אלו דברים

מן הכלל אל הפרט

2012-02-01T19:16:00.000-08:00

לכלל - ראו ההרצאה בקליפ בפוסט הקודם והפרט - כאן בדיון על גלנט

על חשיבה עשייה ואחריות

2012-02-01T19:02:00.000-08:00

אלו דברים לשבת פרשת בשלח תשע"ב

2012-01-30T19:05:00.000-08:00

הפעם, אני מציב במרכזו של "אלו דברים" השבועי, פוסט שהצבתי השבוע בבלוג המוקדש לעיון בהגותו של אברהם יהושע השל. יש בדברים שלהלן, הן בדברים בעברית וביתר שאת הדברים שבאנגלית, חומר למחשבה למכביר, לעניות דעתי, עבור כולנו. בהמשך אוסיף, בלי נדר, תרגום לדברים שבאנגלית.

חביבה המסורת העממית היהודית ורב ערכה, אבל מוכן אני להודות שמצויים בה במסורת זו כמה דברים שממלאים אותי בושה, כמו, למשל, הוראת הלוואי של השם 'מלמד'. שם זה נרדף לביש-מזל, ויש בכך פשוט משום חילול הקודש, משום התכחשות לרוח היהדות, כי בתורת היהדות אין משימה נעלה מזו של מורה התורה. כך נהג עמנו תמיד. אין אנו חוגגים זכרם של מלכים וגיבורים, אלא של מורים- משה רבנו ורבי עקיבא. המורה היה ויהיה עמוד התיכון בחיי האומה היהודית.

והנה נולדה בימינו נטייה להתעלם מעובדה חשובה זו. ראוי, לדעתי, לכנות את הנטייה הזאת בשם ,'מוסדיות', כי מעלה היא את חשיבותו של המוסד על זו של המורה. והמוסדיות היא צורה חדשה, מודרנית, של עבודה זרה. בניגוד לנטייה זו, הייתי מטעים שאפילו בית הכנסת אינו מרכז החיים היהודיים, ואלה האומרים כך אינם אלא חוזרים על רעיונות הזרים למסורת היהודית.

במרכז היהדות עומד המורה. אף הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה. מכאן האחריות המרובה המוטלת על המורה. אין לדמות חיים יהודיים בלי מסירותם וחריצותם וחוכמתם של המורים שלנו, ואין ערוך להישגיהם ולזכויותיהם של המורים במאמץ לקיום היהדות באמריקה. אבל הגיעה השעה לחזור ולבחון את המטרות ואת היסודות של הפילוסופיה החינוכית שלנו. בתורת הקדמה לבחינה חדשה זו רוצה אני להתריע על שלוש מגמות בחינוך היהודי המודרני והן : רודנות, אפולוגטיקה, וביהייביוריזם דתי.

א.י.השל, "הרוח של חינוך יהודי", מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 231-232, גם כאן בחר דרור להכתיר את הדברים של השל בפרק זה בספר, באנגלית. טרם מצאתי את המאמר באנגלית בשם זה, הדברים שיובאו להלן באנגלית הם ממאמר שנקרא "חינוך יהודי" שמופיע בכרך "אי הבטחון של החירות".אין הם זהיים לתוכן הנ"ל בעברית אך רוח הדברים תואם את רוח הדברים שבפרק הנ"ל בספרו של דרור . וראו הערת השוליים של דרור בפתח הדברים בעברית.

It is as individuals, not as members of a mass-mind that we are asked to observe mitzvoth. Mitzvoth are folkways in an extremely limited sense. Indeed, folkways cannot be regarded as our ideals or standards of behavior. There was once a folkway to worship a golden calf, to worship a Baal. What of the folkways which have been developed among the Jewish people of America ? Does sending mezuzoth to the soldiers in Korea as a good luck charm express the spirit of Judaism ? We cannot accept social approval as a standard for good and evil or for Jewish authenticity, for the Jewish people may be wrong, just as the individual may be wrong. A group may often act as accumulated selfishness, as the seat of demonic forces. 'Right', according to an official proclamation of the German government under Hitler, 'is what is useful to the German people.' But what is useful to the group may still be wrong and evil. Only false prophets flatter the pride of the people. The true prophets rebelled against folkways, against that which the group preferred.

A.J. Heschel, Jewish Education, in The Insecurity Of Freedom, FS&G, p 225

כאמור, הדברים לעיל פורסמו השבוע בhttp://joshuaheschel.blogspot.com/

שבת שלום

ג'ף

דן אריאלי : נא להכיר

2012-01-29T18:55:00.001-08:00

אלו דברים לשבת פרשת בוא תשע"ב

2012-01-24T19:17:00.000-08:00

הטיעון האילטימטיבי בעד שירת נשים ונגד גזענות להלן בשיר של ננסי גריפית' - "החיים קשים"
"אם נרעיל את ילדנו בשנאה - חיים קשים זה רק מה שיידעו", שרה גריפית'
המילים - של ננסי גריפית' והתרגום (שלי) - אחר הקליפ

It's a Hard Life Wherever You Go / Nanci Griffith

I am a backseat driver from America
They drive to the left on Falls Road
The man at the wheel's name is Seamus
We pass a child on the corner he knows
And Seamus says,"Now, what chance has that kid got?"
And I say from the back,"I don't know."
He says,"There's barbed wire at all of these exits
And there ain't no place in Belfast for that kid to go."

Chorus
It's a hard life
It's a hard life
It's a very hard life
It's a hard life wherever you go
If we poison our children with hatred
Then, the hard life is all they'll ever know
And there ain't no place in (Belfast) for these kids to go
(Chicago)
(this world)

A cafeteria line in Chicage
The fat man in front of me
Is calling black people trash to his children
He's the only trash here I see
And I'm thinking this man wears a white hood
In the night when his children should sleep
But, they slip to their window and they see him
And they think that white hood's all they need

Chorus

I was a child in the sixties
Dreams could be held through TV
With Disney and Cronkite and Martibn Luther
Oh, I believed, I believed, I believed
Now, I am a backstreet driver from America
I am not at the wheel of control
I am guilty, I am war I am the root of all evil
Lord, and I can't drive on the left side of the road

Chorus

החיים קשים - היכן שתלכו / ננסי גריפת'

אני נוסע מטרטר מאמריקה

נוהגים שם בצד שמאל של הכביש ברחוב המפלים

האוחז בהגה , שמו שיימוס

עברנו בפינת הרחוב ילד אותו הוא מכיר

ושיימוס אומר : מה סיכויי אותו הילד ?

ואומרת אני מאחור: אינני יודעת

והוא אומר: גדרות תיל מוצבים בכל היציאות האלו

ואין מקומות בילוי בבלפסט לילדים

(פזמון)

החיים קשים

החיים קשים מאד

החיים קשים היכן שתלכו

אם נרעיל את ילדנו בשנאה

אז חיים קשים זה רק מה שיידעו

ואין מקומות בילוי בבלפסט לילדים

האלו

טור למזנון בשיקגו

הגבר השמן לפניי

אומר לילדיו על שחורים שהם "זבל"

והוא הזבל היחיד שרואה אני כאן מלפניי

ואומרת אני לעצמי שחובש הוא ברדס לבן

בצאתו בלילות כשילדיו ישנים

אך מציצים הם מחלון הבית ומבחינים בו בצאתו

ועוד יחשבו שדי להם באותו ברדס הלבן

(פזמון)

בת הייתי בשנות הששים

כשחלומות עוד נצפו בטלויזיה

עם דיסני וחיים יבין* ומרטין לותר קינג

או האמנתי האמנתי כמה שהאמנתי

כעת אני נוסע מטרטר מאמריקה

ואינני אוחזת בהגה

אני אשמה ואני מלחמה ואני שורש הרע

אלוהים אינני יכולה לנסוע בצד שמאל של הכביש

(פזמון)

*במקור מופיע שמו של שדר החדשות האמריקאי האגדי קרונקייט ובתרגום הרשיתי לעצמי להחליפו בגרסה הישראלית שלנו לתפקיד זה; ה"ברדס הלבן" מכוון לקבוצה של גזענים לבנים קיצוניים בארה"ב בשנות הששים שבין היתר, רצחו שחורים והעלו בתיהם באש באישון לילה ; הרשיתי לעצמי גם לערבב כאן בעניני מגדר משיקולי מקצב ועוד

שבת שלום
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת וארא תשע"ב

2012-01-18T14:04:00.000-08:00

א. אני מציע את גורי אלפי כמועמד לפרס ישראל.
ב. אני משוכנע שגורי ושאר חברי הצוות של "מצב האומה" הם חסידי פשיסחה, וקוצקאיים אמיתיים
ג. למי שאין לו טלויזיה, או שיש לו טלויזיה ואין לו חוש הומור, ולא יודע על מה אני מדבר - זו בעיה.
ד. עינב גלילי עצמה דברה על - די. נסחפת...
ה. מה זה עם האותיות אל"ף - בי"ת האלה ?
ו. בואו נחזור לדת שלנו מהשבוע שעבר ל"טד".
ז. על פני 234 עמודים פורסים 11 שופטי בית המשפט העליון את הנמקותיהם בבג"צ 466/07 , זה בכה וזה בכה, מדוע אין לפסול את "חוק האזרחות" או מדוע יש לפסלו. לפסה"ד במלואו ראו

http://elyon1.court.gov.il/files/07/660/004/o30/07004660.o30.pdf
אביא כאן את דברי ההקדמה של כבוד השופט ניל הנדל, הנוגעים למורכבות הסוגיה ולמגבלות ההליך השיפוטי במקרים שכאלו :

"נוכח מועד הצטרפותי למותב לאחר סיום שלב הטיעונים בעל פה נפל בחלקי, כ"בנימין" בהרכב, לעיין שוב ושוב בחוות דעתם של חבריי. חשתי שהכרעות חוקתיות קשות מפיקות את המיטב מעבודת השופט ובה בעת חושפות את החולשה במלאכת השפיטה. ההנמקה בחוות הדעת השונות היא עשירה, מגוונת, יצירתית, ואף אישית במובן החיובי. אך השיטתיות בדרכי הבדיקה אינה מסתירה כי ההכרעה רחוקה מהאגף המתמטי ומעולם שבו יש תשובה אחת נכונה וברורה שבכוחה לשכנע את כל הדנים בסוגיה. כדברי הרמב"ן:

"יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב [=בדרך כלל] קושיות חלוטות, שאין בחוכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות [=מתמטיקה]" (רמב"ן, הקדמה לספר מלחמות ה').

מצאתי נחמה בדברי ערוך השולחן (נכתבו ברוסיה בסמוך לתחילת המאה ה-20):

"וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה, וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות, ומי שמשוטט בים התלמוד יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה" (הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, ערוך השלחן, הקדמה לחלק חושן משפט).

אכן, לעתים ההרמוניה עשויה להיווצר לא מן ההתאמה בין קולות המקהלה, אלא מהמרחק שביניהם."

ח. בוב דילן אמר :

בשעות אפלות רבות
מחשבה עליי מעיקה
על-כך שישו הנוצרי
נבגד בנשיקה
אבל תצטרכו להחליט לבד
למרות שאתם לתשובה ממני כמהים
אם יהודה איש קריות
היה לצדו אלוהים

ט. שיימוס היני כותב על צ'סלוב מילוש את הדברים הבאים:

Milosz is a great poet and occupies his place in the twentieth-century pantheon because his work satisfies the appetite for seriousness and joy which the word 'poetry' awakens in every language...He helps the rest of us to keep faith with those moments when we are suddenly alive to the sweetness of living in the body, and yet he won't absolve us of the responsibilities and penalties of being part of the life of our times.

מילוש הוא משורר גדול ותופש את מקומו בשורה הראשונה של משוררי המאה העשרים כיוון שעבודתו מספקת את התאבון שהמילה "שירה" מעוררת בכל שפה שלא תהיה, לרצינות ולשמחה...הוא מסייע לכולנו להאמין באותם הרגעים בהם חיים אנו את מתיקות החיים בתוך גוף מחד גיסא ואין הוא מוכן לפטור אותנו מהאחראויות והקנסות שמתלויים להיותנו חלק מחיי התקופה. ( מתוך מאמר של היני על מילוש בקובץ finders keepers)

י. דברים מרתקים כותב הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ בספרו "חיי עולם" על פרשת השבוע. בדיון על דמותו של פרעה, אומר הרב שטיינזלץ: "...הדמויות של הרשעים הן מרתקות לא פחות , ואולי אפילו יותר, מאשר אלו של הצדיקים.אפשר להבין אותם באופן מלא הרבה יותר מאשר הצדיקים. ייתכן שכל אחד שלומד במקרא מרגיש שתכף ומיד הוא יכול היה להיות נביא, אבל מהרגשה זו ועד להשגה שלמה של העניין ישנו הבדל גדול ומשמעותי, וללא ספק, את הרשעים קל לנו הרבה יותר להבין בהבנה של שלמות הנפש. משום כך, לדמותו של פרעה יש משמעות רבה יותר עבורנו, וחשוב לנסות ולהבין את דרך התנהלותו ותגובותיו." ראו הדברים במלואם, בעמ' 127 -135 לספר.

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת שמות תשע"ב

2012-01-08T16:39:00.000-08:00

יש אומרים שקם מלך חדש בישראל. לפיד שמו, נרו יאיר. *
אני מבקש להפנות את תשומת הלב לדת חדשה, שגיליתי לאחרונה. דת חובקת עולם, שנונה, חכמה, מאירה, יש בה תורה שבכתב והרבה תורה שבעל פה. לדת הזו קוראים באנגלית ted ובעברית טד.
ראו כדוגמית הרשומה להלן בבלוג זה " אלו דברים על הצלחה".
בנימה קצת יותר רצינית, אני מבקש להפנות לדבריו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע. מתוך ספרו "חיי עולם" הוצאת שפע-מגיד, בעמ' 120-119:

"הסיפור הגדול והמרכזי בספר שמות הוא בוודאי סיפור יציאת מצרים: השהייה בגלות ותהליך היציאה ממנה. יציאת מצרים היא עניין מרכזי לא רק בספר שמות, אלא בחיים היהודיים בכללם. כשמעיינים בסידור, אפשר לראות שאנחנו מזכירים את יציאת מצרים בכל הזדמנות - גם בזמנים שיש קשר ברור ופשוט כמו בפסח, וגם בכל החגים האחרים - בשבועות, בסוכות, בראש השנה וביום כיפור, ואפילו בקידוש מדי שבת אנחנו מציינים את זכר יציאת מצרים.
גלות מצרים והיציאה ממצרים הן עבורנו הרבה מעבר לסיפור ההיסטורי המסוים בספר שמות, אלא מהות יסודית בתוך ההוויה שלנו. הגלות והגאולה אינן מאורע חד פעמי, אלא מאורע שחוזר שוב ושוב, גלות ולאחריה גאולה ולאחריה שוב גלות - וכך ממשיך הגלגול של עם ישראל. ביציאת מצרים יש את תבנית היסוד, את המהות הראשונה, ואחר כך אותו הענין קורה עוד פעם ועוד פעם.
תהליכים אלו של גלות וגאולה נמצאים בהיקף גדול אף יותר, בתשתית של העולם בכללו. לא רק עם ישראל עובר את השלבים האלו; ההוויה האנושית כולה עוברת אותם. אמנם לא באותו אופן ולא באותן דרגות, אבל אלו שלבים בסיסיים בתהליך החיים של כל אחד ואחד, בפרט ובכלל - על כל רמותיו.
בעצם מהלך החיים הפרטי שלנו אנו עוברים בתוך המעגל הזה. יש אנשים ששוהים שישים שנה במצרים ועשר שנים במדבר, יש כאלה ששוהים ארבעים שנה במצרים וארבעים שנה במדבר, ויש כאלה שזוכים לחלוקה יותר נדיבה - הם שוהים זמן קצר בגלות וזמן רב בשלב של גאולה; אבל בכללו, מחזור החיים האנושי שייך תמיד לעניין הזה - ישנו שלב של גלות, של קשיים ושל בעיות, ואחר כך יציאה לגאולה - פריצת הקשיים והבעיות, והמעגל הזה חוזר שוב ושוב."

                                      שבת שלום
                                        ג'ף

* אין לעבור לסדר היום על ארועי השבוע בקרית מלאכי. בשלב זה יזכו הדברים להתייחסות בבלוג האחות,
http://joshuaheschel.blogspot.com/
ראו במיוחד הפוסט מלפני כיומיים , ממאמרו של השל "דת וגזע" שגרסתו בעברית בתרגום דרור בוני נמצאת בחנויות הספרים בימים אלו בספר "אלוהים מאמין באדם".

אלו דברים על הצלחה

2012-01-08T15:24:00.000-08:00

אלו דברים לשבת פרשת ויחי תשע"ב

2012-01-06T01:45:00.000-08:00

אלו דברים "הסטנדרטי" לשבת זו , טרם קיבל את "האישורים הדרושים" עובר להפצה. כך או כך , בינתיים אני מפנה להרצאה הבאה. אמרו חז"ל "תלמוד תורה כנגד כולם" ולא בכדי. על פי הטענה שבהרצאה, העולם המערבי, ואנן סהדי כי זהו לרבות העולם הישראלי, סובל מטמטום ביורקרטי כבד. יש לכך תרופה, אליבא דמרצה, ואוסיף, אליבא דידי , בחז"ל.
האזינו ותהנו. אמורה להיות אפשרות להוספת כתוביות בעברית.
שבת שלום
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת ויחי תשע"ב (ב)

2012-01-05T20:01:00.000-08:00

התכוונתי לכתוב השבוע על התכנית "האח הגדול", לצאת נגד מה שנראה לי כפגיעה שיש בתכנית בכבודם האנושי הבסיסי של המשתתפים בה, וגם של הצופים בה. אבל התגלגלו הדברים כך, שאניח לנושא הזה לעת עתה, ואני רוצה להתיחס לנושא מכיוון כמעט הפוך.
צפיתי בתכנית עובדה השבוע, בכתבה של איתי אנגל על הנעשה בעולם הערבי. כפי שהדברים הוצגו בכתבה זו, הכל התחיל במחאתו של רוכל של פירות וירקות בשוק בעיירה נידחת בטוניסיה. פקחי אותה עיריה התנכלו לרוכל, הרשו לעצמם לטעום מהסחורה בלי לשלם - ממש כמו באחד מסרטי "מצלמה נסתרת" של יהודה ברקן - אך כאן לא היה מדובר ב"קטע" למצלמה נסתרת, שבסופו יוצא הבמאי עם חיוך כזה או אחר, צ'פחה על הגב ואומר "חייך אכלת אותה". כאן ההמשך היה שהפקחים החרימו לרוכל את המאזניים החשמליות שלו, הוא נאבק עימם, פקחית סטרה לו בפנים וקיללה את אבא שלו... הרוכל ניגש לעיריה המקומית שלוש פעמים כדי למחות ולקבל חזרה את המאזניים ומשלא נענה, התייצב ברחבת העיריה בפעם הרביעית עם ג'ריקן דלק, שפך על עצמו הדלק והצית עצמו אחר שזעק "כיצד אתם רוצים שאתפרנס !".
הידיעה נפוצה ברחבי טוניסיה ופרץ גל של מחאה, והמשך הדברים ידועים על אף שסופם עדיין לא.
כפי הדברים הוצגו בכתבה, ובמיוחד על פי דברי אחד המשתתפים בהפגנות בכיכר תחריר בקהיר, היו במצרים שתי מהפכות, בחודשים האחרונים. המהפכה הראשונה - זו אשר הביאה לנפילתו של מובארק - ניזונה מרצונם של אנשים לחירות ולחיים של כבוד. המהפכה השניה ניזונה , כפי שהדברים הוצגו , ממניעים איסלאמיים קיצוניים.
תוך כדי רישום הדברים, אני נזכר באמירתו של השל שהחירות נתונה בסכנה מתמדת, ואין היא יכולה לשרוד ללא מאבק מתמיד על קיומה.
ישנם כוחות רעים בעולם. ישנם כוחות רעים באדם. והחיים הם מאבק. מאבק במישור החברתי ומאבק במישור האישי, מאבק בין הטוב לבין הרע. ללא עירנות מתמדת, ללא משמעת, ללא להט, ללא רצון ואמונה בעדיפות הטוב על הרע, כוחות הרשע משתלטים. כך בנוי העולם.
האמנם ?
אביבה גוטלייב זורנברג פתחה בפני לא רק את עולם תורה, אלא את עולם הספרות בכלל, עולם המילים.
השל בשיחה שנתן בפני הקהילה היהודית באוטאווה בשלהי שנות הששים של המאה הקודמת שואל: " מהי התורה ? ומשיב: מילים, עולם מלא מילים. רק מילים אבל המילים הללו חשובות להפליא... "( תרגום חופשי שלי).
פרק הסיום של ספרה של זורנברג, עוסק מטבע הדברים, בפרשה המסיימת את ספר בראשית, פרשת ויחי. זורנברג, ממקדת את מבטנו, בסיום דבריה , על המסתורין שבעולם, ועל הנסיונות האנושיים לפענח את המיסתורין הזה, ועל כל פנים ליתן לו משמעות. היא מפנה אותנו לדברי הנביא עמוס, "דרשוני וחיו" ( ה, ד) ואומרת: "מתוך המענה האנושי של האדם להעדרו של הקב"ה, מתוך המענה ללא מובן ומענה לשבריריות של העולם, נוצרים חיים"
" Out of human response to God's absence, to the unintelligible and the fragmented, life is generated "
זורנברג מפנה, להמחשת הדברים, לסיפרו הקצר של איטלו קלבינו " נחשים וגולגלות". ספר בראשית מסתיים עם מותו של יעקב אבינו, על ספה של גלות ארוכה הצפויה לבני ישראל במצרים. אליבא דזורנברג, בהקשר לברכת יעקב לבניו, מקור הברכה, טמון במתח שבין המסתורין ומשמעות. הדרך אל הברכה היא דרך ההתמודדויות שלנו עם אותו המתח, באמצעות המילים.
"השירה" כתב פעם, המשורר וולס סטיבנס, "עוזרת לנו לחיות את חיינו."
ייתכן.
על כל פנים, אין זהות בין תורה לבין שירה, למרות נקודות הממשק הרבות בין השניים. אברהם יהושע השל, מיזג בפועלו וביצירתו בין תורה לשירה. הוא היה גם משורר וגם תלמיד חכם. במאמר שלא נכלל בקובץ מאמרי השל שבעריכת דרור בונדי - "אלוהים מאמין באדם" - שפורסם לאחרונה, מאמר שנקרא "ישראל והתפוצות", דן השל ביחסים שבין מדינת ישראל והתפוצות, על רקע, "היחסים המיסתוריים שבין עם ישראל לארץ ישראל".אומר השל :

"יחס של מיסתורין קיים בין עם ישראל לארץ ישראל; יחס שהווה אתגר ליהודים במהלך כל הדורות. זהו חלק בלתי נפרד מגורלנו ומחזונו של הקב"ה לימות המשיח. לא ניתן לנתק עצמך מן הארץ בלא ויתור על מקומך בתוך הברית. אל למציאויות הפוליטיות והכלכליות של מדינת ישראל לטשטש את יחס המיסתורין האמור.
שורשי הקשר שלנו לארץ ישראל חבויים במעמקים הרוחניים של קיומנו, במעמקים של תפילה, של זכרון ושל מעורבות במסורת היהודית. מה יהיו היחסים של הדורות העתידיים של יהודי אמריקה עם ארץ ישראל ? כיצד תשמר חיוניותה וחשיבותה של ארץ ישראל עבור יהודי אמריקה בעוד מאה שנים ?
לא ניתן להיות יהודי אלא כחלק מן העם היהודי. אבל אין עם יהודי ללא אלוהים וללא תורה. היהדות איננה לא חוויה ולא עיקרי אמונה - דוגמות; לא החזקה של תכונות שכליות כאלו או אחרות ולא קבלת דוקטרינה תאולוגית כזו או אחרת. היהדות היא חיים במימד של קדושה, במסדר רוחני, חיים בברית עם הקב"ה. היהדות באה לביטוי בהליכים ובהתרחשויות, במעשים ובמחשבות, ברגעי תפילה וברגעי תובנה, בתלמוד תורה ובעשיית מצוות.
אהבת ישראל כוללת בחובה לא רק את יהודי ההווה אלא גם את יהודי העבר ואת יהודי העתיד.
אין מדובר בהנפת דגלים. מדובר ביכולת להאזין לקולם של נביאי ישראל. מדובר במעורבותנו במאבקי חכמי ישראל להבנה נכונה של רצונו של הקב"ה."

שבת שלום
ג'ף

הרב יונתן סאקס, הדאלי לאמה ואחרים על שמחה

2011-12-29T21:35:00.000-08:00

Pursuing Happiness with the Dalai Lama from On Being on Vimeo.

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשע"ב

2011-12-29T19:17:00.000-08:00

יש מונח באנגלית שנקרא No Man's Land, "ארץ הפקר". המונח הזה קשור אצלי בזכרונות של הגבול בצפון, בשנות הששים המוקדמות במאה הקודמת, עת בילינו שנה בארץ, במסגרת עבודתו של אבי ז"ל, כרופא צעיר יחד עם דר' שיבא, על שמו קרוי היום בית החולים בתל השומר.
כמי שהוא בן בית בארץ הספר, בשטח ההפקר שעל הגבול שבין "העולם הדתי" ל"עולם לא דתי", אני רוצה לומר כמה מילים על ה"נושא הבוער" היום : הדרת נשים. חשבתי על הנושא הזה השבוע , - מי לא ? - והעמדה שלי לגביו השתנתה. בתחילה לא ראיתי בו "נושא עומק", שחורג בחשיבותו מגדרם של נושאים רבים שזוכים לסיקור תקשורתי רחב לכמה ימים, עד שהוא מתחלף בהפגזות על באר שבע, פיגועים אחרים לא עלינו, וכדומה.
ככל שהקשבתי לקולות השונים בנושא הזה, וככל שאני חושב עליו, אני מגיע למסקנה, שהבעיה הגדולה סביב הדרת נשים, איננה הענין עצמו - מעמדן של נשים ברשות הציבורית, על הכרוך בכך. אני נוטה לחשוב שהבעיה הגדולה היא שאלת אחדותו של עם ישראל והאפשרות לשיח בין הקהלים השונים שבו. פרופסור ידידיה שטרן נוהג לדמות את מצבנו לרכבת בעלת קרונות שונים, שאין כמעט מעבר או קשר בין קרון לקרון.
מהיכרותי את העולם החרדי, אינני חושב שעיקר הבעיה היא ביחס של העולם חרדי לנשים. אני מאמין שעדים אנחנו לתופעה שבאה מקיצונים בקרב המחנה הזה - וקיצונים מהמחנה האחר - המחנה הלא דתי - ש"מלבים את האש." תנא דמסייע להערכה זו מצאתי, בדברים שכתב אמנון לוי בynet השבוע. לוי יצא נגד ה"כעס החילוני הקדוש" וקבע :

"אני מתבונן בכעס החילוני הקדוש, ולא מבין אותו. אין בו שום צניעות של מי שמתבונן מבחוץ על חברה אחרת. אין בו שום היסוס, אולי בכל זאת אנחנו טועים ? אולי נכשלנו בהבנת האחר ?"

ראו ב http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4167877,00.html

תהום פעורה בין השקפת העולם הדתית בכלל, והשקפת העולם החרדית בפרט, לבין העולם המערבי המודרני. אברהם יהושע השל , הוכיח בפועלו ובהגותו , שהתהום הזה איננה בלתי עבירה ושניתן לבנות עליה גשרים מגשרים שונים. אם רוצים.
אם מוכנים להקשיב. אם מוכנים להכיר במיסתורין שביסוד העולם, ואם מבקשים לנסות ולהעמיד עולם של משמעות כנגד האבסורדיות המאיימת מכל עבר, אם אנחנו מוכנים להביט נכוחה לנוכח הכשלונות המחפירים של האדם במאה העשרים; האדם הזה שיש מי שהדביקו לו את התואר "ריבון".

ישנן השקפות עולם יסודיות שלא ניתן ליישב ביניהן עד אחרית הימים. כזה הוא ההבדל בין גישתו של יוסף הצדיק לבין גישתו של אחיו, יהודה. הנביא יחזקאל, בנבואה שנבחרה להפטרה של השבת הקרובה (יחזקאל , פרק לז , טו - כח) עוסק בחיבור שנועד להיות באחרית הימים בין "עץ יהודה" לבין "עץ יוסף". למדתי מאביבה גוטליב זורנברג, בדבריה על הפרשה (בספרה על ספר בראשית - "תחילת האיווי" שטרם זכה לתרגום בעברית) על תפישות המציאות השונות שבין "יוסף" ל"יהודה". יוסף רואה עולם חד וברור, עולם שבו השפה משקפת אמת וודאית אחת בנוגע ליחסים שבין בני האדם לבין המציאות. יהודה לעומתו מכיל בתוכו "תחושה אירונית" של ה"תלותיות/ האי ודאות" (contingency ) של כל השפות, גישה המעצימה את הצורך ביצירת שפה אישית של כל אחד ואחד. הדברים האחרונים הם תרגום שלי למשפטי הסיום של זורנברג על הפרשה. כפי שהיא מציינת , האיחוד בין שתי הגישות הנ"ל הוא ענין לאחרית הימים, ועד אז לעיתים מובילות התפישות השונות להתנגשות ולתסכול ולעיתים להפרייה הדדית פוריה.

לגלריית הדמויות שקנו להן מקום קבע בפאב שבראשי - ביניהם בוב דילן, השל , שיימוס היני ואחרים - מצטרף לאחרונה יהודה עמיחי. על פי עצתם של מורים דגולים לספרות - עלינו להסתובב כשבאמתחתנו כמה שירים שאנו יודעים בעל פה.
פועלם של השירים עלינו, על התת מודע שלנו, הוא ענין באמת מופלא, וכדרכם של ענינים מופלאים, אין לך הסבר טוב לכך, אך "זה באמת עובד." אסיים בהפניה לשיר של עמיחי שנקרא "המקום שבו אנו צודקים" שמופיע בקובץ בהוצאת שוקן הנקרא "שירים 1962-1948" בעמ' 217. בבית הסיום של השיר הקצר הזה - "קצר וארוך" - מעיר עמיחי, ש"ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש."

תחי החפרפרת !

שבת שלום
ג'ף

אלו דברים לחנוכה תשע"ב

2011-12-24T18:54:00.000-08:00

השבוע התקיים בירוחם "לימוד נגב". הלימוד, שכלל פעילויות מגוונות הסתיים במופע של אהוד בנאי, לפני ההופעה, נשא שי בנטל, מנכ"ל במידבר - בית מדרש פלורליסטי שבירוחם , דברים קצרים, וחשובים. תמצית הדברים, לטעמי, הוא זה:

"...ככול שנבין שחוזקנו הוא ביכולת להכיל ניגודים וסתירות כך ייטב לכולנו. זה מה שעמותת עתיד במידבר עושה ותמשיך לעשות, לקרב לבבות ולבנות גשרים סביב המכנה המשותף של כולנו. מורשת היהדות. "

בטרם אביא כאן את דבריו של שי, במלואם, אני מבקש להפנות למאמר של הרב רפי פוירשטין "על גזענות והדרות אחרות" שראיתי בynet, הבוקר.http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-4166140,00.html

ולהלן דברי שי בנטל.

"דברים למופע של אהוד בנאי בסיום לימוד נגב 3
שי בנטל

אין סמלי ומתאים מכך שהאומן אהוד בנאי מסיים את יום הלימוד של לימוד נגב ירוחם מס'3. יוצר שכותב מילים כגון "אני עומד על גשר ההלכה ומחפש את דרך השלום" מדבר ושר את אשר אנו מבקשים לומר

דווקא לעת זו כאשר קיצוניות דתית, בדלנות, גזענות, אלימות והדרת נשים נישאות בפי המתיימרים לדבר בשם היהדות. חשוב לומר את דברינו ולקרא בקול גדול : יש גם יהדות אחרת.. היהדות שמאמינה שחביב אדם שנברא בצלם. אנו מאמנים שדווקא הדיאלוג השוויוני בין שונים מביא להאדרת צלם האדם. והדרתו של האחר, מביאה לפיחות בצלם האל שנברא בו האדם

אהוד בנאי כתב כך בשירו "כלבים משוגעים"

"בחוץ משוטטים כלבים משוגעים.

והם נובחים, שנאת חינם,

הם לא רוצים להיות בני אדם,

כן, הם נושכים, טרוף ודם

כלבים משוגעים מסתובבים חופשי בעולם"

אני לא יודע למה הוא התכוון והאם נביא היה. אבל אני מרגיש שזה הזמן לקום ולצעוק.

אפשר וצריך לחיות בעולם אחר. יש לחזק את רוח היהדות שדרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום. רוח שמחפשת את המאחד והמלכד. רוח ששואפת ליצור מציאות טובה יותר. ברור לי שיש אנשים שייאמרו, הרי חנוכה הוא חג שמסמל את ניצחון הקנאות על ממלכת הרשע של יוון. לכן מה שייך דרכי נועם ושלום לחג החנוכה. על כך היטיב לכתוב ידידינו שיבי ריכנר במקור ראשון של שבוע שעבר בפניה לכל המשתוללים להזכיר למי ששכח. "אנו נמצאים במדינת ישראל אשר מהווה בית לאומי לעם היהודי. החוקים הם חוקי כנסת ישראל ולא חוקי הסנט הרומי . הצבא הוא צבא הגנה לישראל ולא לגיונות אנטיוכוס הרשע". וככול שנבין שחוזקנו הוא ביכולת להכיל ניגודים וסתירות כך ייטב לכולנו. זה מה שעמותת עתיד במידבר עושה ותמשיך לעשות, לקרב לבבות ולבנות גשרים סביב המכנה המשותף של כולנו.

מורשת היהדות.

יום לימוד וערב כמו זה הם נס פך השמן וחנוכיית האורות השונים של כולנו.

אני מבקש להודות לכל אילו שהשתתפו ביום הלימוד של לימוד נגב ירוחם מפגש של אורות בצל המחאה והמרד מפגש שהראה שאפשר גם אחרת. לחיים נבון ואורלי ריכר שהפיקו את היום הזה לאגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. למשרד לפיתוח הנגב והגליל. לקרן אביחי .

למ.מ ירוחם ולכל מי שנתן ידו. "

דברי שי בנטל, מנכ"ל במידבר.

אני מניח, שבהמשך, חלק מפעילויות לימוד נגב, יועלו על הרשת, ואשתדל להפנות עליהם.
חנוכה שמח !

ג'ף

אלו דברים לשבת חנוכה - שבת פרשת מקץ תשע"ב

2011-12-20T16:05:00.000-08:00

אני זוכר כילד, את הבתים בשכונה שלנו בארצות הברית, מקושטים בנורות צבעוניות בחג המולד. המראה של שלל אורות צבעוניים על רקע שלג לבן, בלילה שחור , הוא בין המראות המרהיבים ביותר.
אנחנו כעת בעיצומו של חג האורים שלנו. חוגגים תכנים שונים בתכלית השינוי מאלו של חג המולד. עם זאת המשיכה אל האור, לעומת החושך, משותפת לכל בני האדם וככל הנראה לכל התרבויות.
זוהי בעצם משיכה אל היופי.
יופי זה דבר חשוב, אין ספק. האם זהו הדבר הכי חשוב ? לא. אליבא דיהדות אין היופי הערך העליון.
קשה אמנם בימינו לדבר על ערכים עליונים, בכלל. פח הזבל של ההסטוריה קלט לתוכו הרבה מאד ערכים שפעם נחשבו כערכים עליונים - וראינו לאן הובילו את האנושות. ערך הכוח למשל. העוצמה הבלתי מרוסנת של השלטון, ערך האדם הנפרד - הגזע העליון ...
"לאדם המודרני יש מעט מאד חברים", אמר פעם השל. דיוקן האדם המצטייר מתוך ספרות ימינו איננו מחמיא במיוחד, ציין. הוא התכוון לספרים כמו "הקוף האנושי" של דסמונד מוריס.
ביום ה' הקרוב יתקיים בירוחם מפגש "לימוד נגב" תחת הכותרת "בין מרד למחאה". ראו עוד על כך בhttp://www.bamidbar.org/

במסגרת הכנת אחת הפעילויות שתהיה במסגרת "לימוד" - פעילות שתוקדש למאבקיו החברתיים של השל לצד מרטין לות'ר קינג , ישבנו כמה חברה' אצלי בבית. ניקרה במוחי הערה של דרור בונדי - על השל : הערה שמתמצתת, לטעמי, את עמדת השל, כמרדן וכאיש מחאה. באותו הערב חפשתי את דברים בספר של בונדי "אַיֶּכָּה" (הוצאת שלם). חפשתי בהתחלת הספר, חפשתי בסופו ולא מצאתי. ואז המשכנו הלאה ושכחתי מהדברים. צריך הייתי לחפש באמצע הספר, או יותר נכון בסוף של החלק הראשון לספר.
אגב חיפוש אחר, נכנסתי לבלוג http://joshuaheschel.blogspot.com/ ומצאתי את הדברים בעמ' 128 לספר :

"כל העולם המערבי עמד מן העבר האחד ואילו [השל] עמד מן העבר השני."

הקטע שבתוכו מופיעה ההערה הזאת ממקם את השל בעמדתו הייחודית. לפני שאביא את הפסקה במלואה, אעיר הערה נוספת. חשיבותו של השל איננה בהשל. חשיבותו של השל היא בכך שבפועלו ובהגותו, היה השל לפה, למשמעות הגרעינית - הייחודית - של היהדות. משמעות שמוצאת היא את ביטוייה בתורה וביצירות מורשת ישראל לדורותיה.

על עוצמתה הגרעינית של היהדות למדתי מפי הרב פרומן, שבימים אלה יצא חוצץ נגד חברי תג מחיר, במאמר שמבטא עמדה ערכית בסיסית המתנגדת לפעולות אלו וכן הכרה פרקטית בנזק העצום של תג מחיר למפעל ההתיישבות ביש"ע. ראו ב http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4164296,00.

כותב דרור בונדי :

" הוגי דעות רבים דיברו על אלוהים; יהודים ושאינם יהודים, בעת החדשה ומיום הרת עולם. מעטים בלבד ביקשו להביא את דבר אלוהים עצמו. אברהם יהושע השל, יהודי חסיד מוורשה, שעשה את דרכו באומץ לברלין ונמלט מן השואה לניו יורק, קם וביקש לנפץ את כל פסלי האלילות המודרנית. כל העולם המערבי עמד מן העבר האחד, ואילו הוא עמד מן העבר השני. הוא לא ביקש לפתח את רעיון האלוהים ולא לשורר עליו; לא להביע את אמונת המאמין הבודד ולא לבודד את אלוהים מן האדם. השל עמד לפני ה', ואמר: אלוהים חי וקיים ! האדם אינו לבדו, אלוהים מבקש את האדם !"

בשבוע שעבר יצא לאור ספר שני של דרור על השל. הספר נקרא : "אלוהים מאמין באדם, היהדות הציונות והצדק החברתי של א.י. השל". הספר, בהוצאת כנרת, זמורה, ביתן, דביר, מכיל מאמרים ונאומים שנשא השל בהזדמנויות שונות והוא מהווה, כמצויין בגב הכריכה, "הזמנה פתוחה לחברה הישראלית למפגש עם השל".

מומלץ בחום.

חג אורים שמח ושבת שלום !
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשע"ב

2011-12-14T19:07:00.000-08:00

"Went to my doctor yesterday

He said I seem to be o.k"

- Paul Simon

הרופא שלי אמר לי שאסור לי לכתוב שלוש רשימות "מתריסות" ברצף. שמחתי על העצה.

אני אמנם צוחק :) אך, באמת, היה זה רופא נפשי, הציפור הקטנה שבי, שלחשה לי : "די". למרות החומרה שבאירועים, למרות המתקפה על הדמוקרטיה, למרות האלימות נגד חיילי צ.ה.ל, למרות הטמטום - מי אמר שחייבים להגיב ברצינות יתרה או בחומרת סבר. ואולי ההיפך ? אולי צריך לשמוע את זעקתו של רבי נחמן : "מצווה גדולה להיות בשמחה " ולהבין - אולי צריך , כמו שאומרים באנגלית : to let go ויש אומרים : let go baby.

אגב האם שמתם לב שאם כותבים אנגלית בדפוס עברי זה יוצא באידיש.

ךקא עם נשנט ?

בכל מקרה, ובהמשך ישיר , רציתי לספר כאן ספור קצר של רבי נחמן, ברוח הדברים הללו.

אינני זוכר היכן ראיתי לראשונה את הסיפור הזה, אך מצאתי אותו בגרסה, קצת שונה ממה שזכרתי, בספר חדש שנקרא "אין מקום רחוק" קובץ של עצות וסיפורים של רבי נחמן בהוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד.

שם הספור נקרא "מראה"

" מעשה במלך שבנה ארמון וציווה לשני אנשים שיציירו ויקשטו את קירותיו. את החצי יעשה האחד ואת החצי האחר יעשה חברו. קבע להם המלך זמן לסיום מלאכתם והלכו האנשים לדרכם.
האחד טרח ויגע ולמד את המלאכה היטב וצייר את חלקו בציור נפלא ואילו האחר לא שם אל לבו את גזרת המלך ולא עסק במלאכה כלל. כאשר התקרב זמן סיום המלאכה, החל להתחרט על כך שכילה את זמנו בהבל וריק וניסה לחפש עצה לנפשו כיצד להשלים את המשימה, שהרי בימים מועטים אי אפשר לעשות את המלאכה, ועלה בדעתו לצבוע את חלקו בצבע חלק ושקוף כמראה. תלה האיש וילון בין שני חלקי הארמון וחיכה ליום המבחן.
בהגיע המלך אל הארמון פנה אל החצי הראשון וראה כי חלק זה כמבוקש מצויר בציורים נאים ונפלאים. כאשר הסתכל המלך על חציו השני של הארמון ראה את הווילון התלוי ומאחוריו חושך ואין רואים מאומה. עמד השני והסיט את הווילון, השמש נכנסה, הכתה בכתלים והשתקפו כל הציורים הנפלאים מקיר הראשון על קירות חברו. ראה המלך כי בחלק השני מופיע כל שראה בחלקו הראשון.
כאשר הכניס המלך את כליו ורהיטיו לארמון , השתקפו גם הם בחלק שממול, חשב המלך לעצמו, שכל שירצה להכניס בעתיד ייראה גם בחלק האחר, והוטב הדבר בעיני המלך"

אלי ויזל בספרו "הנשמה החסידית", מזכיר לנו באחרית דבר לספר כי "סיפור חסידי יש לספר, לא ללמוד, יש לחיות אותו , לא לנתח."

אז נסיים בשיר !

שבת שלום

ג'ף

The magic button � Make Everything OK

2011-12-10T16:07:00.000-08:00

The magic button � Make Everything OK

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשע"ב

2011-12-08T20:55:00.000-08:00

לפני למעלה מעשור נעצר יהודה נווה, מנהל מחוז דן של קופת חולים הכללית (שמה דאז של שירותי בריאות כללית ) בעוון חשד לתקיפה מינית של עובדת במשרדו. פחות משעתיים אחר מעצרו, התאבד יהודה נווה בתא מעצרו. בעקבות התאבדותו כתב פרופסור זאב סגל, שהלך לעולמו בתחילת שנה זו, מאמר בעיתון הארץ תחת הכותרת "איפא כבוד האדם ואיפא חירותו." וכך כתב:

"מה שמטריד יותר מכל בפרשת מעצרו של יהודה נוה, שהתאבד בתא המעצר פחות משעתיים לאחר שנכלא, היא העובדה שאלמלא קרה מה שקרה לא היה קורה דבר. כלי התקשורת היו מדווחים על מעצרו של מנהל מחוז דן של קופת חולים הכללית כחשוד בתקיפה מינית של עובדת במשרדו, מבלי לשאול כלל שאלות על ההצדקה שבמעצר, אפילו מדובר בחשד לעבירה חמורה. תא המעצר במרחב דן לא היה זוכה להארה ב'ערב חדש' ובמהדורת 'מבט' בערוץ 1 , ותאיה האפלים של החברה הישראלית לא היו נחשפים לעין הציבורית. איש לא היה נחשף לעובדה שבשעה שהשר יצחק מרדכי הנחקר בחשד לעבירות דומות ממשיך לכהן כשר בממשלה וספון בביתו - אחרים נעצרים כאילו לא הכל שווים בעיני החוק."

בסוף המאמר רשם זאב סגל ז"ל את הדברים הבאים:

"משהתאבד יהודה נוה, ומשאיננו יכול להשיב על האשמות , אין המשטרה יכולה לחשוף בפומבי את כל שנטען נגדו, אפילו הדברים כולם אמת. חשיפה כזאת לא תועיל למשטרה אם תמצא השופטת החוקרת פגם בטיפול המשטרתי בפרשה בכללה ובעיכוב פגישתו עם פרקליטו בפרט. המשטרה חייבת להקפיד גם על כבוד המת. המקרה הזה, מבלי להפחית בחומרת העבירות לכאורה שמדובר בהן, חייב להתריע נגד השימוש הקל בנשק המעצר, נגד התנאים שבהם נכלאים חפים מפשע ונגד ההשלמה החברתית עם המציאות הבלתי נסבלת של תנאי המעצר."

האם במהלך העשור האחרון השתנה משהו לטובה בשלושת התחומים לגביהם התריע פרופסור סגל המנוח: שימוש חפוז ובלתי אחראי בנשק המעצר ? בתנאי הכליאה ? ובהשלמה החברתית במציאות בלתי נסבלת ?

ראינו את היציאה ההמונית לרחוב בקיץ האחרון בקריאה לצדק חברתי. מוקדם מדי לקבוע האם מחאה זו מבטאת שינוי כיוון עמוק בחברה הישראלית. התקשורת, לטוב ולרע, היא הפה של כולנו. בידיה להביא את העובדות לידיעת כלל הציבור ובידיה להציג אותן כאוות נפשה. תיקון - אין תקשורת - יש אנשים שעובדים בעיתון, או ברשתות הטלויזיה. לאנשים האלו יש שמות, משה, שלום, יפה ולאה. והם מקבלים החלטות. החלטות. כמו ההחלטה להציב תמונה של פניו המיוסרות מכאב בקלוז-אפ של משה קצב בשער העיתון של ידיעות אחרונות מיום ה השבוע, תמונה על מחצית העמוד הראשי, על רקע שחור ומתחתיה בדפוס אדום גדול "האזרח מספר 1418989"

כשראיתי את התמונה הזו , התרגזתי, התביישתי ותהיתי. התרגזתי על הפגיעה המיותרת והמשפילה בכבוד האדם של משה קצב. כן, גם מי שנידון על עבירות חמורות הוא אדם, וניחן בכבוד בסיסי, כמי שנברא בצלם אלוהים. התביישתי, כי גדלתי בארצות הברית, ובארצות הברית מתחנכים הילדים מגיל הגן , כי כל אדם נברא בצלם אלוהים. בארצות הברית העקרון שכולם שווים בפני החוק, ללא הבדל בין דת גזע או מין הוא עקרון חוקתי. החוקה - וזכויות הפרט , הם חלקים שורשיים ומהותיים של החברה האמריקאית - גם אם, גם שם,מופרות זכויות אלו לעיתים קרובות. חירות איננה נתון שניתן לקחת אותו כמובן מאליו. יש לעמוד על משמר החירות והשווין תמיד. יש להאבק למענם . ותהיתי : מי קיבל את ההחלטה להציב את התמונה הזו בשער העיתון ? מי אישר אותה ? מה עבר בראשם ? האין כאן שפיכת דם ממש ? ריקוד על הדם ?

באחד ממאמריו כתב אברהם יהושע השל :

"ישנה צורה של עושק, של דיכוי, שהינה כואבת יותר ופוגענית יותר מאשר פציעה פיזית או מחסור כלכלי – השפלה ציבורית.

פשע של רצח מוחשי הוא, ובר-עונשין על פי חוק. עבירת העלבון אינה ניתנת למדידה, היא בלתי נראית. כאשר נשפך דם, עיני אדם רואות אדום; כאשר לב נשבר, אלוהים לבדו חולק בכאב.

בשפה העברית מילה אחת מציינת את שני הפשעים. "שפיכות-דמים" מציינת רצח ועלבון כאחד. ההלכה דורשת: תבעו ממך לרצוח? – ייהרג ואל יעבור; יראת השמים דורשת: יאבד עצמו לדעת ואל יעליב אדם בציבור. אומרת הגמרא: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".

החוטא חטא חמור יכול לשוב בתשובה ולזכות למחילה, אך המלבין פני חברו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא. אין בכוחו של אלוהים לסלוח על חטאים שבין אדם לחברו. עלינו להקדים ולבקש את מחילתם של אלו שהחברה שלנו חטאה כלפיהם, לפני שנוכל לבקש מחילה מאלוהים".*

המקרה של משה קצב, הוכיח קבל עם ועדה שבמדינת ישראל כולם שווים בפני חוק. התייחסות התקשורת למקרה מוכיחה פן נוסף של שוויון הקיים במדינת ישראל והוא שכבוד האדם של כל אחד מאתנו, מהאזרח מספר אחד לשעבר ועד לאחרון הפליטים הסודנים שווה לכולם, שווה כקליפת השום.

היחס של הממסד הישראלי לפרט, החל במוסדות השלטון,רשויות אכיפת החוק, עבור במערכת החינוך וכלה בתקשורת הישראלית - הוא יחס של אטימות קשה. מנין באה אטימות זו ? מה שורשה ? ומיהו הממסד הישראלי ? "ממסד" הוא פיקציה . לכל עורך עיתון, לכל פקיד בעיריה ולכל מורה בישראל יש שם. ונכון - לא כולם אטומים, כמו שלא כל הנהגים הישראלים הם חסרי התחשבות בכביש...אך התופעה קיימת, בכל זאת.

יעקב אבינו נפגש השבוע עם אחיו עשיו. עובר לפגישה זו היה יעקב, מודאג, מוטרד וחרד; מצפונו על פרשת קבלת ברכת אביהם במרמה מייסרו. הוא נערך ומתכונן בקפידה לפגישה והיא עוברת בשלום. בסופה מציע לו עשיו להתלוות אליו להר שעיר. עונה לו יעקב :

יַעֲבָר-נָא אֲדונִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבוא אֶל-אֲדונִי, שֵׂעִירָה.

אורה ויסקינד-אלפר, מתלמידותיה של אביבה גוטלייב זורנבג, פרסמה לאחרונה ספר (באנגלית) על פרשנותו לתורה של רבי יעקב ליינר, הידוע כ"בית יעקב". הספר נקרא "בינת הלב" " The Wisdom of the Heart והוא בהוצאת ה JPS מארה"ב. פרשנות זו של הבית יעקב, כמעט ואינה ידועה בציבור, לרבות הציבור הדתי, בארץ ובעולם. הבינותי מהעיון בספר, ואני אך בראשית דרכי בעיון בספר הזה ובבית יעקב, שמה שמשך את המחברת ליוצר חסידי זה שחי במחצית המאה 19 , בנו של רבי מרדכי יוסף ליינר, בעל ה"מי השילוח", בין היתר, הוא ההומניות - האנושיות שבו. היתה לו לבית יעקב הבנה עמוקה, מבט חודר ועמוק לאנושיות של בני המין האנושי.

הדבר מודגם בדברים האחרונים והמסכמים בספר של ויסקינד אלפר המתמקדים בפסוק דלעיל מפרשת השבוע. הנה קטע מתוך דברי הבית יעקב :

"הענין בזה הוא שיעקב אמר לו לעשיו שאי אפשר לו לילך עמו בדרך אחד כי לעשיו ניתן דעה רחבה בעסקים גדולים שלא ישגיח לפי דעה כל אחד ואחד כמלך הפורץ גדר ואין מוחה בידו, לא כן עמדי שאני מוכרח להתנהג לפי דעה כל אחד ואחד ואין ביכולתי למנוע השגחתי מקניני אף משה אחד רגע אחד."

עשיו, כדרכם של ממסדים בעולם כולו - אינו משגיח לדעתם של "כל אחד ואחד". לא כך דרכו של יעקב אבינו, ששם ליבו לצרכים של כל שה ושה שבעדר הצאן, ועל כן עליו להתנהל לאיטו.

"הרוח מדברת בקול קטן ודומם", כתב השל בשנות הששים של המאה הקודמת, "ואדוני גסות הרוח משתמשים ברמקולים." "אך גורלו של האדם לשבור את כבלי הייאוש, לעמוד כנגד אלו המכחישים את זכותו ואת כוחו של האדם להאמין בלבב שלם. ייתכן והאמת המוחלטת נסתרת מאתנו", כתב השל, "אך היכולת להבחין בין מה שחשוב ותקף לבין הטפל והשטחי, לא נטלה מאתנו." **

לו יהי....

שבת שלום
ג'ף

* המאמר נקרא, דת וגזע. התרגום הנ"ל הוא של דרור בונדי. המאמר, יחד עם מאמרים נוספים של השל בתרגומו של דרור, עומד לראות אור בספר שייצא לחנויות בחנוכה הקרוב הבא עלינו לטובה, הספר בהוצאת דביר ושמו בישראל : "אלוהים מאמין באדם".

** דת בחברה חופשית, פורסם באנגלית בקובץ שנקרא "אי הבטחון של החירות", אינני יודע אם הוא נכלל בספר החדש של דרור.

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשע"ב

2011-11-29T19:08:00.000-08:00

אביבה גוטליב זורנברג.

על אף שאביבה זורנברג, חיה ויוצרת בתוכנו, נדמה ששמה ועבודתה אינם מוכרים דיים לציבור הישראלי הרחב.

במבוא לספרה על ספר בראשית Genesis; The Beginning of Desire ("בראשית: תחילתו של איווי" בהוצאת JPS טרם תורגם). אומרת זורנברג :

If at first the text seems familiar, while life is strange, needy of privliged guidance, at a later stage of reading the situation may be reversed: life aquires a new familiarity, a new intelligibility, in the light of Rashi's deployment of midrashic sources, while the original text suddenly seems alien, uncanny, needy of reinterpretation.
אם בתחילה, נראה הטקסט המקראי מוכר, ואילו החיים נראים מוזרים, דורשים הנחיה והדרכה מפי יודעי חן, בשלב מאוחר יותר, ייתכן ויתהפך המצב: החיים נראים מוכרים, החיים רוכשים תבונתיות חדשה בזכות השימוש שעושה רש"י במקורות מדרשיים ואילו כעת, הטקסט המקראי המקורי נראה מוזר, בלתי יציב ומחייב פרשנות מחדש. (שם עמ' xiv)

התובנה הנ"ל של זורנברג באה בעקבות הצגת דוגמאות של פרוש רש"י לשני סיפורי בראשית, בהם מתוך המדרשים על התורה, ניכרים יחסי הגומלין בין הספור המקראי לבין מה שאנחנו יודעים -ולא יודעים - על החיים. הסיפור האחד הוא לידתם של בני יוסף במצרים . זורנברג ממקדת מבטה על דברי רש"י על ברא' מא:נ "בטרם תבוא שנת הרעב, מכאן שאדם אסור לשמש מטתו בשני רעבון". התורה, אליבא דרש"י , שמתבסס על דיון בתלמוד הבבלי במסכת תענית יא ע"א, מלמדת אותנו "עקרון משפטי" הנלמד מעיון מדוקדק בטקסט. "החיים הם שטח לא ברור, הם דורשים מצפן, הדרכה מהתורה." התורה מאירה על החיים. דברי זורנברג בעמ' xiii שם. אם רש"י מביא הערה/ הארה בנוגע ליחסים בין בצורת-רעבון לבין מיניות, ניתן לקרוא שוב את הטקסט המקראי באור הזה. נוכל לחשוב על מצבו של יוסף במצרים במונחים של פוריות , מיניות, בצורת ושחיתות. תחושת הנורמליות של יוסף בארץ זרה, באה לביטוי בפוריותו באין דאגות. הערת רש"י נותנת לנו תובנה לגבי המאבקים הפנימיים של יוסף בארץ זרה.

הדוגמא השניה של זורנברג נוגעת להערת רש"י לבראשית כד:סו."ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו". אומר רש"י: "דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו". הערתו ה"פרוידיאנית" של רש"י אליבא דזורנברג, על דינמיקה משפחתית שבחיים נותנת לנו מפתח, כדבריה, להבנת הספור המקראי עצמו. זורנברג מזכירה לנו כי ישנו פער של שנים רבות בין מות אמו של יצחק לבין מפגשו עם רבקה. הערת רש"י על רקע הפער הזה, מובילה אותנו להרהר ביחסים שבין יצחק לבין אמו, חייה ומותה וטיבה של הנחמה שהוא מוצא לבסוף אצל רבקה.

להבין את יצחק, שרה ורבקה, פרושו בסופו של דבר, מלמדת אותנו זורנברג, להבין את עצמנו, מחדש. הדברים אמורים כמובן גם לגבי הספורים על יעקב אבינו , שזורנברג מכנה "כל אדם" Everyman בעקבות פרושו של ה"מי השילוח" ( ר' מרדכי יוסף ליינר ) לפרשת וישב.

אם זורנברג הפנתה אותנו לקשרי הגומלין שבין עולם התורה, סיפורי האבות לבין חיינו אנו, הרי שהרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , ממקד גם הוא את מבטנו לעבר המתח הקיים בין ה"חוץ" "לפנים". אני מפנה לדברי הרב על פרשת ויצא בספרו - שבעברית ב"ה - חיי עולם - בהוצאת "מגיד" ו"שפע", בעמ' 63 ואילך.

לסיום כמה מילים על מחבואים. אתם מכירים את המשחק ; אחת הואריציות המצויה עמדי היא "מחבואים ספרים". דווקא הספר שאותו אתה מחפש לא נמצא במקומו על המדף. וכך חפשתי את "שעת החסד" של עמיחי, לעיין שוב בשיר "אדם בחייו". אמנם השבוע, בעבודה, הגעתי לשיר הזה בגוגול, אבל לפעמים אתה מבקש לאחוז בכריכה הקשה של הספר.

וכך מונח לפניי, כעת, ספרו האחרון של יהודה עמיתי, פתוח סגור פתוח חלף מה שחפשתי.

חיפשתי פה, חיפשתי שם, בין דפי הספר האחרון של עמיחי.רשמתי ומחקתי שורות, הצטערתי שאין לי תוכנת ניקוד. לבסוף מצאתי קטע שירה שלא הכרתי. אחרי שקמתי מהרצפה, אחרי שהקטע זרק אותי לאורכו ולרחבו של החדר, עד הקיר - כיוון שאני מכיר את המקום עליו הוא מדבר - אני מביא בפניכם את קטע השיר , מספר 24 מתוך "ירושלים ירושלים/ למה ירושלים" (עמ 152 שם, בהוצאת שוקן) :

"ברחוב רמב"ן בירושלים, ראיתי מגרש משחקים
שבו נדנדות ושאר כלי משחקים לילדים
וראיתי שכל הילדים נדחקים אל הנדנדה הישנה
שצבעיה מתקלפים ולא אל הכלים החדשים
והמבריקים והמשמחים יותר.
וראיתי הרבה עצים וכל הכלבים
רצים אל עץ אחד וכל הילדים
מתחבאים מאחוריו במשחק המחבואים."

שבת שלום
ג'ף

על שרה קיי שמעתם ?

2011-11-27T11:20:00.000-08:00

אלו דברים על הווארד מוסקוביץ ורוטב ספטגטי

2011-11-26T08:32:00.001-08:00

אלו דברים לשבת פרשת תולדות תשע"ב

2011-11-23T20:59:00.000-08:00

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"

על פניו הפסוק הראשון בפרשה מעורר שאלות : מי הם התולדות ? מדוע נזקק הפסוק לומר לנו שאברהם הוליד את יצחק אם הוא כבר ציין שיצחק הוא בן אברהם ? ועוד
בא המדרש ועונה על השאלות, ראו ברש"י על אתר, ובים המדרשים שהגיע לידנו.

מה הקשר בין התורה לבינינו ? בין סיפורי בראשית לאירועי ימינו ? בין מאבקי האחים, יעקב ועשו, המתחים שבין בעל ואשתו, יצחק ורבקה לבין סיפורי כל אחד מאתנו ? מה בין כל אלו למהומות במצרים ?

למדתי לדעת שיש קשר, ושהקשר הוא ודאי.עם זאת, הקשר הזה נוצר על ידי עיון ולימוד עצמיים. זהו אחד מפלאי העולם, התופעה הידועה כתלמוד תורה.

מגדולי העוסקים בהנחלת תלמוד תורה בימינו הוא ללא ספק הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ. בשעור סיכום של סדרת שיעורים על "יעל קגם" סוגיות תלמודיות בהם מחלוקות בין אביי ורבא, אותן סוגיות שבהן נפסקת הלכה כאביי בניגוד לרוב המקרים שהלכה כרבא, פותח הרב ואומר, "אני מקווה שלאלו שהיו, שהיו והקשיבו, היתה להם הנאת הרוח והנאת הנפש."

למען אותה הנאת הרוח והנאת הנפש אני מפנה לאתר של הרב שטיינזלץ "למד את עמי" http://www.hashefa.co.il/
לחצו על המסך הקטן שבעמוד הבית, ותגיעו לדף העוסק בסוגיה של מומר להכעיס - מחלוקת אביי ורבא - האם פסול לעדות כן או לא ? בפתח דבריו מציין הרב כי קו החילוק העמוק בין אביי ורבא הוא שאביי הוא פורמליסט ואילו רבא הוא ראליסט.
במהלך הדברים ועל מנת לסבר את אוזנינו מה הכוונה במומר להכעיס, מספר הרב סיפור, סיפור נפלא לטעמי על "האפיקורס הגדול."

נזכרתי בספור הזה, כשעיינתי השבוע במאמר של הרב שג"ר זצ"ל, על אחד מסיפורי רבי נחמן שבקובץ על תורת ר"נ שנקרא "חי באמת" בהוצאת ישיבת שיח יצחק.

אומר הרב שג"ר כך:

" התודעה החילונית יוצרת מרחב של חופש שמאפשר לנו לשוב אל השבת, אבל לא אל השבת של הכפייה אלא לשבת החופשית. הדתי נמצא במרדף פעמים רבות : חרדות מפני מה שיקרה אם הוא לא יקיים את ההלכה תוקפות אותו. גבולות ההלכה עלולים במצב כזה לשמש עבורו כתריס, או אפילו כמגן, מפני החיים שהמפגש איתם מצטייר כמאיים. ניתנת כאן הצעה לדתיות גבוהה יותר, דתיות של חופש. אפשר ואפשר להיות חילוני; אבל מי אמר שלא ניתן להיות חילוני שמניח תפילין ? חילוני שומר שבת ?"

אני יודע שכדי לעמוד על הדברים הנ"ל יש לקרוא אותם בהקשר כולו, הקשר שלא הרחבתי אליו. כמו כן יש להאזין לסיפור על האפיקורס הגדול מפי הרב. המעונינים יוכלו לעיין בדברים שבכתב של הרב שג"ר ולהאזין לדברים שבעל פה של הרב עדין, יבדל"א. הנאת הרוח והנאת הנפש , מובטחות לאלו שיעשו כן.

שבת שלום
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תשע"ב

2011-11-15T17:57:00.000-08:00

ידוע הוא שניתן למצוא בתנ"ך בכלל ובסיפורי בראשית, בפרט, הכל, או כמעט הכל. יש מי שמדגיש את הגוונים הלאומיים שבסיפורים, ויש מי שמדגיש את הפנים האוניברסליים. שני הפנים הללו, דרושים לנו, כדי לשמור על יהדותנו ועל אנושיותנו כאחד. בפארפרזה על אמירתו של ר' שמחה בונים מפשסיחה כי אדם צריך שיהיה לו שני פתקים: על האחד כתוב: "בשביל לי נברא העולם" ועל השני: "אני עפר ואפר", ייתכן ויש לומר כי בדורנו , בארץ, לכל אחד מאתנו צריך שיהיה גם כן שני פתקים: "אני יהודי" ו"אני בן אדם". אוי ואבוי ליהדות המגיעה לסתירה בין שני אלו.

השבוע הצבתי בבלוג המוקדש לעיון בהגותו של אברהם יהושע השל את הדברים הבאים:

החיים ב"מדינה יהודית", מוקפים גויים שלא אוהבים אותנו ורוצים בהשמדתנו איננו מתכון קל לטיפוח הפנים האוניברסליים שביהדות ולטיפוח הערך של אהבת האדם באשר הוא אדם. ואף על פי כן זו המשימה וזו מורשתו של השל עבורנו. האלטרנטיבה - טיפוח ייחודנו על חשבון הפנים האוניברסליים היא מאד מאד בעייתית ואכמ"ל. די לציין שכל פועלו של ישיעהו לייבוביץ היה מאבק כנגד הסכנות שבטיפוח יתר של אותה היחודיות. ראו דברי לייבוביץ על פרשת השבוע בספר "הערות לפרשיות השבוע" (הוצאת אקדמון) עמ' 22-23.
חושבים שהיחודיות הזו מבטיחה את קיומנו. זוהי אמת חלקית בלבד. השאלה הנשאלת היא איזו זכות קיום יש ליהדות שמתרחקת מן הגרעין - מן היסוד - האוניברסלי שבה; ליהדות שאינה נותנת את המקום הראוי בפועל, הלכה למעשה, לערך היסודי שכל אדם נברא בצלם (לצד שמירה על ההלכה וקיום מצוות ) . אפשר היה לבטל את חשיבותו של השל ולנסות לצמצם את תחום השפעתו לגולה ולזמן אחר, אלמלא דבר שמתחוור ככל שלומדים אותו, והוא שהשל היה תלמיד חכם מובהק; גם נביאי ישראל וגם רביים חסידיים מהמאה ה19 כגון ר שמחה בונים מפשסיחה, הרבי מקוצק ורבים אחרים (וכן חכמי ימי הביניים כגון הרב סעדיה הגאון והרמב"ם ), דברו מגרונו.

הם מדברים ועלינו לשמוע.

הכומר דניאל בריגן (פעיל זכויות האדם בארה"ב בשנות הששים) אמר על השל את הדברים הבאים:

ראיתי מישהו שהיה לחלוטין שקוע במסורתו הדתית, אך בד בבד היה כלל עולמי ופתוח לאחרים. התחלתי להבין שהשניים הולכים יחדיו, שאם היית איש אמונה עמוקה היית פתוח לאחרים ולא קבעת גבולות או מגבלות ולא אמרת אנחנו בתוך המעגל ואחרים מחוצה לו. השל היה מבין הנבחרים שהאמינו שכולם נבחרים ושעצם העובדה שהינך קיים בעולם פרושו שהינך נבחר.

ראו הקישור להלן, אחר הטקסט של הדברים במקור באנגלית :

Father DANIEL BERRIGAN. S.J. (Human Rights Activist):
I was seeing someone who was totally immersed in his own religious tradition and was at the same time charmingly ecumenical, you know, and open to others. I began to understand that the two went together, that if you were a person of deep faith you were open to others, and you didn’t draw lines or boundaries or say we’re inside the circle and others are out. He was one of the chosen who believed that everyone was chosen and that the very fact of existing in the world meant you were chosen

http://www.pbs.org/wnet/religionandethics/episodes/january-18-2008/abraham-joshua-heschel/1789/

אני מפנה שוב, לדברי לייבוביץ על הפרשה, ולסיום נביא אך "טעימה" מדבריו :

"יש סיפורים נפלאים , שקצר הזמן לספר אותם, שאברהם אבינו, שלא מדעת שרה אשתו אשר רצתה להרחיק את צרתה הגר, הלך פעמיים לאותו מדבר לבקר את ישמעאל בנו המודח, לראות מה שלומו ומה אירע לו....
המדרש אומר, שלאחר מות אמו שרה הלך יצחק להחזיר את אמו-חורגתו הגר לאביו. הוא הלך לבאר לחי-רואי כדי להביא משם את הגר, אשר בגלל אמו הורחקה ולהחזיר אותה לאביו ולתקן את העוול. והסיפור האגדי מספר הרבה מאד בשבחה של הגר, שאותה הוא מזהה עם קטורה, ואומר : 'למה נקרא שמה קטורה ? שנאים מעשיה כקטורת.' פירוש מליצי זה מעיד עד כמה בעלי האמונה הגדולים בעולמנו הגו במעשיהם של האבות, ועמדו על כל פגם וכל ליקוי שהיה בהם, וחשבו על תיקונם. מזה יש ללמוד הרבה לדורות: שאין לעשות אידיאליזציה של כל מה שהיה, אלא יש לראות את הדברים כשהם לעצמם, ולהבין אותם, לשפוט אותם ולחשוב על תיקונם.
אני מוסר כאן", מוסיף לייבוביץ לסיום, " עוד מאמר אגדי, רב משמעות, המתייחס לשלוש נשיו של אברהם אבינו: שרה היתה מבנות שם, הגר ( המצרית ) - מבנות חם, קטורה (שמדרש זה אינו מזהה עם הגר) - מבנות יפת. ללמדנו (או לרמוז לנו ) שמאברהם יוצאת - או עתידה לצאת - השראה לכל גזעי האנושות."

שבת שלום
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת וירא תשע"ב

2011-11-08T20:24:00.000-08:00

You lose yourself, you reappear
You suddenly find you got nothing to fear

Bob Dylan in It's Alright Ma ( I'm only Bleeding)

אתה מאבד את עצמך, מופיע שוב
מוצא פתאום שאין לך ממה לפחד

בוב דילן ב"הכל בסדר מאמי, (אני רק מדמם)"

בשבוע שבו האיום האיראני מתייצב בחזית הבמה, מסתבר שיש הרבה ממה לפחד. ובאוירה שכזו, בעולם שאחר אוושויץ והירושימה, עולם שבו כשלו כל מנגנוני ההגנה האנושיים, מנגנוני הגנה של האדם בפני האדם, זהו עולם שבו, אכן , יש מקום להתרסתו של דילן בשיר, ממנו נלקחו שורות הפתיחה, - כנגד עבודה זרה בגרסתה המודרנית.

עבודה זרה בגרסתה המודרנית פירושה שיעבוד לשלטונם של מחרחרי המלחמה והקופירייטרים של סוכנויות הפרסום,

"שלטי פרסומת המטעים אותך
לחשוב שאתה זה שהוא
יכול לעשות מה שאף פעם לא נעשה
שיכול לנצח כפי שאף פעם לא קרה
בינתיים החיים מסביבך
נמשכים"

Advertising signs they con

You into thinking you’re the one

That can do what’s never been done

That can win what’s never been won

Meantime life outside goes on

All around you

עבודה זרה בגרסתה המודרנית פירושה אבדן חוט השדרה שלנו כבני אדם.

חוט שדרה, המחייב הליכה כנגד הזרם והתייצבות כאברהם אבינו אפילו כנגד בורא עולם, כשצריך, למען עשות משפט וצדק, כפי שאנו קוראים בפרשת השבוע. התייצבות מנומסמת אמנם , אך התייצבות. אי השלמה עם עוולות שנעשות על ידי הממסד, יציאה מהטמטום שהמדיה, על זרועותיה השונות, משליטה בנו, או מנסה להשליט בנו, על ידי שטיפות מוח להופיע בלבוש הממותג ביותר, לסגוד לדולר ולרוחות אופנה שטחיות מכל עבר.

עיני מתנגשות בבתי עלמין מפוחלצים
אלים זרים, אני בז להם
כמו לקטנוניות שמשחקת אותה כה קשה
ללכת הפוך באזיקים
לבעוט, להשיל מעלי את כל זה
לומר יאללה די נמאס לי
מה עוד יש לכם להראות לי ?

My eyes collide head-on with stuffed

Graveyards, false gods, I scuff

At pettiness which plays so rough

Walk upside-down inside handcuffs

Kick my legs to crash it off

Say okay, I have had enough, what else can you show me?

ראיתי השבוע, אמירה, האומרת שאל לנו לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות. אני מבקש שרשימה זו תיקרא ברוח הזאת. מה בסך הכל רצינו ? מה היא הכמיהה הישראלית האולטימטיבית ? " להגיע הביתה בשלום " ?. "לשתות משהו קר בלב מדבר" ?

כל בית השיר הנ"ל של דילן הוא בית חזק. שירה ששולחת אותנו למחוזות הזוים ומוכרים כאחד. הזוי ומוכר כמו מציאות חיינו.

"הקוטביות היא תכונה הכרחית של כל הדברים. המתח, הניגוד הסתירה מאפיינים את המציאות כולה. בלשון הזוהר מכונה העולם הזה עלמא דפירודא, 'עולם הפירוד'. חוסר עקיבות, מדון, עמימות ואמביוולנטיות הם נחלת החיים כולם, כולל תלמוד תורה: אפילו חכמי התלמוד נחלקו על פרטים רבים בהלכה."

דברי אברהם יהושע השל.*
ואידך - זיל גמור.

שבת שלום
ג'ף

* ב"אלוהים מבקש את האדם" (הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר לוי, עמ' 269-270 ) וראו הדברים בהערת השוליים שם

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תשע"ב

2011-11-01T20:31:00.000-07:00

לא כל יום זוכה קהילה לחגוג את יום ההולדת ה101 של אחד מחבריה. בשבת הקרובה חוגגת קהילת אפיקים בנגב - קהילה שהיא אמנם "קהילה אנטי קהילתית" כפי שכונתה בפי אחת מחברותיה בעבר - את יום הולדתו ה101 של חברנו שלמה מרכוס. על שלמה מרכוס, ראו, בין היתר, ב http://www.youtube.com/watch?v=JbTob2ND7YI רשומה זו היא לכבודו.

חסרים אנו היום בקרבנו דמויות מופת חיות. לפני כשבוע קבלתי הודעה בעבודה כי עלי להתייצב, יחד עם עובדים אחרים, שהם הורים לילדים בגילים 10 - 18, להרצאה על הורות וכיצד להתמודד עם ילדינו בעת הזאת. מיד התקוממתי והצהרתי שאינני מתכוון להגיע להרצאה הזאת. אמרתי לעצמי : "אני - בגילי ובמעמדי צריך לשמוע הרצאות על חינוך ילדים ?! אני בנאדם עסוק, מי הם שייקבעו לי שחובה עלי להתייצב להרצאה זו או אחרת !".

דברים התגלגלו כך, שהגעתי להרצאה ( "באקראי" ולא מתוך ציות ) והיתה זו מבחינתי הרצאה מאלפת ומטרידה במיוחד. הנקודה שאני מבקש להתייחס אליה כאן היא זו : תכניות הריאליטי מלעיטות אותנו בשקרים ומציגות בפנינו - ובפני ילדנו - תרבות עקומה של בצע כסף, טמטום, גסות רוח, וזיוף. התכניות האלו והפייסבוק, מתחרות ב"סמכות ההורית" ופעמים רבות מדי , נמצאות ידיהם של ה"מסכים" ( מסך המחשב, הטלויזיה האי פון וכו' ) על העליונה לעומת ידי ההורים. בגדול !

כשעיינתי, לקראת צאת השבת שעברה, בדברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע,- פרשת לך לך (בספרו "חיי עולם" ) עברה עלי חוייה מוזרה במקצת. אולי צריך לומר מעצבנת. הרב עדין, פותח את דבריו על הפרשה כך :

"אם שתי הפרשיות הקודמות היו במידה מסויימת פרשיות עצובות, הרי פרשה זו מתחילה את סדר הפרשיות השמחות."

"איזה יופי" אמרתי לעצמי. די עם חיבוטי הנפש, "אנחנו נכסנים לפרשיות שמחות". לא אפרט כאן את המשך הדברים של הרב שטיינזלץ בפרטות. אעיר רק, כי התורה קושרת בין פרשת לך לך, - הציווי לאברהם לעזוב את ארצו ואת מולדתו לארץ לא נודעת - לבין פרשת העקדה, שנקרא בשבוע הבא, בפרשת וירא. על פניו קשה לראות בפרשת העקדה, "פרשה שמחה".

יצאתי למנין של ערבית מוצ"ש, בהרהורים ומחשבות מטרידות על פרשה קשה זו פרשת העקדה. שלא כהרגלי, התפללתי במנין שהתכנס בביתו של חבר, שקם משבעה. תוך כדי התפילה, תפילה שמתחילה בשירת מזמורים מיוחדים למוצ"ש, עלה בי המחשבה, כי כל התייחסות אל היהדות כאל "פילוסופיה" או "הגות" או אפילו "מערכת חוקים", בהתעלם ממקומה המכריע של עשייה היום יומית ומהשירה בצוותא, לוקה בחסר. ( אין זה כמובן רעיון מקורי שלי).

בשובי הביתה, נתבקשתי להשלים מנין , במנין הקבוע שלנו , בבית השכן. שם על אחד המדפים מצאתי את ספרו של הרב יעקב אריאל "מאהלי תורה". עיינתי בדבריו על פרשת וירא, ושם מצאתי, דברים על פרשת העקידה, שדיברו אלי.
הרב אריאל מביא מדבריו של ר' יצחק עראמה על העקידה, בחיבור קצר שנקרא "חזות קשה":

"בחיבור זה [מביע הרב עראמה] את הרעיון, שנסיון העקידה נועד להוציא את אברהם מדרך חשיבתו המבוססת על ההיגיון האנושי הרציונלי, ולהביאו לחשיבה המבוססת על האמונה וההתגלות הא-לוהית.יש", מציין הרב אריאל,"שהקצינו בעקבותיו של ר' יצחק עראמה וקבעו שלמאמין האמיתי אין מצפון משלו ואין חשיבה משלו, ועליו לבטל את כל ישותו העצמית מפני רצונו של ה'. הלכה ומוסר, למשל, תרתי דסתרי הם אליבא דידהו; אמונה והיגיון, שני כתובים המכחישים זה את זה...."
"לא לכך נתכוון ר' יצחק עראמה", קובע הרב אריאל. "מטרתו היתה לערער את ביטחונו המופרז של האדם בתבונתו האנושית. כוונתו היתה לקצץ במידה מסויימת את כנפיו של הרברבן, הבטוח בצדקת חשיבתו וחשיבותו העצמית, המשוכנע ביכולתו להגיע אל האמת המוחלטת בכוחות עצמו, המוותר על הצורך בהדרכה א-לוהית ממרום. כלפי השחצן והגאוותן התכוון ר' יצחק עראמה בדבריו, אולם לא להשפיל ולרמוס את האדם עד דכא התכוון."

אלו מבינינו שזוכים לשמוע תורה מפיו של שלמה מרכוס, מכירים, כי שלמה הוא במובן זה ובמובנים רבים נוספים מתלמידיו של אברהם אבינו. בדבריו ובמסכת החיים שחי, בה זוכים אנו להיות שותפים שלו ב"פרק ירוחם" שבהם, שלמה הוא מורה דרך אמיתי עבורנו. דמות מופת, כפי שאמרנו.

                                                            יום הולדת שמח !! שלמה
                                                                      שבת שלום
                                                                            ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת נח תשע"ב

2011-10-24T20:51:00.000-07:00

אם יש דבר אחד שניתן ללמוד מסיפורי בראשית - ויש הרבה דברים - זהו שעל ההתחלה דברים השתבשו ושהעולם שאנו מכירים היום איננו עולם אידיאלי. האדם הראשון מגורש מגן עדן וכעבור עשרה דורות מגיע בורא עולם למסקנה, לכאורה, כי טעה בפרוייקט הזה ששמו אדם.

בשבוע שעבר הבאנו מדבריו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, על פיהם, התורה היא ספר על האדם, ספר שבו אדם יוכל לעיין ולראות בו את סיפור חייו, ומתוך העיון הזה,לבנות גם, את סיפור חייו.

ראשיתה של הרשומה הזו שלפניכם במבוכה. מבוכה הבאה מתמונת האדם הניצבת בפנינו בימים אלו לאור ההתרחשויות "שבחדשות".. מצד אחד היינו עדים להתרוממות הרוח של עם ישראל היושב בציון, על השבתו של חייל אחד בודד. מהצד השני עדים היינו למחרת, לחגיגות המטורפות של בני אדם אחרים, בלוב, סביב הריגתו של רודן; ראינו את ביזוי הגופה וסצנות של חילול כבוד האדם באשר הוא אדם.

מהו אדם ? שואל אברהם יהושע השל; הוא דייק בשאלה ושאל בעצם לא מהו האדם אלא מיהו אדם ? הפילוסופיה המודרנית , טען השל, התרחקה מהבעיות האמיתיות של האדם. הטיעונים והניסוחים הלשוניים של הפילוספים שיקפו, עם הזמן, נתק, בינם לבין מצבו של האדם בעולם, מצב הקודם לכל טיעון או ניסוח לשוני. "סוס טוב", אומר השל, "הוא חלק מבית גידולו וחי את חייו ללא בעיות. לא כן האדם", שקיומו מציב בפניו קושיות על ימין ועל שמאל, מעצם מהותו. בעיית האדם כותב השל נעוצה בהתנגשות או בסתירה בין החיים לבין הציפיה מהם, בין האדם לבין הציפיה ממנו -

The problem of man is occasioned by our coming upon a conflict or contradiction , between existence and expectation, between what man is and what is expected of him.

מדרור בונדי למדתי לשים לב לניסוחים של השל. אין השל מדבר כאן על התנגשות בין תמונת האדם בעיני עצמו , בלבד, לבין המציאות הטופחת על פניו. הציפיה איננה, על פי השל, וזוהי נקודה יסודית, הציפיה של האדם מעצמו - משהו מצופה מהאדם ומישהו מצפה מן האדם למשהו - ו"המישהו" הזה הוא "מחוץ או מעל למשחק" (טרנסנדנטי). עם זאת, ה"מישהו הזה" או ה"מישהיא הזאת" "מתהלך בגן" ושואל את כל אחד מאתנו, אי פה אי שם : איכה ?

בתחילת ספרו "אלוהים מבקש את האדם", מדבר השל , על ההבדלים שבין הפילוסופיה לתאולוגיה. כעקרון הבנתי ממנו , שהפילוסופיה מתמקדת בשאלות הגדולות ואילו התאולוגיה מתמקדת בתשובות. הערה זו נועדה "לסגור" את מה שאמרנו עד כאן, לסגור ולהשאיר הדברים פתוחים, (ראו ספרו האחרון של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח") ובכך גם להיות נקודת קישור לחלק הבא שברשומה.

לצד בעיית האדם, קיימת גם בעיית הבורא, בעיית הקושי בהבנת התנהלות העולם, אם אכן יש מנהיג לבירה הזאת; מדוע בנינים נופלים על תינוקות שנמים את שנתם וחולמים חלומות על סוכריות שיקבלו מחר בגן ?
כזוהי דרכו של עולם, כפי שמציינת אביבה גוטלייב זורנברג, שתמיד יהיה בסיס לטענה שהקב"ה מנהל את עניני העולם מתוך שרירותיות, שרירותיות של מבול המכלה, צדיק עם רשע, ללא הבחנה.

וזה מביא אותנו לאבסורדיות. בשבוע שעבר, פורסם ב"מקור ראשון" מאמר של אביעזר ויס שטוען שהאמונה מתקיימת למרות שהעולם הוא אבסורדי מיסודו. המאמר הזה, עורר בי תערומת ואי נוחות. אני לא יודע מה הדעה היותר קשה: עולם אבסורדי עם אמונה או עולם אבסורדי ללא אמונה. ייתכן וישנם מבינינו אנשים ואולי גם אנשים מאמינים שמצליחים "להניח בצד" את האבסורדיות. אשריהם ? על כל פנים, נדמה לי שאברהם יהושע השל לא היה מביניהם.

בראיון האחרון עימו, התייחס השל לאבסורדיות שבעולם.

השל: "חושבני כי אלוהים מחפש את האדם יותר מאשר האדם מחפש את האלוהים. הוא אינו מניח לנו. במשך דורות, תקופות, מאות בשנים, נסינו לכפור בקיומו של אלוהים כאילו לא היה קיים כלל, אך למרות הכל, האדם עדיין מחפש. האדם עדיין מצפה. האדם עדיין כמיה. תגלית חדשה נתגלתה לנו : האדם ללא אלוהים כמוהו כגוויה, כגוף ללא ראש".

בעקבות דברים אלה שואל אותו המראיין, קרל שטרן :

"אך האדם, אם תסלח לי, מחפש גם מחמת טעמים אחרים; מחמת שהוא נתקל באבסורד מסוים, בחוסר- מטרה, או אולי מטרה בלתי ניתנת לגילוי. הרשה נא לי להביא דוגמה. עשרה ימים לפני שנהרג מארטין לותר קינג, נאמת אתה - כידידו הטוב - בפני ועידה של כנסת רבנים. אמרת:' מארטין לותר קינג הינו אות וסימן כי אלוהים לא זנח את ארצות הברית של אמריקה'. והנה עשרה ימים לאחר מכן הוא נרצח באופן האכזרי וחסר- התכלית ביותר. שאלות מסוג זה מתריסות נגד האמונה. כיצד תסביר זאת אתה ?"

השל:
"אם נבין את התנ"ך כיאות - ובימים אלה מעטים האנשים הלומדים את התנ"ך כיאות: הם מפרטים אותו לפרטים וקורעים אותו לגזרים במקום להתעמק במחשבות התנ"ך - אם נלמדנו כראוי, נגלה כי אלוהים נוטל חלק בחיי האדם, וכי הוא נותן לאדם חופש. זו מתנה מפוקפקת ביותר, אך גם החשובה ביותר מכל מה שיש לו לאדם. האדם יכול לעשות הכל.

כאשר הבן הראשון של הזוג הראשון החליט לרצוח את אחיו, אמנם עשה את שעלה לרצונו לעשות. אלוהים לא התערב."

שטרן:
"אך כאן מתעוררת השאלה. אם אתה אומר שלוא היה אלוהים משגיח על כל צעד שאדם עושה בחיים לא היו אלה חייו חיים, אזי מתעוררת השאלה: למה , אם כך, להתפלל לאלוהים ? אם אלוהים לא יפריע, אם אלוהים לא יתערב, אם אלוהים לא יעזור, מה טעמה של התפילה ?"

השל :
"קודם כל, הבה ונמנע מאי הבנה בייחס לאופיה של התפילה, ביחוד במסורת היהודית. אין מטרתה העיקרית של התפילה לשטוח בקשות. המטרה הראשונית שלה היא לזמר ולשבח ולהלל, כיוון שתמציתה של התפילה היא השיר, והאדם אינו יכול לחיות ללא שיר.
אפשר והתפילה לא תצילנו. אך התפילה עושה אותנו ראויים להצלה. התפילה אינה בקשה. קיימת שותפות בין אלוהים ואדם. אלוהים זקוק לעזרתנו. הייתי מגדיר את האדם כצורך אלוהי. אלוהים רוצה באדם.
בתוך ההיסטורי אין האלוהים יכול לעשות את מלאכתו לבדו. הוא נתן לנו את החופש וכל תקוותה של הגאולה בביאת המשיח נשענת על אלוהים ואדם. אנו חייבים לעזור לו. ובכל מעשה שאנו עושים, אנו מעכבים או מאיצים את בוא הגאולה.
תפקידנו בהיסטוריה הוא עצום. כוונתי תפקידנו האנושי.
האבסורד, כן, ממלא תפקיד נכבד. למעשה, הוא האתגר הגדול ביותר לעצם הקיום, לא רק לדת. האתגר הגדול ביותר לכל הפעילויות - פעילויות פוליטיות, כלכליות, לכל רעיונות הקידמה - הוא בעימות עם האבסורד. ואילו נשאלתי מה משמעותו של אלוהים, היתה זו שאלה קשה מכדי להשיב עליה במשפט אחד."

שטרן:
"ובכן, אני שואל אותך, מה משמעותו של אלוהים ?"

השל:
" לשם כך עלי להשתמש במספר משפטים: האחד הוא הוודאות כי קיימת משמעות מעבר למיסתורין. כי הקדושה גוברת על האבסורד וכי ללא קדושה היינו שוקעים באבסורד."

יש עוד מה לומר, בענין לקחו של השל עבורנו היום כישראלים אך "נגמר הדף". נסיים בקטע שיר, מתוך ספרו האחרון של יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח.

פתוח סגור פתוח. לפני שאדם נולד
הכל פתוח ביקום בלעדיו. כשהוא חי הכל סגור
בו בחייו. וכשהוא מת הכל שוב פתוח.
פתוח סגור פתוח. זה כל האדם.

שבת שלום וחודש טוב
ג'ף

המובאות מהראיון עם השל הם מתוך הספר "חמש שיחות עם אברהם יהושע השל" בעריכת פנחס פלאי, (בהוצאת מוסד אברהם יהושע השל, ירושלים תשל"ה), השיחה עם קרל שטרן תורגמה על ידי ורדה לבני.

קטע השיר של עמיחי, הוא מעמ' 127, לספר "פתוח סגור פתוח" שבהוצאת שוקן (ירושלים ותל-אביב 1998 )

אלו דברים לשבת פרשת בראשית תשע"ב

2011-10-20T12:48:00.000-07:00

לטובת מי שאין בידו הספר "חיי עולם שיחות על פרשת השבוע" פרי עטו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) אני מבקש להביא כאן מתוך הפתח דבר של הספר.
הדברים ראויים לעיון כפתיחה למסכת הקריאה השנתית בתורה המתחדשת השבת עם פרשת בראשית.

"ספר התורה מכיל בתוכו עולמות רבים. הנושאים שבהם הוא עוסק, הלשון שבה הוא כתוב, כל הדרכים המרובות כל כך להבין אותו ולפרשו - כל אלה הם עולמות הכרוכים ועומדים זה בצד זה וזה בתוך זה. ואולם מכלל גווני המשמעות הרבים שיש לתורה עולה שהתורה היא, בעצם, 'ספר תולדות האדם'. זהו ספר המספר לאדם הלומד אותו - לכל אדם, אך בייחוד לעם ישראל וליחיד מישראל - לא רק מה שהיה ומה שצריך להיות, אלא גם מה משמעות מהלך חייו שלו. ספר התורה משמש מעין אספקלריא מופלאה שבה אנחנו מסוגלים, מצד אחד, לראות עד קצות המציאות, אבל מן הצד השני אנו יכולים, בצורה מופלאה, גם לראות את דמותנו שלנו, הן את הדמות האישית בכלל והן את דיוקן נפשנו כאן ועכשיו.

משום כך לא ייפלא שלספר התורה נוצרים כל הזמן פירושים חדשים. יפים הדברים שכתב הרשב"ם על שיחתו עם סבו הגדול, רש"י, ביחס לפירוש המקרא, שבה אמר רש"י כי אילו היה הדבר בכוחו, היה חוזר ומשנה את פירושו לפי 'הפשטות המתחדשים בכל יום'. ה'פשטות' הללו 'מתחדשים' לא רק משום שלימוד התורה כמוהו כהתבוננות באבן חן שיש לה פנים לאין מספר, אלא גם משום שאף אנו מחדשים בכל יום."

לפני כמה ימים הבאתי כאן את דברי קאסלס על הפלא בבריאה ועל הפלא שבאדם. הצלחתי ברשומה ההיא שלא להזכיר את אברהם יהושע השל, אם כי בטוחני , שלפחות לחלקכם, נשמעו ברקע דברים מאד דומים שמשמיע לנו השל מתוך הגותו שלו, מתוך מעיינות היצירה היהודית לדורותיה, יצירה שהיא כול כולה אומרת הערכה לכבודו של האדם באשר הוא נברא בצלם אלוהים.
אלו דברים מפי השל , המופיעים בספרון שנקרא, "חמש שיחות עם אברהם השל", ספרון שאזל לפני שנים רבות ממדפי חנויות הספרים ונכון וראוי שיימצא המו"ל שיביאו לדפוס, מחדש.

אומר השל:

" את מי אני רואה כשאני רואה אדם ? שעה שאני מסתכל באדם מסויים אין אני נתקל בהכללה, בדגם, אלא באינדיבידואליות, במיוחד במינו; אין אני רואה לפני יישות שאפשר להעריכה ולמיינה, במונחים של כמות. אני רואה קלסתר פנים ולא רק גוף, סיטואציה מיוחדת, ולא מקרה טיפוסי. עיקר השאלה: מהו האנושי באנוש. הדרך היחידה להשגת משמעותה אינה אלא בחשיבה על האדם במושגי אנוש. האנושי הוא יותר ממושג של עובדה. הוא קטגוריה של ערך, ערך גבוה ביותר מבין כל הערכים הידועים לנו. כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. וכל המאבד נפש אחת כאילו אבד עולם מלא. האמת הגלומה באנושי הומני היא אהבת החיים, אהבת האמת, אהבת הטוב והיפה. סוד הקיום הוא הערכה. ערכו מתגלה בקשרי הדדיות אנושית. היות הומני הוא אפתעה, ברק אור, הוא יותר בחינת רגע בזמן מבחינת גוף בחלל. בכל יחיד התגלות אלוהית. עלינו להבדיל בין היות אדם והיות אנושי. היות אדם הוא דבר שבטבע, אדם נולד ואדם נשאר. היות אנושי הוא דבר שבהישג, חשוב שבהיות אדם בא מן ההעלם אל הגלוי ביכולתו להיות אנושי."

בהמשך הדברים מבקר השל "קלות הדעת" המאפיינת את תרבות זמננו,"קלות הדעת שהיתה לטבע, קלות ראש בהשקפת עולם" -

"נסתלקה אפילו הכפירה ובמקומה באה קלות הדעת, לא חילול הקודש בלבד אלא גסות החול. ביתר חריפות: לא כפירה באלוהים אלא כפירה באפשרות האמונה, פוסלת מראש כל מאמץ החותר וחורג מן המסגרת המקובלת, המבטלת את ההנחות, את התנאים הקודמים לאמונה, את אבות האמונה. מחנכים את הדור שלא לדאוג אלא לממשות, שלא לומר אלא את הדברים המתקבלים על דעת הדיוטות. נשתכחה תשוקה מלב ואף מבוכה אין."

עורך השיחה הזאת - השיחה השלישית שבמספר בספר - א"ח אלחנני, מוסיף משלו, בהמשך השיחה, דברים שיש בהם גם מדברים מפורשים של השל וגם מרוחו של השל:

"וכיצד יגלה האדם את עצמו: השל מחפש אחר היאחזות בתקוה של חידוש המצפון. חידוש זה לא יבוא יש מאין, אלא מתוך גילוי הכבוד, כבוד החיים, כבוד הבריות, כבוד העולם. אין כופין על אמונה. אמונה הבאה בכפיה גרועה היא מן הכפירה.אבל יראת בכבוד אפשר לנטוע בלב הדור. במקום שהאדם בן דורנו, שדעתו קצה והתרבות מתעמרת בו ועושה אותו כאסקופה נדרסת ....- הרי העיקר הגדול בתורת ישראל הוא : הזהרו בכבוד הבריות: 'מי הוא זה מלך הכבוד ? - שחלק מכבודו ליראיו' (תנחומה וארא ח) 'חלק מכבודו לבשר ודם', ועוד: כבוד האדם הוא לא ערך אלא עניין שהוא למעלה מכל ערך, שהרי ' כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא'. אמור מעתה, כבוד האדם, בתוקף היותו אנושי תלוי בזיקת העליון לאדם. מה זיקת העליון לאדם ? באיזו בחינה ובאיזה מובן יסודי אפשר לחפש ולהרגיש זיקה זו ? הוי אומר, בצלם ובדמות שבה נוצר האדם, במתן דמות עליונה, העלאת האנושי שבאנוש. אין לתפוס את רעיון הכבוד באדם אלא מתוך יראת הכבוד."

                                                          שבת שלום
                                                               ג'ף

אלו דברים לשמחת תורה ולשבת פ' בראשית תשע"ב

2011-10-18T08:44:00.000-07:00

אני מודה למחנכת של גלעד שליט, על שהפנתה אותי, (יחד עם שאר הצופים בשידורים ביום ג' לכבוד שובו של גלעד) לדברים הבאים שכתב פאבלו קאסלס באוטוביוגרפיה שלו, (שמחות ויגונות Joys and Sorrows )

"לפעמים אני מביט סביבי בתחושה שהיא כל כולה עוגמת נפש. אני רואה בבלבול הפוקד את העולם היום, חוסר כבוד לערכי היסוד של החיים. יופי מקיף אותנו, אך מה רבים העיוורים לכך ! מביטים הם בפלאי כדור הארץ הזה - ונראה כי אינם רואים ולא כלום. אנשים זזים בתזיזית , בלי לחשוב לרגע לאן מועדות פניהם. מבקשים הם ריגושים למען הריגוש בלבד, כאילו היו אבודים ומיואשים. אין הם נהנים לא מהטבע,לא מהשקט, ולא מהדברים הפשוטים בחיים.
חיים אנו בכל שניה ברגע חדש ומיוחד ביקום, רגע שמעולם לא היה קודם ולא ישוב לעולם. ומה אנו מלמדים את ילדנו בבתי הספר ? אנחנו מלמדים אותם ששתיים ועוד שתיים הם ארבע ושפריז היא בירת צרפת. מתי נלמד אותם מה הם ? עלינו לומר לכל אחד מהם : היודע אתה מה אתה ? היודעת את מה את ? הינך פלא. הינך יחיד ומיוחד. אין בעולם כולו עוד ילד שדומה בדיוק אליך. במיליוני השנים שעברו עד כה, עוד לא היה ילד כמוך. הסתכל גם בגופך - איזה פלא ! רגליך, ידיך, אצבעותיך הערמומיות, אופן התנועה שלך ! אתה עשוי להיות לשייקספייר, למיכלאנג'לו, לבטהובן. הינך מסוגל להכל. כן הינך פלא. וכשתגדל, האם אז, התוכל לפגוע באחר, שהינו כמוך, פלא ? עליך לעמול, על כולנו לעמול כדי שהעולם הזה יהיה ראוי לילדיו."

הדברים ראויים לציין בהם גם את שובו של גלעד שליט וגם את הפתיחה מחדש של מחזור הקריאות בתורה, בפרשת בראשית.

חג שמח ושבת שלום
ג'ף

בין כיפור לסוכות: על משבר המתמחים

2011-10-10T21:38:00.000-07:00

לעניות דעתי אין מדובר כאן בענין "טריויאלי."

עלינו להבין כי יש כאן מקום לחשבון נפש בקנה מידה לאומי - למרות שחלף יום כיפור ואנחנו לפני סוכות.

שמעתי את הניתוח של המצב מפי דר' ברבש אתמול בטלויזיה ודבריו נשמעו לי הגיוניים. המתמחים, במהלך חודשי הקיץ והשביתה הארוכה, פיתחו ציפיות לשינוי יסודי במערכת. ציפיות אלו נשברו, עם כריתת ההסכם שהושג, על גלי המציאות הישראלית המתנגדת בכל מאודה להכיר בצורך בשינויים יסודיים ובכל מקרה לבצעם.

מצד שני, העיר דר' ברבש שהוא מתנגד לנטישת בתי החולים וכי מעולם לא היה עושה דבר כזה בגין סכסוך על כסף.

אחר או תוך כדי חשבון הנפש - חייבים לבוא מעשים של תיקון. ייתכן וזה מה שבא ללמדנו סמיכות הפרשיות שבין יום כיפור לסוכות.

חג שמח

ג'ף

אלו דברים לסוכות תשע"ב

2011-10-09T20:58:00.000-07:00

כעת מוצאי כפור, או ליתר דיוק מוקדם בבוקרו של יום א' שלמחרת.
מסורת ידועה היא לתקוע יתד ראשון לסוכה, במוצאי כיפור, כדי להכנס לשנה החדשה, אחר ההטהרות של יום כיפור, במצוות. זהו, לעת עתה, הקשר היחיד שאני מזהה בין הדברים שיובאו להלן לבין סוכות - שגם הם באים, כמו המסורת הנ"ל, מיד לאחר כיפור.
אני רוצה להביא שני קטעים מדברים שאמר הרב חיים סבתו בראיון שהתפרסם ערב יום כיפור במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות; ראיון שערך דב אלבוים עם הרב חיים סבתו ועם הרב ליכטנשטיין לרגל צאת הספר "מבקשי פניך" המכיל משיחותיהם של השניים יחדיו.
משפט המפתח בקטע הראשון של הדברים שאני מבקש להפנות עליהם הוא:

"לא רחוק היום והחברה הישראלית תמאס ברייטינג ותחפש זרמים יותר עמוקים."

הקטע השני עוסק בתשובה. הנה הקטע הראשון מפי הרב סבתו ::

"אהבת ה' לא נקנית בפרוטות. ריגושים זולים מרחיקים אותי. תחשוב על מורה שיש לו כיתה. הוא רוצה לרגש אותה לפני הימים נוראים, מה יותר קל לו ? לעשות סיור סליחות או ללמוד לעומק את פרשת עקדת יצחק עם מפרשים ? הרי אחרי שהוא יעשה את הסיור הזה, התלמידים יחזרו לכיתה, מה יישאר להם ? בשנה הבאה הוא יעשה סיור באמצע הלילה. אחר כך יעשה סיור בשלוש בבוקר. מה אחר כך ? אני אדם קטן. אני לא איש גדול. אני לא סופר גדול ואני לא הוגה דעות, אבל אני יודע שאני צריך לתרום את חלקי לזרמי עומק. זאת הייתה המטרה של הספר הזה.לא רחוק היום והחברה הישראלית תמאס ברייטינג ותחפש זרמים יותר עמוקים. אני חושב שזה יכלול גם את השטחיות והרדידות בתחומים הרוחניים. החלק שאני מנסה לתרום לו הוא דווקא בצד ההפוך, לתת יותר עוגנים רציונליסטיים, רגשיים, אמיתיים, של עומק, מדרשי חז"ל , בפיוטים, בתפילות."

תוך כדי, כתיבת הדברים - בינתיים עבר יום מאז שרשמתי הדברים דלעיל - , אני מעיין בספרו של הרב מיכאל רוזן המנוח, על הגותו של רבי שמחה מפשיסחה. בפרק שכותרתו "המרד הקדוש", קושר הרב רוזן בין שני רעיונות, שלעניות דעתי, יש בהם לחבר בין הקטע הראשון שהבאנו מהדברים של הרב סבתו לבין הקטע השני להלן. מדובר ברעיון של ההתחדשות היום יומית הנדרשת מאתנו לצד הענווה.

הרב רוזן מביא מדבריו של "היהודי", הרב יעקב יצחק בן אשר, שאמר:

"אם אדם העובד את ה' יתברך רואה את בעצמו שכאתמול כן היום, והיום הוא אך באותה בחינה בעבודתו כיום אתמול, ידע נאמנה שעוד נפל ממדריגתו, והיום נגרע מערכו מבחינת עבודתו מיום העבר, כי אדם הוא בבחינת 'הולך' ולא 'עומד'." (בית יעקב, שבת חוהמ"ע סוכות צא, ב)

רבו של היהודי, החוזה מלובלין, הדגיש את חשיבותה של הכרת האמת , וכי החתירה אל האמת כרוכה במידת הענווה ובהתחדשות רוחנית מתמדת (דברי הרב רוזן, בעמ' 35 לספרו). משמו מובא כך :

"הרבי מלובלין שאמר שהוא אוהב יותר הרשע אשר יודע שהוא רשע מהצדיק שיודע שהוא צדיק. ושאל אותו הרב הקדוש מפרשיסחא הטעם והשיב לו כי הרשע שיודע שהוא רשע הנה הוא דבוק בהאמת והקב"ה הוא אמת ונקרא אמת. אבל הצדיק שיודע שהוא צדיק ובודאי אינו כן כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא ומכל שכן זה שהוא מרגיש שהוא צדיק בודאי אינו צדיק" (נפלאות הרבי 54 קכד)

ישעיהו לייבוביץ נהג לדבר על רעיונות ש"חיי האדם המעיין וחושב על בעיות האמונה אינם מספיקים למצות אותם." (דברים לפרשת ניצבים -וילך, על התשובה, בספר "הערות לפרשיות השבוע",הוצאת אקדמון, עמ' 130). הקשר בין התחדשות, תשובה וענווה, עולה מתוך דברי הסיום של הרב סבתו בראיון הנ"ל. ואלו דבריו :

"רעיון התשובה שנמצא במרכזו של יום הכיפורים הוא דבר נפלא. אדם בן 40, בן 50, בן 60 יכול לתקן את הטעויות שלו ולהתחיל מחדש. הרי אם היינו בטוחים שאנחנו יכולים להתחיל דף חדש, כאילו אני היום שוב בן 13, היינו כולנו קופצים לשמיים. כמה טעויות כל אחד מאתנו טעה ? כמה שטויות הוא עשה ? כמה שגיאות ? באה התשובה ואומרת לך, אתה יכול. זה אפשרי. זה אחד הרעיונות הנפלאים שיש בעולם היהודי, אבל גם בתרבות העולמית בכלל. שאומרים לך, אתה הכל יכול. שהרמב"ם אומר לך שאפילו ברגע האחרון של חייך אתה יכול להפוך להיות איש אחר."

שואל אותו דב אלבוים : "אתה מאמין לזה ?" והרב סבתו עונה:

"כן, כן. אני מאמין ואני גם חווה את זה. אבל זה הרבה יותר קשה ממה שחושבים. לפעמים אדם אחרי 20 שנה חושב שהוא ניצח מידה רעה שלו ופעם אחר פעם היא צצה פתאום, ממקום שהוא בכלל לא ציפה. למשל, הוא חושב שהוא כבר ברח מהכבוד והוא שונא כבוד, פתאום הוא רואה שזה לא בדיוק, שמישהו העליב אותו ופתאום זה צץ. קשה לעקור מידה, אבל זה אפשרי. והביטחון שזה אפשרי נותן כל כך הרבה שמחת חיים, כל כך הרבה אושר. כמה אושר זה לאדם, כשהוא יודע את זה,כשהוא יודע שאפשר להתחיל מחדש."

חג שמח
ג'ף

אלו דברים לכיפור תשע"ב

2011-10-04T21:21:00.000-07:00

אין יום דומה לקודמו.

"אין שני רגעים, שדומים זה לזה. ואדם שחושב ששני רגעים דומים, מעולם לא חווה את החיים במלוא עוצמתם."

דברי הרב אברהם יהושע השל.

בשבוע הזה, השבוע הקודם ליום הכיפורים, עבר עלי, יום אחד, שייתכן וייחרט בזכרוני. היום נפתח במפגש לא צפוי עם אדם שנפגע קשות בתאונת דרכים. התאונה הותירה אותו משותק ברוב חלקי גופו, מרותק לכסא גלגלים וזקוק לטיפולים רפואיים כמעט בכל רגע ורגע. היום הסתיים בכך שניגש אלי אדם, ביקש ממני שיחה בסלולר שלי, וברח איתו "להרים." לבלי שוב. בין לבין עבר עלי יום עבודה פחות או יותר רגיל, על עליותיו ומורדותיו. במהלך היום גם ביקרתי בבית העלמין לללוייה של אמא של חברה לעבודה שהלכה לעולמה, וכן באוהל ניחומים בירוחם אצל חבר אחר שגם אמא שלו נפטרה השבוע.

משוב מסויים שקבלתי לבלוג של הציטוטים יומיים מתוך הגותו של א.י. השל, דרש ממני, להשקיע טיפה יותר מחשבה בפוסט שלמחרת וכך הגעתי לאחת מאמירותיו של השל על משמעות הקיום. מדובר באחד ממשפטי הסיום בספר של השל שנקרא "האדם אינו לבד" :

זוהי משמעות הקיום: ליישב בין חירות לבין שירות, בין החולף לקיים תמיד, לשזור את פתילי הזמניות לתוך מארג הנצח.

מדובר , אם אינני טועה, בספר השני שכתב השל (ב1951), באנגלית אחר הגעתו לארצות הברית, בפרוץ מלחמת העולם השניה. במאמר שכתב השל , בעברית ב 1949, מאמר שנקרא, "פיקוח נשמה : מכבשונה של ההויה היהודית", הוא כותב :

אין אדם חוזה בנועם החיים, אלא אם כן זוכר, כי הסוף והאין-סוף נושקים זה את זה, כי המגביה לשבת – הוא המשפיל לראות. אנו דרים תמיד בכפיפה אחת עם הנצח. חיי עולם ניטעו בתוכנו.

בחיפוש שלי אחר הציטוט שבו פתחתי את הרשומה הזאת, האזנתי, שוב, לחלק מהרצאה שנשא השל בסביבות שנת 1969 בפני קהילת יהודי אוטאווה שבקנדה. בשיחה זו אומר השל (בתרגום שלי לעברית) :

" אלוהים נוכח בזמן.
אם אתם מבקשים לחפש אחר אלוהים, אל תחפשו אותו בהכרח, בפסגתו של הר או במעמקי יער. חישבו על הרגע ועל המיסתורין של הזמן.
ולכן אני אומר לכם שיראת השמיים האמיתית של יהודי קשורה לרגישותו לזמן. כל רגע הוא קדוש ועל כן הוא קורא לנו להענות לו כפי שהוא. נפלא כל כך לחיות ! זו שמחה אמיתית להיות בן דורו של הקב"ה ! אך, מעטים מאתנו שמים לכך לב, לא כן ?
זוהי משמעות הקיום : להיות בן דורו של הקב"ה.
כל רגע הוא הזדמנות, הזדמנות אין סופית, להיטב, להשיג וליצור."

                                                                 גמר חתימה טובה
                                                                          ג'ף

אלו דברים לראש השנה תשע"ב

2011-09-27T11:02:00.000-07:00

נפל בזכותי לגור על שפת המדבר.
לצאת החוצה לחצר האחורית ולצפות בשעות הערב בשקיעה ורדרדה; בשעות בוקר לראות שיירה של גמלים, נעה ממזרח מערבה. לצפות בעדר כבשים נע על גבי הרכס ממול כשמעליו חגות שתי יונים לבנות...
זהו . עוד שנה מאחורינו. כל מה שאכתוב על תחושתי, בסיומה של שנה ובפתחה של שנה חדשה, יהיה רלוונטי בעיקר לגביי, ואולי רק לגביי.
אבל השנה היוצאת, תשע"א, היתה לדעתי שנה יוצאת דופן. המחאה שפרצה בקיץ ודו"ח טרכטנברג שפורסם בימים אלו מסמנים לדעתי, שאנחנו, כחברה, נמצאים בצומת דרכים.
התרגלנו, בשנים האחרונות, קשה לומר זאת, אבל התרגלנו לפעולות טרור, להתכתשויות ולמבצעים צבאיים, לנצחונות ולהפסדים של מכבי תל אביב, לשיאים ונקודות שפל בתכניות ריאלטי, לרמתם המצויה של רוב הפוליטקאים אצלנו. התרגלנו אפילו לציניות של עצמנו, ציניות שמקורה בחוסר אמונה עמוק, ששינוי הוא אפשרי במדינה הזאת.
עד הקיץ. הקיץ השתנה משהו. מעמד הביניים יצא לרחובות ואמר : עד כאן. די.
הממסד הגיב , כפי שהוא מגיב תמיד - בהקמת וועדה. הוועדה הגישה את מסקנותיה והמלצותיה. למעט התעוררות מעמד הביניים , אנחנו ב"סרט" מוכר. מוכר מאד. אין מי שבאמת מאמין בסיכויים שועדה כזאת או ועדה אחרת תביא לשינוי.
ולכן אנחנו בצומת.
התנהלות הציבור הרחב בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, היא שתקבע, האם קיץ תשע"א היה קיץ היסטורי בתולדות המדינה, או אפיזודה חולפת. אתה ואני, את ואני, כל אחד מאתנו, הוא חלק מהציבור הרחב הזה, שעומד החל מאתמול, מועד פרסום דו"ח טרכטנברג למבחן.
מחאה היא מצת לשינוי. אין היא מחוללת אותו. מה שמחולל שינוי הוא צרוף של עשייה במישורים רבים: חקיקה, מיסוי וכלכלה, יחסי עבודה,כיצד כל אחד מאתנו עושה את עבודתו ומדבר עם ילדיו ועוד ועוד וגם כמובן תהליכים ואירועים בינלאומיים, לרבות שינויי מזג האויר.
"אביב העמים" במדינות השכנות לנו,מהפכת הטוויטר והפיסבוק העולמיים, סללו את הדרך, למחאה הישראלית של קיץ תשע"א.
ראינו כי "מה שהיה" איננו בהכרח "מה שיהיה." אז ראינו. מה יהיה הלאה ולאן צריך להמשיך ? זוהי שאלה מובהקת של תוכן. זוהי שאלה של חזון - איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה כאן ?
הדעות חלוקות בשאלה הזאת אך נדמה שבקיץ האחרון היה קונסנסוס בשאלת הצורך בשינוי דרך, שינוי כיוון.
ייתכן ואפשר להקביל בין ההתעוררות הקייצית של תשע"א לבין ההתעוררות המצופה מאתנו לנוכח קול השופר של ראש השנה.
הנה דברים שכותב הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, בספרו חיי שנה :

" כל השנים הם בעצם חזרה על המבנה היסודי של השנה, שוב סתיו, חורף , אביב, קיץ, שוב אותם ימים קצרים וארוכים, גשמים ויובש, קור וחום, וכל זה חוזר ונשנה שנה אחר שנה. הבדלים זעירים קיימים תמיד בין שנה לשנה, אבל כשמבקשים ' שנה חדשה' אנו מצפים למשהו באמת חדש, אחר.
אותה חזרה מתמדת של השנים , אינה מתמצה רק במזג האויר או בתקופות השנה. החזרה והשיגרה הם תבנית החיים כולם. להוציא מספר קטן של מקרים נדירים, הרי בעיקרם של דברים זורמים חייו של כל אדם במחזוריות שיגרתית. גם מאורעות שיש בהם לכאורה משום שינוי או זעזוע לידה, נישואין, מוות גם אלה נופלים עד מהרה לתוך דפוסים קבועים, יצוקים מראש. אצל רוב בני האדם, דומים הדברים כל כך זה לזה, עד שלעיתים נראה כאילו לא אנשים שונים הם שעוברים את כל מאורעות החיים, אלא כעין דמות אחת סתמית חוזרת עליהם שוב ושוב. שבלונה של אדם שקיבלה כוח תנועה דמוי חיים, היא הנעה ממקום למקום, פושטת ולובשת בגדים, והיא מתרוצצת בין טקס אחד ומשנהו, וחוזרת פעם ועוד פעם על אותן התנועות, אותן המילים ואתם רגשות. ובני אדם עצמם, האנשים החיים שיש בהם בכל זאת דמות שלהם וחיים משלהם, מה אלה עושים ? דומה כי ישנים הם, או חיים את חייהם הווגטטיביים משל היו תפוחי אדמה, והריהם מצפים ל'שנה חדשה', למשהו שיבוא שישנה, שיעורר.
ראש השנה הוא יום תחילתה של השנה החדשה, והדבר המרכזי ביום חג זה, הוא תקיעת השופר. ...קולו של השופר, ובפרט כשהוא מרוסק לקולות השברים והתרועה הוא קול צעקה, (כמעט כתבתי "מחאה" - ג'ף) יללה וגניחה, קול מאיים, מרגיז ומפחיד. וכך אומר הרמב"ם בנושא זה: 'תקיעת שופר בראש השנה...רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם...אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם...[רמב"ם הלכות תשובה, ג, ד]. על כן אין קול השופר מיועד להיות ערב לאוזן, תפקידו לעורר ולזעזע, להקיץ את הנרדמים."

באביב של שנת תשמ"ב, פורסמה חוברת בשם: "חיים של אחריות ובחירה". חוברת זו היתה פרי של תהליך שנמשך כשנתיים של ניתוח וחשיבה אודות מצבה של מדינת ישראל, של קבוצה בראשותו של יעקב חסדאי (קבוצת לאו"ר) , לנוכח השבר שנתגלה במלחמת יום הכיפורים. וכך נכתב בפתח החוברת:

"עתידה של ישראל מוטל על כף המאזניים. הוא לא ייקבע בשדה הקרב או ליד שלחן דיונים. הוא יוכרע במאבק על ערכינו ואורחות חיינו....
אפשר להמשיך ולחיות טוב, להתווכח על שטחים ושלום ולהתעלם מגילויי שחיתות , התפורוות וניוון. את המחיר נשלם מאוחר יותר, אנחנו ובנינו. בינתיים, כל עוד אין משבר או מצוקה, ניתן לעצום עיניים ולהאמין שהכל יסתדר. אך בדרך זו אפשר להגיע לשלב שממנו והלאה אין חזרה, ואחריו יהיה מאוחר לעצור את שקיעתה של ישראל.
ישנה גם דרך אחרת: להכיר באמת. להוציא מסקנות ולבנות במדינת ישראל חברה צודקת ואיתנה. זו דרך קשה וארוכה. תיקונים לא יספיקו ובבחירות לא די (ואני מוסיף גם לא ועדות - ג'ף) . צריך להניח יסודות חדשים ולשם כך דרוש מאמץ חינוכי ממושך ויסודי.
הכוחות הפוליטיים מובילים את העם בדרך הקלה. הם נשתעבדו לאינטרסים שלהם ואיבדו את רוח היצירה והעמדה המוסרית, הדרושות כדי להנהיג את עם בדרך הקשה והנכונה. לכן אין מנוס אלא לנסות דרך חדשה , שתצמח מתוך העם.
בשנתיים האחרונות עשינו צעד ראשון בדרך זו. התבוננו אל הגילויים השליליים בחיינו ומצאנו כי רבים מהם נובעים מפגיעה בשני ערכים: האחריות והבחירה. כך הגענו למסקנה כי הדרך לבנייתה מחדש של ישראל מחייב חיזוקם של ערכים אלה בחיינו."

החוברת הכחולה כפי שהיא נודעה בקרב חברי לאו"ר (על שום צבע כריכתה) מפרטת בהמשך הצעות מעשיות מהצעות שונות שניתן לדון ברלוונטיות שלהם עם עבור השנים. דבר אחד אינו, לדעתי, מוטל בספק וזוהי האבחנה שבין התיקונים הדרושים לחברה שלנו, נמצאים חיזוק לשני הערכים הנ"ל: אחריות ובחירה.
לסיום, אני מחזיר את רשות הדיבור לרב שטיינזלץ ומביא מהפסקה האחרונה למאמר שהבאנו דברים ממנו לעיל.
"

אכן שנה רודפת שנה, 'מה שהיה הוא שיהיה' [קהלת א, ט], יכול אדם לבלות את כל ימיו בחזרה על דברים חיצוניים, שאינם מגיעים לכדי דין וחשבון. כל שנה תהא עבורו עוד שנה ישנה, אותו עניין עצמו, חלום שאין לו קץ, מעגל שאין ממנו יציאה. לשם כך נשמע קולו של השופר ! הקול הזה, שאינו ערב לאוזן, שהוא כולו צעקה פשוטה שאין בה מילים כלל. שהרי אין מצויות מילים , שכל אדם יכול להקשיב ולשמוע בהן אותו תוכן עצמו. אבל הקול הזה הוא רק זועק, פעמים בתרועת שבר ויללה על מה שהיה, על מה שאבד, פעמים שהוא תרועה של אזהרה - מפני מה שאפשר עוד לשקוע ולהדרדר בו. פעמים שהוא קול נצחון - של הבטחה כי בכל זאת אפשר ואפשר השנה, שהחיים לא יהיו רק חזרה בלבד, שבתוך מעגל הזמנים יש פתח תקוה, תהיה באמת שנה חדשה."

הרב אברהם יהושע השל לימד אותנו כי החיים עלי אדמות הם שותפות בין האדם לבין הקב"ה. יש אומרים שראינו יד ה' במחאה של הקיץ ויש אומרים שכולה מעשי ידי אדם. גם אלו וגם אלו יסכימו שהכדור, בכל הנוגע לתיקון החברה הישראלית נמצא בעיקר במגרש שלנו.
האם נשכיל לשמוע בשנה חדשה הבאה עלינו לטובה את קולות היללה של מי בינינו שנמצאים במצוקה ? האם נשכיל לשמוע את קולות האזהרה של, כפי שאומר הרב, מפני מה שאפשר עוד להדרדר ? האם נזכה לשמוע קולות של תרועות נצחון של הבטחה שהתממשה ?
האם נדע לעשות את מה שצריך לעשות כדי שבמדינת ישראל נהיה חברה טובה יותר ?

                                 שנה טובה
                           כתיבה וחתימה טובה
                                    ג'ף

אם נרעיל את ילדנו בשנאה - חיים קשה יהיו נחלתנו הבלעדית

2011-09-22T20:27:00.000-07:00

כנר על הגג עם אף 16 ? ראיון עם הרב דוד הרטמן

2011-09-22T17:35:00.000-07:00

In the Room with David Hartman from On Being on Vimeo.

אלו דברים לשבת פרשת ניצבים תשע"א

2011-09-19T18:50:00.000-07:00

מבקר הספרות האמריקאי , הרולד בלום, העיר פעם, שכשמביטים מקרוב בשירת וולס סטיבנס, ניתן לראות לעיתים את דמותו של וולט ויטמן ניצב מאחורי הקלעים. על אותו משקל: כשקוראים את דברי אברהם יהושע השל ניתן לעיתים קרובות להבחין בדמותו של הרבי מקוצק ניצב מאחוריו.
השפעתו של הרבי מקוצק על השל, מפורשת בביוגרפיה שלו (כרך ראשון) וכן בשני הספרים האחרונים שלו - שעסקו בתורת הרבי מקוצק. דמותו של הרבי מקוצק מופיע בין השיטין לאורכה ולרחבה של עבודתו של השל במהלך חייו.
מי היה הרבי מקוצק ומה המסר שלו לימינו ?
הספר האחרון של השל, שבאנגלית, נקרא: A Passion for Truth "התשוקה לאמת" או "החתירה לאמת", עוסק כולו בשאלה הזאת.
בטרם אביא מפסקאות הסיום של הספר, אני מבקש להעיר, כי הרקע לדברים אלו, הוא בפסקה הפותחת של פרשת השבוע, פרשת ניצבים.

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל"

הרב בני לאו אמר לאחרונה כי הוא מבקש להיות שופר לירמיהו הנביא. כל דור ודור זקוק לשמוע את דברי ירמיהו. על אף שדברי נביאי ישראל לא נאמרו לשעתם בלבד, וניתן לקרוא אותם בכתובים, ישנה חשיבות שדבריהם וחייהם, ימצאו ביטוי חי מפי דמויות החיים בכל דור ודור. כשאני נוסע באוטובוס, בקו 58 מירוחם לבאר שבע, כשאני מביט סביבי ברחובה של עיר, חשוב שאבחין מפעם לפעם, ב"עקבותיו של הקב"ה", עקבות המצויות גם , אי פה אי שם, בדמויות חיות מסביבנו.

על החיבור בין עבר והווה, אמר השל, את הדברים הבאים במאמרו "פקוח נשמה, מכבשונה של ההויה היהודית" :

"ימות העבר וימות ההווה אחוזים זה בזה. לא תתכן אהבת ישראל, אם לא נתהלך את הדורות שחוללו אותנו, ולהפך: ללא אהבת היהודים שבדורנו, ואף הפוחזים והריקים בכלל, לא נזכה להתקשר לישראל שבעבר. אחדות כל הדורות ואחדות כל בני הדור תלויות זו בזו. עלינו להתהלך את ישעיה הנביא, ר' יוחנן בן זכאי, הרמב"ם והבעש"ט, כשם שעלינו להתערב עם אלה החיים אתנו היום."

ולפסקאות הסיום מתוך הספר "החתירה לאמת" (תרגום חפשי שלי - ג'ף) :

"בעולם המכיל כל כך הרבה הבל, הקוצקר ממשיך להיות ניצב בפנינו כנשמה לוהטת בתשוקה לאלוהים, נחוש בדעתו שלא ליתן לדבר לעמוד בינו לבין קונו. במאה התשע עשרה, היה הוא דמות ענק, יגון בודד לצד הוד והדר. עם זאת , רוחו, ה"מבטא" שלו, הם של העידן שלאחר אושוויץ.
אנחנו נזכרים בו עוד, ברבי מנדל מקוצק. לא נמלט הוא מאתנו על ידי מותו. להט ברקו קיים עוד. מילותיו זורקות להבות כל עוד הן באות בחוגנו. הן לוהטות. מי יכול לשאתן ? הן מועילות לרבים מאתנו להשיל מעלינו המסכות שלנו, היומרות והקנאות, הרעיונות המעוותים שלנו, ואז תקרב לראשיתה הגאולה המשיחית.
מה השאיר אחריו הקוצקר ? ספרים לא פרסם, רשימות לא השאיר מאחוריו, מה שכתב שרף. עם זאת , לימד אותנו הקוצקר, לעולם לא להפרד מן האמת, כיוון שהקב"ה צוחק בפני אלו הסבורים שהשקר הוא בלתי נמנע. הוא אפשר לנו גם, לעמוד בפני היגון ולשרוד. האמת חיה, דרה לה אי שם, ללא ליאות. והאנושות כולה, נדרשת לשחררה."

שבת שלום
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת כי תבוא תשע"א

2011-09-14T15:21:00.000-07:00

האם אנחנו - החברה הישראלית - האם אנחנו סובלים, כחברה, מבטחון עצמי מופרז ? משביעות עצמית מופרזת ?
בין הניירות המתגלגלות בחדר העבודה שלי מצאתי השבוע, רשימה של יאיר לפיד מאשתקד, רשימה שהוא כתב לסיכום השנה שעברה.
וכך הוא כתב לקראת סוף הרשימה ( שהתפרסמה במוסף "שבע ימים" בי"ז אלול תש"ע):

"היתה שנה טובה, אבל הרגשנו רע.
לא בגלל המשט, או מסמך גלנט, אלא מפני שסוג השיח המתנהל במדינת ישראל הוא לא פחות מנורא. הדיאלוג שאנחנו מקיימים בינינו הוא אלים, שטחי, פגום מן היסוד. אף אחד לא מקשיב, אף אחד לא נותן לגמור משפט. הכל תמיד אישי, פוגעני, מחולק מראש ל'בעדנו' ו'נגדנו' - ומי שנגדנו הוא בהכרח שקרן, בהכרח מושחת, בהכרח נגוע. איבדנו את הסממן הבסיסי ביותר של התרבות: היכולת להקשיב למישהו שחושב אחרת ממך, ולהניח שאולי גם הוא צודק."

מזכיר לנו את הקולות שאנחנו שומעים היום במפלגת העבודה ? ובכלל ?
"לא המהות בעייתית אצלנו," כתב לפיד, "אלא הסגנון."
אני לא בטוח שסגנון ומהות ניתנים להפרדה בענינים מסוג זה. נדמה לי בכל מקרה שסגנון אלים אינו הולך ידי ביד עם ענווה, וסקפתיות עצמית, הצדדים השניים של מטבעות הבטחון העצמי והשביעות העצמית המופרזים. ניחא.
חלק מהשאלות הקשות הניצבות בפני החברה הישראלית בימים אלו, משותפות לנו ולעולם המערבי כולו.
"במעבר חד" כמו שאומרים בטלויזיה, אני רוצה להביא דברים שכתב דרור בונדי בפתח מאמר שלו שנקרא "על 'מות אלוהים' ותחיית המתים בהגותו של השל". (המאמר הופיע בגליון כ"ג של אקדמות באלול תשס"ט בעמ' 87). ואלו הדברים :

"בהספד שנשא על הרב סולובייצ'יק, הציג הרב זקס כמה ציטוטי מפתח שמהם עולה כי רבו הזדהה עם יוסף הנותר לבדו מכל בית אביו, וחש כמי שנושא על כתפיו את זיכרון העולם שאבד בשואה. בניסוח חריף תיאר הרב זקס את תחושת רבו כי ההלכה עצמה נרצחה בשואה וכי עליו מוטלת האחריות להקים אותה לתחייה:

עלינו להבין כי עבור הרב השואה לא הייתה רק טבח של שישה מיליון יהודים. היה זה טבח של התורה עצמה, כביכול, עולם תורה שלם ממנו צמח הרב, ממנו עלתה התורה...עלו בלהבות...אני מאמין כי הרב סולובייצ'יק היה מעורב בלא פחות מאשר תחיית המתים, השבתו של עולם מת לחיים...ההלכה זכתה לניצחון על המוות. עולם הישיבות שנהרס באכזריות כה רבה, חי בשנית
.
במאמר זה", כותב בונדי," אבקש להציג באור דומה את אברהם יהושע השל, בן זמנו ומקומו של הרב סולובייצ'יק. כשם שהזדהה הרב יוסף דב סולובייצ'יק עם דמותו של יוסף הצדיק, כך הזדהה אברהם יהושע השל עם דמותו של אברהם אבינו, וכמו שחש הרב סולובייצ'יק ביחס לחורבן עולם הישיבות של נעוריו ולמותה של ההלכה, כך גם חש השל ביחס לחורבן עולם החסידות של נעוריו ול'מות אלוהים'."

לאחרונה למדתי על קשרי שיג ושיח קרובים שהתקיימו בין הרב סולובייציק לבין השל, בעיר מגוריהם המשותף , בניו יורק. אף שמתי לב לקוי דמיון בהגותם. בהזדמנות אולי נרחיב בדומה ובשונה בהגותם של השניים. אני מביא את הדברים של בונדי כאן, כי הרב סולובייצ'יק והשל הם שני מנהיגים רוחניים שלעניות דעתי קולם אינו נשמע דיו, בחברה הישראלית של היום. לגבי שניהם נכונים, לעניות דעתי, הדברים שכתב בונדי על השל בסוף החלק הראשון של ספרו אַיֶּכָּה : "כל העולם המערבי עמד מן העבר האחד, ואילו הוא עמד מן העבר השני." ( ראו שם בהמשך דבריו של בונדי בהם רומז לשוני, אמנם, בין שני ההוגים).
האם עלינו , כחברה להחליט, בין העולם המערבי לבין עולם אחר, העולם של אמונה יהודית, "אמונה מקראית", בלשונו השל ? האם בארץ נדע ליצור סינתיזה ? האם סינתיזה שכזו אפשרית ? הסינתיזה שעשויה להיווצר כאן , תכלול גוונים לא רק מן העולם המערבי, ועולם האמונה , אלא גם מן העולם המזרחי, עולם שהשל והרב סולובייצ'יק לא הכירו מקרוב כמו מי שחי בארץ הזאת...ימים ימים יגידו.
אני רוצה להביא לסיום מדברים שאומר, אחד מגדולי הדור, בן הארץ הזאת, הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) על פרשת השבוע, מתוך ספרו "חיי עולם" (בעמ' 433 - 435):

" יש בפרשה זו כמו בעוד מקומות בתורה, הרבה דברים קשים. מדוע צריך היה כל כך הרבה קללות ? למה צריך לאיים ולומר לאנשים : ' אם לא תשמעו , יהיה כך וכך'? מדוע לא מספיק לדבר בנחת ? המסקנה שעולה היא שאם התורה מתבטאת בכל זאת , פעמים רבות, בלשון קללה - כנראה שזה נחוץ. למרות שכתובים בתורה כל מיני דברים טובים, בסופו של דבר, באמת קשה להיות יהודי, ומה שכתוב פה רק מדגיש עד כמה שזה קשה. אנחנו צריכים גם את הגזר וגם את המקל, ואחרי כל זה, זה עדיין קשה.

אנשים לומדים תורה בישיבות , וחלק מזה הוא תורה לשמה, אך ברור שחלק עיקרי בלימודו של אדם הוא על מנת להכין את עצמו למה שיהיה בעתיד. אלא שבעיקרו של דבר, כשאדם יושב במקום פחות או יותר סגור - הוא יושב בתוך חממה, ולא מרגיש את כל עוצם וכובד הקושי להיות יהודי; מדוע ? מפני שההתמודדות היא בדקויות. אמנם נכון שיש התמודדויות , אלא שכמות האתגרים והפיתויים שבאים לבחור ישיבה קטנה לאין ערוך מכמות הפיתויים שבחוץ. כתוצאה מכך, לפעמים קשה להפסיק להיות בחממה, ולכן קורה שאדם יושב באיזה עולם מבלי לצאת מתוכו אפילו למחצה, והסכנה היא , מה יקרה כאשר הוא בכל זאת יצא ?

בפסיכולוגיה יש אופנה, שמתחלפת כל חמש עשרה שנה; פעם אומרים שאסור לעשות לילדים ככה, ופעם אומרים שצריך לעשות ככה. היה זמן שהיו אומרים שאסור לספר לילדים סיפורים מפחידים, עכשיו האופנה היא כן לספר להם, כיוון שאם לא מספרים לילדים את הצד הזה של החיים, הם מגיעים לעולם מעוות. אם מספרים להם שהעולם כולו מחמדים וכולם טובים, וכאשר הילד רואה משהו לא טוב, מסבירים לו שהוא טעה, ובאמת הכל טוב - בסופו של דבר הוא יגיע לעולם מעוות.

...

למרות מה שכתוב (דברים ל, יב-יד) 'לא בשמים היא... ולא מעבר לים...כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו' - בעולם שלנו קשה להיות יהודי. הפסוק רק אומר שזה אפשרי, שאין בתורה דברים שאדם לא יכול לעמוד בהם, אבל בעצם , זה קשה מפני שאנחנו נמצאים בתוך בני האדם, ולא בחממה בה כמעט אין כניסה ליצר הרע. חז"ל (סוכה נב, ב) נתנו אמנם את העצה הטובה: 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש', אך לפעמים שוכחים שהמנוול נמצא אתנו גם בבית המדרש. כמו שפעם אמר צדיק אחד: 'מנוול זה' - כיון שבבית המדרש יש מנוול נוסף, אותו שכבר גדל שם.

כל הדברים האלה לא נאמרים בשביל להפחיד, כל הקללות והארורים באו בשביל לדעת, שכללו של דבר, יש אתגר גדול, וככל שהאדם חשוף יותר, כך האתגר גדול יותר. זהו אתגר שדורש כל כך הרבה השגחה וכל כך הרבה ארורים, ולוואי שלאחר כל הארורים האלו נצליח באתגר."

שבת שלום
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת כי תצא תשע"א

2011-09-08T21:06:00.000-07:00

כששתי מכוניות מתנגשות, המתכות של המכוניות מתעוותות, אנשים נפצעים ולעיתים נהרגים.
כשאני משוחח איתך ומרכל על ההוא או ההיא, אין סימנים בחומר לנזק הנגרם, אך תוצאות הדברים הן לא פחות מרשימות מתאונת דרכים.
"איננו ערים למשמעויותיהן של המילים בהן אנו משתמשים", אמר אברהם יהושע השל בהזדמנויות שונות. "מילים הן חשובות מאד"...."אחד מסימני התקופה", אמר, "שכולנו עסוקים בהוזלה של מילים...החטא החמור ביותר ביהדות קשור בשימוש לא נאות במילים..."ועוד ועוד.
רש"י בדיבור הראשון של הפרשה כי תצא למלחמה אומר : במלחמת הרשות הכתוב מדבר. הכתוב מדבר !!
השמעתם פעם כתוב מדבר ? הראיתם פעם כתוב מדבר ?
התורה אכן מדברת, והשאלה הגדולה היא:
האם אנחנו שומעים ?

שבת שלום
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשע"א

2011-09-01T20:16:00.000-07:00

המשורר אודן במבוא לאוסף שיריו, התריע בפני עצמו ובפני קהל שומעיו מפני כתיבתם של שירים שקריים. שיר שקרי הסביר אודן הוא שיר שבו המשורר מביע רגשות או אמונות שמעולם לא חש או לא האמין בהם, ללא קשר לטיב הביטוי. התרעה זו של אודן שבה לתודעתי לנוכח קושי שנתקלתי בו השבוע בכתיבת "אלו דברים".

ניכר לאחרונה שהחברה הישראלית עוברת שינויים. עדיין לא ברור מה תהיה ההשפעה של גל המחאה הנוכחי לאורך ימים.

בכלל, נדמה שלא ברור, מהו האופק של החברה הישראלית ? מהו החזון שלאורו נלך בשנים הבאות ? לאה שקדיאל, מירוחם, עומדת בראש ועדה שעוסקת בנושא הזה, מטעם "תנועת המחאה."

יושר ואמת, חזון ומציאות , הם נושאים שבדרך כזאת או בדרך אחרת מעסיקים את כולנו. יש כאלה , שדרכם מובילה אותם לנטוע אוהל ברחובה של עיר, יש כאלה שדרכם מובילה אותם לצאת לרחבות ולשאת שלטים, ויש כאלה שעמלים יום יום במפעל או בבית הספר לבצע עבודתם כמו שצריך. יש ויש ויש....

וולט ויטמן שר את ריבוי הזה ב"שירת עצמי".

לקחתי את הספר - "שירת עצמי" בתרגומו של עודד פלד - הוצאת כרמל - ושמחתי בשירה, בהתלהבות של ויטמן, בעושר הדימויים, באושרו של המשורר. ב"פשטותו."

"ילד אמר, 'מהו עשב ?' מושיט לי אותו
            מלא החופן;
איך יכולתי לענות לילד ? אינני יודע מהו
            יותר ממנו.

אני מניח שאין זה אלא דגל אופיי, העשוי אריג
           ירוק מלא תקווה.

ואני מניח שזוהי ממחטת האל,
מתנה בשומה ומזכרת שנשמטה בכוונה תחילה,
נושאת שם בעליה בפינות, שנראה
ונשים לב, ונאמר 'של מי ?'

ואני מניח שהעשב עצמו הוא ילד, בן
         לצמחים."*

ואם עסקינן בשירה ובדמוקרטיה אמריקאית, אבקש לסיום, לשתף אתכם בקטע מופלא שמצאתי לאחרונה שנוגע בדברים מזויות קצת שונה. דברים שאמר או כתב הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק ושפורסמו בקובץ בהוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, שנקרא "מן הסערה" ,התרגום של אביגדור שנאן, בעמ' 154:

" היהדות מאמינה, כי כל אדם מסוגל להכשיר עצמו לעבודת הבורא. עשיר ועני, גאון ופתי, אדון ועבד - כולם ראויים לשרת את הא-לוהים בתפקיד כלשהו. כל אדם ניחן בדבר יחיד במינו, אשר בזכותו הוא שונה מן ה'אתה', ועל כן גם אין לו תחליף ואי אפשר בלעדיו; זה הוא ערכו הרוחני של קיום-חד פעמי, מיוחד, כזה שלעולם אי אפשר יהיה לכפול אותו, אשר יכול ואף צריך לעבוד את הא-לוהים על ידי מעורבות עצמית בדראמה של הגאולה על כל רמותיה. זה ההומניזם או הדמוקרטיה היהודית. כל בני האדם ראויים במידה שווה לשמש עבדיו של הא-לוהים. החכם המבריק עשוי לגלות כללים חדשים המדריכים את אירועי הקוסמוס, וכך לשרת את הא-לוהים על ידי הסברת הפנים הבלתי מוכרים של רצונו הראשוני המשובצים בבריאה. האדם קשה ההבנה משרת את הא-לוהים בזה שהוא מנסה ללמוד אמיתות בסיסיות, מגלה צניעות, התמדה וסבלנות, מקבל את הוראתם של המלומדים ממנו, משכלל את שכלו ככל האפשר ומרחיב את ידיעותיו. בקצרה, הקריאה מופנית אל כולם. הא-לוהים קורא: אברהם, אברהם, משה, משה, אתם נבחרתם. ועל האדם להשיב: 'הנני'!'"

שבת שלום

ג'ף

*(עמ' 6 לספר הנ"ל, התרגום של עודד פלד, מנוקד, ומסיבות טכניות הבאתיו ללא ניקוד, בכתיב מלא היכן שהיה נראה לי נכון)

אלו דברים לשבת פרשת ראה תשע"א

2011-08-25T14:02:00.000-07:00

חזרתי הביתה הערב מעצרת המחאה שנערכה במרכז המסחרי של ירוחם. במייל חיכה לי טור מאתר בארצות הברית העוסק בעיונים בנושאי דת http://being.publicradio.org/.

אחת הכותרות על הדף היתה: "שינוי ותקווה באים מהשוליים". כמה מתאים חשבתי, סמיכות הפרשיות הזאת בין העצרת בירוחם לבין אותה הכותרת. המאמר עוסק בהגותו של משורר ופעיל ציבורי שחור, אחד מכותבי הנאומים של מרטין לות'ר קינג , וינסנט הרדינג שמו. אחדים ממאמריו קובצו בספר שכותרתו : "האם אמריקה אפשרית ?" דמות מפתח בספר, הוא משורר שחור אחר, לנגסטון יוס.

נעיין ב"אלו דברים" הפעם בשני שירים של יוס. הראשון נקרא "חלומות." נקדים את התרגום שלי לעברית למקור באנגלית

חלומות

לנגסטון יוס

אחוז חזק בחלומות

כיוון שאם חלומות מתים

החיים הם ציפור שבורת כנף

שאינה יכולה לעוף

אחוז חזק בחלומות

כיוון שכאשר החלומות הולכים

החיים הם שדה בור

קפוא ומושלג

Dreams

by Langston Hughes

Hold fast to dreams

For if dreams die

Life is a broken-winged bird

That cannot fly.

Hold fast to dreams

For when dreams go

Life is a barren field

Frozen with snow.

השיר השני הוא שיר ארוך יותר, שנקרא "תנו לאמריקה להיות אמריקה שוב". נביא אך כמה בתים מהשיר, והפעם נקדים מהמקור באנגלית לתרגום שבעברית.

Let America Be America Again

by Langston Hughes

Let America be America again.

Let it be the dream it used to be.

Let it be the pioneer on the plain

Seeking a home where he himself is free.

(America never was America to me.)

.......................

O, let my land be a land where Liberty

Is crowned with no false patriotic wreath,

But opportunity is real, and life is free,

Equality is in the air we breathe.

(There's never been equality for me,

Nor freedom in this "homeland of the free.")

Say, who are you that mumbles in the dark?

And who are you that draws your veil across the stars?

I am the poor white, fooled and pushed apart,

I am the Negro bearing slavery's scars.

I am the red man driven from the land,

I am the immigrant clutching the hope I seek--

And finding only the same old stupid plan

Of dog eat dog, of mighty crush the weak.

תנו לאמריקה להיות אמריקה שוב

לנגסטון יוס

תנו לאמריקה להיות אמריקה שוב

תנו לה להיות החלום שפעם היתה.

תנו לה להיות החלוץ במישור

שתר אחר בית בו הוא עצמו בן חורין

(אמריקה מעולם לא היתה אמריקה עבורי)

.....

או תנו לארצי להיות ארץ בה החירות

מוכתרת בלא עטרת שווא לאומנית

אך הזדמנויות הן אמיתיות והחיים הם בחינם

שיוויון הוא האויר שאנו נושמים

(מעולם לא היה שיוויון עבורי

ולא חירות ב"מולדתם של בני חורין")

הגד, מי אתה שממלמל בחושך ?

ומי אתה שמושך צעיפך על כוכבי שמיים ?

אני הלבן האביון, מהותל ודחוי

אני השחור , נושא על גבו צלקות עבדות

אני האדם האדום מגורש מאדמתו

אני המהגר אוחז בתקוותי המיוחלת

ומוצאים אנחנו אך אותה תכנית מטופשת

דג גדול בולע דג קטן, כל דאלים גבר

ו"המילה האחרונה" תהיה של הנביא ישעיהו מתוך ההפטרה שנקרא בשבת

עֲנִיָּה סעֲרָה, לא נֻחָמָה; הִנֵּה אָנכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים;

וְשַׂמְתִּי כַּדְכד שִׁמְשׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח;וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ;

וְכָל-בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי ה'; וְרַב, שְׁלוֹם בָּנָיִךְ;

בִּצְדָקָה, תִּכּוֹנָנִי; רַחֲקִי מֵעשֶׁק, כִּי-לא תִירָאִי, וּמִמְּחִתָּה, כִּי לא-תִקְרַב אֵלָיִךְ;

הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס, מֵאוֹתִי--מִי-גָר אִתָּךְ, עָלַיִךְ יִפּוֹל;

הן (הִנֵּה) אָנכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ--נפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל;

כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי;

זאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם, מֵאִתִּי--נְאֻם-ה'

שבת שלום

ג'ף

שיימוס היני - שוב

2011-08-19T06:31:00.000-07:00

אם אינני טועה הצבתי את ההרצאה הזאת על הבלוג לפני יותר משנה; כשם שאני חוזר אל הדברים מדי פעם, לא מזיק , לחזור ולרענן את הדברים כאן שוב על בלוג, ....

אלו דברים לשבת פרשת עקב תשע"א (2)

2011-08-16T06:29:00.000-07:00

"בין כתלי המוזיאונים, האינסופיות עומדת למשפט

קולות מהדהדים, כך כפי הנראה, נראית הגאולה אחר זמן מה"

- בוב דילן , בחזיונות ג'ואנה

"Inside the museums infinity goes up on trial

Voices echo this is what salvation must be like after awhile"

- Bob Dylan, Visions of Johanna

"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (פרקי אבות ו'ו')

בשבוע שעבר, בדף לשבת של "עוז ושלום" "שבת שלום" ("הדף הכחול" - באי בתי הכנסת התרגלו לריבוי הדפים לשבת, ואחד המאפיינים של הדף שבו עסקינן הוא שהוא מודפס על פי רוב בצבע כחול ), פנחס לייזר, עורך הדף השבועי ובעל הטור לשבת פרשת נחמו , פותח כך את דבריו :

"מורי ורבי , הרב דניאל אפשטיין נוהג לצטט מדי פעם את דברי פרנץ רוזנצוויג שפרשת השבוע היא מעין אגרת אישית שנשלחת אלינו מדי שבוע ופוגשת אותנו במקום בו אנחנו נמצאים באותה עת."

אני מודה מקרב לב, לפנחס לייזר , לרבו ולמורו ולכל אחד שתרם למסירת האמירה הזאת של פרנץ רוזנצוויג במשך הדורות - הלא רבים כל כך אמנם מימיו עד הנה - ואני תוהה איך זה שעברתי, כפי הנראה מחצית חיי, ורק לאחרונה הגיעה אמירה נפלאה זו לאזניי.

א פרו פו גאולה. אחרי שראיתי השבוע את הופעתו הקצרה של הרב פרומן - ה' ישלח לו רפואה שלמה - במאהל המחאה של "תיקון" בירושלים כפי שדווח עליה בynet (ראו רשומה קודמת מיום ג' השבוע) - חשבתי לעצמי , אולי אמנם כך נראים ימות המשיח. התעוררות רבתית של הציבור למען "ליסד את מדינת ישראל , את החברה הישראלית על פי היסוד של האבות הראשונים שלה, יסוד האהבה ולא שנאה...", כפי שאמר הרב פרומן, "על בסיס קשר וסולידריות ולא על בסיס פערים ועוול".

אמנם נזכרתי אחר כך באזהרתו של ישעיהו לייבוביץ שהיא מופנית אל כולנו, לזכור כי משיח תמיד "יבוא" ומשיח ש"בא" , איננו , לצערנו, על פי הנסיון עד כה, משיח אמת. אבל חשבתי, אולי בכל זאת, בזכות עשייתו ופועלו של הרב פרומן, אהוד בנאי, ואברהים אל אווה, אולי הם אכן מצביעים עבורנו על ימים טובים יותר הבאים לקראתנו. אגב, לאחרונה למדתי שבין אבותיו הרוחניים של לייבוביץ בכל הנוגע לחשדנות שאנחנו מצווים לנהוג כלפי אלו שממהרים להצהיר על צדיקותו המופלגת של פלוני או אלמוני, או על היותם של ימות המשיח,ממש ממש מאחורי הפינה, הם ראשי שלושת הדורות של חסידות פשסיחה בימי תפארתה, במחצית הראשונה של המאה ה19, היהודי, רבי שמחה בונם והרבי מקוצק.

פרשת עקב היא המשך לנאום משה רבינו. נאום בו משה "מתווה את הדרך שמוליכה ..בזריזות ובמישרין אל ארץ ישראל אבל" , כפי שמציין הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, בדבריו על הפרשה, בספר "חיי עולם", "אנשים אלה נמצאים בין עבר מטושטש לבין עתיד שהוא אמנם מבטיח, אך גם בלתי ברור." (הדברים דלעיל ולהלן הם מעמ'405 ו408 לספר בהתאמה).

בסיום דבריו, מוסיף הרב עדין אבן ישראל את הדברים הבאים, תחת כותרת המשנה "דור חדש" :

"אין בתורה תיאור כיצד הגיבו בני ישראל לנאומו הארוך של משה רבינו. יש בה, בעיקר בסוף ספר דברים, דברי פרידה, ולפניהם הרבה פרקי הדרכה והוראה. האם ישראל מרגישים את עצמם עם לכתו של משה כיתומים נטושים ? מתוך סיומו של הספר נראה שקיימת כאן תערובת של רגשות: מצד אחד קיים בוודאי הצער על המנהיג, אביהם של כל ישראל, שנפרד מהם; ומצד שני - עולה גם התחושה שהשומעים, כמו אנשים רבים בראשית דרכם, שומעים-ואינם -שומעים את הדברים. התחושה הפנימית שלהם היא אולי שכל התוכחות והמוסר, כולם אמת - אבל הם שייכים לעבר. האזהרות מן המכשולים שיכולים להיות בעתיד, או מן החיים החדשים שהם עומדים לחיות - גם הן עדיין עמומות. ובאמת, משה איננו רוצה לרפות את ידיהם או להביא אותם לאיזו חולשת הדעת: כל שהוא רוצה לעשות הוא להסביר להם שהם עכשיו גדלים, ועומדים ברשות עצמם. ובסוף דבריו הוא גם אומר, כמו שהורים רבים אומרים לילדיהם במצב כזה: 'אני בטוח ששמעתם, אבל ספק אם הקשבתם, ואני יכול רק לאחל לכם שתעברו את המכשולים בחיים בצורה הטובה ביותר. אף על פי שהנסיון איננו מנבא רק טובות - זוהי דרכו של עולם.' דור חדש מגיע, ואחרי כל הזיכרונות וההתראות, ההוראות והאזהרות, בסופו של דבר הוא הולך לעשות את דרכו שלו, את טעויותיו וגם את תיקוניו."

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת עקב תשע"א

2011-08-15T20:50:00.000-07:00

אנחנו כעת, באמצע השבוע.

"אלו דברים" מתמזג הבוקר עם הבלוג האחות "לה' הארץ", במין מבזק, שהגיע בדמות הצטרפותם של הרב מנחם פורמן, אהוד בנאי ואברהים אל אווה, למחאה הציבורית כפי שמובאת בynet הבוקר. וכך מופיע ב"לה' הארץ"

ב http://joshuaheschel.blogspot.com/

הרב פרומן , אהוד בנאי ואברהים אל אווה הזכירו לי הבוקר (בקליפ שמופיע ב

http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-8,00.html )

יסוד גדול בתיקון עולם : הרגעים המשמעותיים בחיים הם רגעי האהבה, רגעי הקשר.

והנה מקולו של השל בהקשר לכך :

לחיות כיהודי משמע: להרגיש את הנשמה, זו של זולת וזו של ישותנו אנו. ונשמה זו, צורך עליה היא. כל דבר שיש בו רוח חיים מלא כיסופים לתיקון. כפתילות הנר להדלקה ממתינים אנו למעשה שיש בו פורתא של כונה טהורה, קורטוב של התעדנות.

א.י.השל, במאמר שנקרא "פקוח נשמה, מכבשונה של ההויה היהודית", המקור בעברית.

שיהיה לכולנו שבוע טוב והמשך עשייה ברוכה.

ג'ף

כיצד הלכתי להפגנה בבאר שבע וחזרתי ממנה בשלום - בלוג אורח

2011-08-15T00:30:00.000-07:00

במהלך יום שישי אמרתי בבית שאני מתכוון ללכת להפגנה במוצ"ש והצעתי לכולם להצטרף . דבריי לא נלקחו ברצינות . כנראה לא ידעו ( ואפשר להבין) שלפני יותר מ- 30 שנים הייתי משתתף נאמן בהפגנות הגדולות של תלמידי תיכון ולאחר מכן של הסטודנטים בצרפת.

במוצאי שבת התחלתי להתכונן למהלך ההיסטורי ( המהלך ההיסטורי אינו ההפגנה אלא השתתפותי בה).ואז שלומית רעייתי ביקשני לגהץ את מדי צה"ל של אליאור שיוצא בפעם הראשונה למילואים ביום א'.תשובתי המיידית ( והחפוזה) הייתה , אעשה זאת בשובי מההפגנה. שלומית הגיבה: " מה באמת , אתה רציני , אתה הולך להפגנה?". תפסתי את עצמי : אני זקוק לברכת הדרך של שלומית, אפילו ברכה שבשתיקה ( אם יש דבר כזה, ברכה שבשתיקה בניגוד להסכמה שבשתיקה). אז ניגשתי מייד ובהתלהבות לגיהוץ המדים.

צריך להבין ( בשבתות יש לנו אחד בבית הכנסת שכאשר הוא עולה לדוכן הדרשן , מתבל בצורה מעצבנת כעשר פעמים את דרשתו של 7 דקות בביטוי " צריך להבין".זאת כדי להכריח אותנו להסכים עם קביעותיו שארץ ישראל שלמה ותישאר כך ושהגויים רשעים ושהבנתו שלו את המהלך ההיסטורי היא היחידה עלי אדמות –ושמיים), צריך להבין, אם כן , מזמן הגיתי את הרעיון של קניית מגהץ קיטור אך שלומית היא זאת שמימשה את הרעיון. מאחר ואין גדול מהוגה רעיון כמי שמיישם אותו ( או כפי כשכתוב בפרקי אבות "כל שמעשיו מרובין מחוכמתו – חוכמתו מתקיימת וכל שחוכמתו מרובה ממעשיו – אין חוכמתו מתקיימת." פרק שלישי, משנה ט'), הפכתי למומחה הביתי של השימוש במגהץ הקיטור( הייתי אומר: קיטור, כן;לקטר, לא).

מכל מקום ניגשתי למלאכה וגיהצתי בשצף קצף או בשצף קטר או בקצף קטר או בשצף קצף קטר.

וטוב עשיתי.

טוב עשיתי כי כך יצאתי להפגין.

יצאתי להפגין בראש שקט.

ורווחתי נחת מרובה והתמלאתי גאווה בשומעי במהלך ההפגנה, בין היתר :" העם דורש צדק חברתי ,,, המושבניקים דורשים צדק חברתי, הקיבוצניקים ...... המילואימניקים דורשים צדק חברתי ".נצרתי את לשוני וסתמי את פיו בטרם יצאה ממנו את הסיסמה הגאונית : "המילואימניקים לבושים במדים מגוהצים במגהץ קיטור דורשים צדק חברתי!".

אז מי היו האנשים החשובים שהיו שם, בהפגנה ?

אפרת בתי הייתה שם לפניי אך כאשר הגעתי לא הצלחתי ליצור קשר דיבור עמה מאחר וכנראה רשת אורנג' נפלה.עם זאת הרשת לא מנעה מאיתנו להתכתב במסרונים ((SMS, להלן באופן בלעדי , בחשיפה היסטורית ראשונה תוכן המסרונים:

אפרת, השעה 22:40:

אבא אני לא מצליחה לחייג נפלו הקווים.אני הולכת עכשיו

אני ,השעה 22:44

לאן? רק עתה התחילה המהפכה

אפרת, השעה 22:44

מיציתי

אני ,השעה 22:46

סולח לך

אפרת , השעה 22:46:

חחח תודה

מכל מקום, חשתי בדידות אומנם בתוך קהל מפגינים די צעיר . מעט אנשים בגילי, מעט אנשים מעיר מגוריי ( אם בכלל), מעט אנשים חובשי כיפה, מעט אנשים מרכיבי משקפיים, מעט אנשים עם נעלי "בריל "בלויות.

ובכל זאת הפרו את בדידותי עו"ד שמואל, מכר ותיק מתקופת ההתמחות בפרקליטות שחלף על פני,חייך אלי בחיוך חצי מבויש חצי מאופק, רחלי הנחמדה מתמחה (למשפטים , לא לרפואה, זה סיפור אחר) וידידת המשפחה שנראתה מופתעת לטובה בהסתכלה עלי.

הייתה גם ענת , הקלדנית של השופט ושני עובדי עירייה כל אחד בנפרד שלחצו את ידי וברחו מהר.

היה גם שמוליק שעבר מירוחם לנתיבות ובא להשתתף בשם האחדות ועל מנת לפעול נגד הדיכוטומיה בין דתיים וחילונים.

הייתה גם הבחורה הצעירה והנחמדה שעצרה אותי כדי לומר לי ..... שתיק הגב שלי פתוח.

ברבע לשתיים עשרה התחלתי לנוע ברגל באמצע הציר הראשי, שדרות רגר , שנחסם לתנועת המכוניות על ידי המשטרה. חמש דקות לאחר מכן , בעודי מתרחק שמעתי את ההמנון בוקע מהרמקולים.

היום , הסעתי את בני המילואימניק הטרי שדורש צדק חברתי לבאר-שבע.

הוא בחר לנסוע בבגדים אזרחיים לבסיס. המדים שגיהצתי בעמל רב הוכנסו לתיק. הם בוודאי ייצאו ממנו כולם מקומטים.לא חבל?

בברכה,

דניאל קינדלר

נתיבות

danikind@013net.net

אלו דברים לשבת נחמו – פרשת ואתחנן תשע"א

2011-08-09T14:18:00.000-07:00

ערב תשעה באב סיירתי בעיירה קוצק בפולין ובמוצאי תשעה באב שמעתי הרצאה על מלחמת האזרחים בארצות הברית מטעם הספריה הלאומית של הקונגרס בארצות הברית. הכל באמצעות האינטרט. מה הקשר בין השניים ? – אלוהים יודע מלבד ששניהם קשורים למאה ה19 - אז חי הרבי מקוצק בקוצק (1787-1859 ) ובארצות הברית התחוללה המלחמה המכוננת ההיא (1861-1865) מי שמעונין מוזמן לצפות ב

http://www.loc.gov/today/cyberlc/feature_wdesc.php?rec=5215

תוך כדי שאני כותב ומקשיב להרצאה – וברקע התהיות שלי על תנועת המחאה – שאף אחת מאתנו לא יודע לאן בדיוק זה מוביל ומה תביא בעקבותיה – מספר המרצה סיפור על קצין בצבא האמריקאי לפני פרוץ המלחמה. הקצין הוא בן למשפחה אמידה , בעלת אחוזה המעבידה עבדים בדרום, נשוי לנכדתו של אחד מאבות האומה האמריקאית, בנג'מין פרנקלין. לפני המלחמה, הקצין הזה היה מוצב באיזו האחזות ספר במערב ארצות הברית מול האינדיאנים. המרצה מתאר את לבטיו לאן לפנות ועם איזה צד להזדהות במערכה המתפתחת – עם הדרום או עם הצפון ? הוא אומר לעצמו – אם אלך עם הדרום ייתכן ואהיה גבור לאומי ואחד מאבות האומה החדשה ואולי אם אלך עם הדרום סופי יהיה כאחד הבוגדים ואתלה על העץ הקרוב בחצר. וחשבתי – בעיצומם של ארועים אין לאף אחד מאתנו מושג מה יקרה. זוהי דרמה אמיתית. הדרמה של החיים.

אותו קצין חי במתח הודות לרקע האישי שלו, נסיבות עברו ונסיבות ההווה שלי. כשאני קורא דברים שנכתבים על הנעשה היום אני מזהה הרבה קיטוב. אך כמי שהרקע שלו מעורבב, מעורבב מאד, הצבע דומיננטי בראייה שלי הוא אפור, לא שחור ולא לבן.

במוצאי תשעה באב, בבית הכנסת, רשמתי לעצמי , כמה שורות, דברים שחשבתי שישמשו לאלו דברים לשבוע זה.

"גאווה" רשמתי.

גאווה מונעת מאתנו הרבה פעמיים ללמוד. אני חס על כבודי ואינני מוכן להצטייר כבור, כעם הארץ, ובמקום "לקפוץ למים" ולשאול שאלות "מטומטמות" , אני "נשאר בבית", לא יוצא מאזור הנוחות שלי...אמרו כבר חז"ל "לא הביישן למד...".

"עדר" רשמתי. כמה נוח, חמים ונעים בתוך העדר. כולנו צודקים. ה"אחר" לא יודע על מה הוא מדבר, הוא שחור, הוא הרי ערבי, הוא מהפרפריה, הוא תל אביבי (את זה אמר מי שהוא מניו יורק) הוא חרדי, הוא "ווז ווז" וכו' וכו'.

בטחון עצמי זה דבר חשוב – כשאתה מנסה לכבוש איזה הר, לא כש"המשימה" היא להקשיב לאחר, לנסות להבין אותו.

רשמתי את הדברים הנ"ל אחר עלעול בתחילת פרשת ואתחנן ואחר כך קפצתי להפטרה; לדברי ישעיהו הפותחים "נחמו נחמו עמי". מאז ששמעתי את רב' שלמה קרליבך שר את "נחמו נחמו עמי" איני יכול - ואיני רוצה – להשתחרר מהניגון הזה שלו.."נחמו נחמו עמי".וכשקראתי בהפטרה הגעתי לסופה, למילים:

שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.

הופתעתי, ושמחתי בבורותי כי אלמלא אותה בורות לא הייתי מופתע. "שאו מרום עיניכם" הוא אליבא דמיכאל רוזן ז"ל, "משפט מפתח" בהגותו של רבי שמחה בונים מפשיסחה. כן הוא משפט מפתח בהגותו של אברהם יהושע השל. השל בשיחה לקהילה יהודית באוטאווה בסוף שנות הששים במאה הקודמת אומר: "אין סיכוי להבין יהדות מהי בלי להרים את העיניים" ואז הוא מצטט את הפסוק הזה. השל היה מבקר חריף של החברה האמריקאית בכלל ושל חלקים של החברה היהודית האמריקאית בפרט. ביקורתו באה , מכור מחצבתו, מתוך חדרי הלימוד בוורשה, משנות ילדותו לגביהן אמר שמה שאיפיין אותן היה שהוא גדל בסביבת אנשים רבים שיכול היה להוקיר. עולם יהודי שעלה בלהבות במשרפות אושוויץ ודומיהן; עולם שהשל הציב לגביו עד ומצבה בדמות ספרו " לה' הארץ – העולם הפנימי של היהודי במזרח אירופה". אני מבקש לסיים בדברי ביקורת של השל על החברה המודרנית בכלל, דברים שנכונים מקל וחומר לגבי החברה הפוסט מודרנית שלנו. על משקל אותה בדיחה הידועה על האב שמעודד את בנו לשאול שאלות "אחרת איך תדע" למרות שכל תשובות של האב הן "איני ידוע" – אם לא נשמע לכל הפחות ביקורת כיצד נדע מה דרוש תיקון. ואלו דברי השל (בתרגום שלי) :

"כדי להיות חופשי עליך להשיג מידה מסוימת של עצמאות. אך המורכבויות של החברה בה אנו חיים מסבכים את האדם בן זמננו ברשת של יחסים שהופכת את עצמאותו בלתי יציבה.

אדם מטבעו מבקש לחיות בהסכמה עם אחרים. היום בהתחשב במסה של קשרים שונים וגירויים ללא תקדים, זוהי משימה קשה להיות בהסכמה עם כולם ולשמור על מידה של יושרה.

עמוס במלוא החופן של אינטרסים פגיעים, יותר ממה שהוא מסוגל להגן עליהם, מתפוצץ מפחד שלא לעמוד במטלות הרבות שלפתחו, האדם המודרני הוא חסר בטחון מדי כדי להשאר זקוף."

(מתוך מאמר שנקרא "דת בחברה חופשית" בקובץ "אי הבטחון שב-חירות" עמ' 17)

חום ועדנה עוטפים אותנו , כשאנחנו צועדים בתוך הפגנות המונים. אבל עובדי פרי גליל והמפונים משכונת יאסקי בקרית גת , עדיין ניצבים די לבדם במאבקיהם כנגד הפיטורין, כנגד הפינוי, ובמאבקיהם לשיקום חייהם. הציווי בפרשת בהר

וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ

עדיין רחוק מלהיות משפט מפתח בחברה הישראלית. על אף הדרך הרחוקה, עוד נגיע לשם, ונקווה שהמחאה הציבורית של חודשי תמוז – אב השנה היא תחילת המפנה בכיוון.

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים לשבת חזון - פרשת דברים תשע"א

2011-08-02T19:07:00.000-07:00

פרק 25 בספרו של אברהם יהושע השל, אלוהים מבקש את האדם, הוא שיר הלל לתנ"ך (כותרת הפרק:" המקרא והעולם") סיפורו והגותו של א. י. השל הם מופלאים בעיני ואין כאן המקום להרחיב בכך. רבות נכתב על השל באנגלית ויש עימי תחושה שעוד רבות ייכתב עליו בעברית. בתקופת החגים אמור להתפרסם קובץ מאמרים של השל בתרגומו של דרור בונדי, שכבר פרסם ספר אחד על הגותו - אַיֶּכָּה ? שם הספר. דרור מסיים בימים אלו דוקטורט על דרכו הפרשנית של השל ואני מניח שגם זה יראה אור כספר בעתיד הלא רחוק.

נדמה לי שהיה זה הביוגרף של השל, אד קפלן, ואולי היה זה דרור, שכינה את האדם ירא השמיים בחברה המודרנית כ"זן נדיר." מוקפים אנחנו אנשים "דתיים" , בשבט החרדי, ובשבט של הציונות הדתית.אך בהוויה הישראלית , כפי שהעיר פרופסור ידידיה שטרן, אין יותר מדי קשר בין "הקרונות" השונים המרכיבים את הרכבת הזו.

בכל חבר בני אדם מצויים אנשי מעלה ואנשי מוסר, "ייראי אלוהים" ? מה בין יראת שמים לבין מוסר וערכיות הומניסטית ? גם בשאלות אלו לא נעסוק כאן כעת. השל, על כל פנים, היה דמות דתית בולטת בחברה האמריקאית הכללית בשנות הששים בארצות הברית - והשל "שידר" הוד והדר; עם רעמת שיער לבן וזקן קטן על סנטרו היתה לו חזות של נביא ירא אלוהים, וגם פעולותיו והצהרותיו הזכירו לרבים את נביאי ישראל הקדמונים.

תוך כדי כתיבת דברים אלו אני שואל את עצמי האם יש קשר בין השאלה , המופיעה בבראשית , שאלת אלוהים לאדם הראשון בגן, "אַיֶּכָּה ?" לבין מילת הקוד של ימים אלו, שבת חזון : המילה "איכה" ? "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" אומר משה רבנו בפרשה הזו;" איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה, ועתה מרצחים." אומר ישעיהו הנביא כעבור 800 שנה, כפי שמציין ישעיהו לייבוביץ ב"שיחות על פרשיות השבוע" ו"איכה ישבה בדד" נאמר במגילת איכה, שנקרא, ישובים על הרצפה, בתשעה באב.

שאלות. שאלות. השל טוען שהתנ"ך הוא מענה, מענה לשאלות שהאדם המודרני שכח מה הן.

"The most serious obstacle which modern men encounter in entering a discussion about the ideas of the Bible, is the absence from man's consciousness of the problems to which the Bible refers. This, indeed , is the status of the Bible in modern society: it is a sublime answer, but we no longer know the question to which it responds. Unless we recover the question, there is no hope of understanding the Bible."
המכשול הרציני ביותר בפני אנשים מודרניים בבואם לדון ברעיונות של המקרא הוא העדרותן של הבעיות שהמקרא מתייחס אליהן מתודעתו של האדם. זהו אכן מצב התנ"ך בחברה המודרנית: זוהי תשובה נשגבת אך כבר איננו יודעים את השאלה שהמקרא מהווה מענה אליה. כל עוד לא נגלה מחדש את השאלה, אין סיכוי שנבין את המקרא.

כשקראתי בפרשת דברים, בפסוק הראשון : " אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף וגו'" בלטה באזני המילה "כל". המילה "כל " הזכירה לי דברים שקראתי לאחרונה על רבי שמחה בונים מפשיסחה - שביקש להמנע מלומר דברי תורה בפני קהלים גדולים בשבת. "צריך תורה בשביל כל אחד ואחד ולכלול בתורה כל אחד ואחד וכל אחד יקבל את שלו."

כשם שהשאלה המופנית אל האדם הראשון אַיֶּכָּה ? - היכן אתה בדרכך ? מדברת אל כל אחד ואל כל אחת מאתנו, בדרך כלל בשעות מצוקה, נדמה לי גם שהתשובה, התשובות הנשגבות בדמות הדברים שבתנ"ך מדברות גם הן בסופו של דבר גם כן אל כל אחד ואחת מאתנו. אך תשומת הלב, ההאזנה לתשובות השונות שבתנ"ך אינה באה תמיד בקלות או בהיסח הדעת. חלק מסודה של ההאזנה לתשובות השונות, תשובות שמופנות לכל אחד ואחת מאתנו, היא שעלינו לחצוב בתוכנו, על מנת להכשיר את הקרקע לשמוע.

עבודה נעימה.

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת מסעי תשע"א

2011-07-25T11:49:00.000-07:00

פרשת מסעי ודבריו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) על הפרשה הם הזדמנות בשבילי לחזור לעיון שהתחלתי בו בחיבורו החשוב של בובר "דרכו של אדם על פי תורת החסידות".

אומר הרב שטיינזלץ :

"פרשת מסעי פותחת בתיאור מפורט אודות דרכם של בני ישראל מאז היציאה ממצרים: 'ויסעו ויחנו...ויסעו ויחנו', עוד ועוד - ארבעים ושנים מסעות. מהי משמעותה של אריכות הדברים הזו, מה ראתה התורה לספר לנו כל זאת ?

דבר אחד שעולה מרוב המפרשים הוא ש'אלה מסעיהם למוצאיהם', איננו קו ישר שהולך במסלול ברור, ויש בכך נפקא-מינה לדורות: דרכו של אדם לעולם איננה חלקה וישרה, כשם שגם בדרכם של ישראל ברור שהיו כמה סיבובים בדרך; הם הולכים צפונה, ואחר כך פונים שוב מזרחה, ודרומה ומערבה - המסלול מעוות את דרכיו ואת הליכותיו, הדרך איננה ברורה והכיוון איננו ידוע...
.....
גם אדם פרטי בסופו של דבר עובר את המסעות האלה והולך בדרך הזאת.' אלה מסעיהם למוצאיהם' - של כל בני האדם, אלא שאנחנו לא יודעים איך קוראים לתחנות. 'ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה' - מתי אדם עובר מהתחנה הזו לתחנה הזו ? אלה שתי תחנות עם שמות שיותר קל לראות את משמעותם - מתי אני נמצא בהר שפר ומתי אני נמצא בתחנה של חרדה ? מתי אני נמצא בתחנה של מטה ומתי אני נמצא בתחנה של מעלה? מתי אני נמצא על הר ומתי לא ? זהו 'נעו במעגלותיה לא תדע'."

המובאות הן מספרו של הרב עדין אבן ישראל , "חיי עולם, שיחות על פרשת השבוע", הוצאת קורן ירושלים, ספרי מגיד, עמ' 377, 379

אחר שסקרנו, ברשומות קודמות, את הפרק הראשון בחיבורו הנ"ל של בובר, שכותרתו "חשבון הנפש" ושעסק בשאלה הנצחית המופנית לכל אחד מאתנו אַיֶּכָּה ? ואחרי שעסקנו גם בפרק השני שכותרתו 'הדרך המיוחדת', הגענו לפרק השלישי בחיבור, ששמו "לב נכון".

"מעשה באחד מחסידי 'החוזה' מלובלין שישב בתענית משבת לשבת. בערב שבת לאחר חצות היום תקף עליו הצמאון עד שכמעט יצאה נשמתו. והנה ראה לפניו באר, ובא לשם וביקש לשתות. אבל מיד נמלך בדעתו, שבשביל שעה קלה שיש לו לסבול, הוא עשוי לבטל את כל עצמו של המעשה שיגע עליו כל השבוע. כבש את יצרו ולא שתה, והלך לו. עכשיו זחה עליו דעתו, שעמד בנסיון הקשה. משהשגיח בדבר, אמר אל נפשו: מוטב שאלך ואשתה, ובלבד שלא אכשל בגאווה. חזר והלך אצל הבאר. כשהרכין עצמו לשאוב מן המים, הופג צמאונו. עם כניסת השבת הלך להקביל את פני רבו. עד שלא הספיק לעבור על מפתן הבית, קרא אליו 'החוזה' ואמר: 'מעשה טלאי על טלאי'."

(בשני מקומות הרשיתי לעצמי לשנות מהעברית של בובר, רשמתי "גאווה" במקום "גיאות" ו"מעשה טלאי על טלאי" במקום

"מעשה טלייה")

במהלך הדיון בסיפור אומר בובר :

"הרבי מוכיח את תלמידו על שהוא פוסע פסיעה אחת לפניו ונרתע וחוזר פסיעה אחת לאחוריו; הפסיחה על שתי הסעיפים, הקו העולה ויורד של דרך עשייתו, הוא שאין דעת הרבי נוחה הימנו. היפוכו של 'מעשה טלייה' הוא מעשה יצוקה אחת. וכיצד עושים מעשה יצוקה אחת ? אין עושים אותו אלא מתוך אחדות הנפש."

ברקע אני שומע את יהודה עמיחי לוחש אלי, מתוך שירו "אדם בחייו" בקובץ "שעת החסד" :

"ונפשו למודה
ונפשו מקצועית מאד
רק גופו נשאר חובב
תמיד.מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שיכור ועיוור בתענוגיו ובמכאוביו"

אומר לנו בובר בשם 'החוזה' כי יש בידי האדם "לאגד את נפשו באחדות." (בנפש - הכוונה לאדם כולו "על" גופו ורוחו כאחד). "אחדות זו" אומר בובר, "דין הוא שתתקיים באדם, ק ו ד ם שהוא בא לעשות מעשה היוצא מגדר הרגיל. רק מתוך אחדות הנפש יוכל לעשות את מעשהו באופן שלא יהא מעשה טלייה אלא מעשה יצוקה אחת."

הדף נגמר, השעה מאוחרת , נפסיק כאן.

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת מטות תשע"א

2011-07-19T14:15:00.000-07:00

בעברית ובאנגלית, וגם בצרפתית וערבית, יכול העולם להצטייר כהזוי.
אספתי השבוע לשם שינוי - טרמפיסט - השינוי היה שהשבוע הרכב היה ברשותי; שוחחנו על עולמם של אסירים. עולם הזוי בהחלט, עולם שהוא ככלל רחוק ממי שנהוג לכנות הרוב ה"נורמטיבי".
הטלויזיה גם כן זמנה לי השבוע, תוכן, לאלו דברים, בלי משים. ההיתה זו הטלויזיה או המציאות ? או שילוב בין המציאות לדמיון ? דמיונם של עורכי החדשות והתוכניות. ראיתי את יגאל סרנה מתאר את מצבם של הקשישים הסיעודיים, בבתי האבות שלנו. אנחנו סדום לא פחות ולא יותר, אמר. אנחנו סדום לא פחות ולא יותר.
כחברה נוח לנו, נוח לנו מאד, שהאסירים רחוקים מהעין, וכנ"ל הקשישים הסיעודיים. ובכלל, נורא חם בקיץ הזה, אולי צריך לנצל את ירידת המחירים בתקופה שבין המיצרים, ובכל זאת לנסוע לחופשה נעימה באנטליה ?
הכל שפיט במדינת ישראל, חוץ מדבר אחד, טען הפרופסור למשפטים שהיה עד לא מזמן שר המשפטים - בית המשפט העליון. בית המשפט העליון עושה מה שהוא רוצה. כך אמר. אנחנו צריכים את בית המשפט העליון, ומשום כך, עלינו להציל את בית המשפט מעצמו. השיחה נסבה על כמה פסיקות אחרונות, פסיקה שהתירה לדיראני לתבוע את המדינה; פסיקה שהחליטה שמבנה ששימש עד קום המדינה כמסגד באר שבע ומאז שימש לצרכים אחרים ביניהם מוזיאון, ישמש בניגוד לדעת העיריה, כמוזיאון לתרבות האיסלם ועמי המזרח, פסיקה שדנה באפשרות ביטול חוק האזרחות....נושאים רבים עומדים על הפרק. צעירים פתחו בשביתות מחאה באוהלים , ומתמחים נטשו את בתי החולים.
שעה שלמה הוקדשה למחזותיו וליצירתו של חנוך לוין. וחשבתי, חנוך לוין חנוך לוין, כמה אתה ישראלי ! במובנים הטובים ובמובנים הרעים של האזרחות הזאת. אזרחות שהיא במנוסה מתמדת ומוצדקת מאימות העבר, כמהה למחוזות בלתי ניתנים להשגה אלא למיעוט, משקה קר ליד בריכת השחיה הפרטית, בוילה על אי בבהמס, רחוק ממחנות הפליטים, המילואים, המסים, התחייבויות מוסריות בסיסיות , לטפל בקשישים סיעודיים.
זו שאלה מוסרית ממדרגה הראשונה, אמרה שלי יחימוביץ, ואני מסכים איתה. שאלת הטיפול בקשישים הסיעודיים במדינת ישראל היא השאלה המוסרית החשובה במדינת ישראל. הרבה הרבה יותר חשובה מהשאלה מי ישלוט בחברון. הרבה הרבה יותר חשובה ממחיר קוטג'. הרבה הרבה יותר חשובה מהרבה שאלות שאנחנו מתעסקים איתן.
"תודעתם של נביאי ישראל," אומר אברהם יהושע השל, "לא היתה ממוקדת בדת.הם עסקו יותר בעניני חצר המלוכה, ובדרכי בתי המשפט ופסיקותיהם , מאשר בעניני טכסי הכהונה במקדש בירושלים.
אנו היום מזועזעים כאשר נודע לנו על עליה בפשיעה בקרב הנוער, או בעליה ברמת הפשיעה בעירנו. הרמה הנורמלית של פשיעה בקרב הנוער, רמת פשיעה נורמלית איננה מדירה שינה מעינינו. ברגע זה ממש , באיזה שהוא מקום ברחבי הארץ, מתבצעים פשעים.
סוגי הפשעים ואפילו רמת הפשיעה שממלאים את ליבם של נביאי ישראל בחרדה, אינם חורגים ממה שנתפש אצלנו כנורמה, כמרכיב רגיל של דינמיקה חברתית. מעשה עוולה בודד - קטן בעינינו , עבור הנביאים זהו אסון."
בשלושת השבועות הקרובים, בתקופת בין המיצרים, בין י"ז בתמוז ועד תשעה באב, אנו קוראים בהפטרות בשבתות , מנבואות התוכחה שבדברי הנביאים.
נכון וראוי שלעת הזאת, נאזין היטב לדבריהם.

שבת שלום
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשע"א

2011-07-13T20:58:00.000-07:00

מהרב אברהם יהושע השל, אני לומד להתבונן בשוני שבין המרחב לזמן. בתוך הזמן, למדתי מהשל, לשים לב להבדלים שבין ארועים (events) לבין תהליכים ( processes ) ארועים הם מאורעות ייחודיים בזמן, כמו מעמד הר סיני כמו השבת וכמו יום הולדת לנכד, ואילו בתהליכים מדובר בתופעות המאופיינות בקשר סיבתי הדוק ובלתי מתפשר.

לאחרונה אירע אירוע משמעותי בעולם ההגות והתרבות היהודית במדינת ישראל. אני מתכוון לפרסום קובץ שיחות של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ ) על פרשות השבוע "חיי עולם " (בהוצאת ספרי מגיד , הוצאת קורן ובשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים)

אני מבקש כאן להביא מדבריו שבפתח הספר :

"פעם היו כותבים בשערי מסכתות התלמוד מחמת
הצנזורה, כתובת כזו: 'כל מה שכתוב כאן על גויים -
אין הכוונה לגויים של היום. אלא לגויים שהיו בעבר'.
גם בדורנו יש כתובת כזו בשערי הספרים. כתובת
בלתי נראית: ' כל מה שכתוב כאן על יהודים - אין
הכוונה ליהודים של היום; הכוונה ליהודים שהיו
בזמנים אחרים.' ולכן אפשר לשבת וללמוד חומש,
גמרא, ספרי מוסר או ספרי יראה - והכל בסדר גמור;
כל מה שנאמר הרי לא מתייחס אלינו או לדור שלנו.
אלא לאנשים אחרים, ואל זמנים אחרים.
צריך למחות מאותם דפי הקדמה בלתי- נראים
את התפיסה הזו שהדברים מדברים על מישהו
אחר. על ה'ה'ם, על ה'אלה'. על האחרים - העיקר
שלא עלינו. בין שמדובר בחומש, בין שמדובר בספרי
יראה ובין שמדובר בגמרא - הכתובת צריכה להיות
הפוכה: ' כל מה שנאמר כאן - מדבר רק עלי. הכל
נכתב בשבילי והכל מחייב אותי; קודם כל הדברים
מתייחסים אלי'."

השבוע, אנחנו קוראים, בהמשך לסוף פרשת שבוע שעבר, על כי הקב"ה נותן לפנחס את בריתו. ברית שלום. הקשר בין מעשה פנחס, מסוף הפרשה הקודמת לבין הברית הניתנת לו בעקבותיו, מחייב עיון. על מנת לעיין בקשר הזה, שמתי יד על ספרו הנ"ל של הרב עדין. עיינתי ועדיין לא הבנתי ברמה כזו שאוכל כאן להתיחס לדברים.

ידידי, אבי ו, הסביר לי, שהקנאות במקרא אינה בדיוק אותה קנאות "שלילית" במשמעותה דהעידנא. ההקשר של קנאה במובן המקראי הוא חיובי ומושם בו דגש על ייחודיות הקשר בין הקנאי למושא קנאתו, כביחסי אהבה בלעדיים.

הגיעו, השבוע, לתיבת המיילים שלי, דברים של המשורר אמריקאי , וולט ויטמן, מההקדמה לספר שיריו, "עלי עשב".
אתן לדברים לדבר בעד עצמם, אומר ויטמן (בתרגום חופשי שלי) :

" את זאת עליך לעשות; לאהוב את כדור הארץ, השמש והחיות, תאב אוצרות, תן צדקה לכל מי שמבקש, הגן על הטיפשים ועל טרופי הדעת, הקדש הכנסותיך ועמלך לאחרים, שנא רודנים, אל תתווכח אודות אלוהים, היה סבלני וסובלני כלפי בני אדם, הסר את כובעך לשום דבר , ידוע או בלתי ידוע, לשום אדם ולשום חבר בני אדם, הלוך חופשי לצד אנשים חזקים ללא השכלה, לצד בני הנוער ואמהות למשפחות צעירות, קרא בעלים אלה באויר הפתוח, בכל עת ובכל עונה משנות חייך, בחון מחדש כל מה שאמרו לך בבית הספר או בכנסיה או בספר כזה או בספר אחר, הנח לכל מה שמעליב את נפשך, ובשרך ממש, יהיה לשיר גדול, ויהיה רהוט לא רק במילותיו אלא בקוים האילמים של השפתיים והפנים ובין ריסי עיניך ובכל תנועה וחיבור של גופך"

                                              שבת שלום
                                                  ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת בלק תשע"א

2011-07-06T19:28:00.000-07:00

לאחרונה , ובעקבות א.י. השל, מתגבש אצלי הרעיון כי ניתן להעמיד את שיבת היהודים ליהדותם על שלושה דברים: על השבת , על סיפורים חסידיים, ועל מוסיקה. כל אחד מהצלעות הללו ושילובם יחד דורש הסבר, אעשה זאת , בלי נדר, מתי שהוא בעתיד.

זו היתה הקדמה למובאות הבאות מספר של אלי ויזל שנקרא "הנשמה החסידית" (הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2010).

באחרית דבר לספר כותב אלי ויזל:

"סיפור חסידי יש לספר, לא ללמוד. יש לחיות אותו, לא לנתח."

בהקדשה לספר, כותב, ויזל , את הדברים הבאים :

"אבי, נפש נאורה, האמין באדם.
סבי, חסיד מלא להט, האמין באלוהים.
האחד לימדני לדבר, האחר - לשיר.
שניהם אהבו סיפורים.
וכאשר אני מספר את סיפוריי שלי, אני שומע את קולם.
כאשר הם לוחשים מעבר לסערה האילמת,
הם המחברים בין הניצול לבין זכרם."

והנה סיפור שמצאתי בספר שיש לו קשר ברור, אם כי לא מפורש, לפרשת השבוע פרשת בלק.

"רבי וולף מזבארז' נסע לטקס. הוא איחר. בעל העגלה ידע זאת והחל להצליף בסוסו. הרבי עצר אותו. 'למה אתה מכה את החיה האומללה? סוסים הם יצורים חיים. למה אתה מכאיב ליצורים חיים ?' ' אבל אנחנו מאחרים, רבי , אנחנו מאחרים.' 'אז מה? האם זו אשמת הסוס ? אם אנחנו מאחרים, למה אתה מאשים את הסוס?' בעל העגלה שהכיר את רבי וולף היטב, ידע שאין טעם להתווכח. הוא החזיר את השוט למקומו ובמקום זאת החל לצעוק. ' למה אתה צועק על הסוס המסכן ? סוסים הם יצורים חיים. למה אתה צועק על יצורים חיים ?' 'אבל רבי, מה אתה רוצה שאעשה ?' 'דבר' אמר הרבי, 'דבר אל הסוס.'"
"לדבר ולא להעניש", ממשיך ויזל, "לדבר ולא לגנות, לדבר כדי לחנך, להעשיר, לא כדי לדחות ולהשפיל. לדבר כדי לרפא, לא לפגוע ולפצוע: רבי וולף מזבארז' האמין בשימוש בשפה אך ורק למען האדם, לעולם לא ככלי נשק נגדו."

שבת שלום
ג'ף

(הסיפור הוא מעמ' 325 - 326 לספר)

אלו דברים לשבת ראש חודש תמוז ופרשת חוקת תשע"א

2011-06-28T07:14:00.000-07:00

ישנם אירועים שאסור לעבור עליהם לסדר היום. במיוחד בבלוג ששם לו מטרה לעסוק בעניני אקטואליה בראי פרשת השבוע.

אני מתכוון למחאה סביב עיכובו או מעצרו של הרב דב ליאור. רבני הממסד של הציונות הדתית יצאו נגד המעצר הזה בטענות של רדיפה לא מוצדקת ובנימוק שיש בו פגיעה מיותרת בכבודו של רב בישראל. כבודם של רבנים הוא ערך חשוב. כבודם של כלל בני האדם, באשר הם, הוא ערך לא פחות חשוב. יש חשש ממשי שהספר "תורת המלך", שהרב ליאור נתן לגביו הסכמה, לא רק פוגע בכבודם של בני אדם שאינם יהודים אלא אף מסית לגזענות. חשש זה חובה לחקור וככל שקיימת הסתה לגזענות יש להלחם נגדה מלחמת חורמה. הטענה שמדובר בעיון "תאורטי בעניני תורה" אינה יכולה לעמוד כנגד החשש להסתה לגזענות. התורה שאני למדתי אינה מסיתה לגזענות. נקודה. בדיוק להיפך !

אינני יודע אם הרב דב ליאור עבר איזו שהיא עברה. בשביל זה יש משטרה, פרקליטות ובתי משפט. ועם כל הביקורת שיכולה להיות כלפי כל אחד מהמוסדות השלטוניים הללו, הרי ידועה אמרתו של רבי חנינא סגן הכהנים בפרקי אבות (ג/ב) "הוה מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו".

אגב, אני חושב שהתורה היא מעל לחוק במדינת ישראל ובכל מקום אחר עלי אדמות. אני גם חושב שאם מדינת ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית אין לה תוחלת וימיה יהיו לצערי הרב ספורים. אין סתירה בין שתי האמירות הנ"ל מהסיבה הפשוטה ששתיהן מתיחסות למישורים שונים של אמת ושל מציאות. לעליונותה של התורה ולריבונותה של הקב"ה על העולם אין נפקא מינא לדינא למול החוק כפי שהוא היום במדינת ישראל במישור המעשי ובמישור המחייב כל אחד מאתנו בפועל. במישור המעשי - כולנו כאחד, כפופים לחוקי המדינה בלא שכלל זה יפגע בכהוא זה בעליונותה של התורה במישור האידאי. למי שהדברים אינם מובנים אשמח להרחיב בהזדמנות. מלבד השוני במישורים יש להוסיף ולהבהיר את הדבר הבא : התורה כפי שאני למדתי מרבותי, היא תורה המצווה אותנו לכיבוד האדם באשר הוא נברא בצלם אלוהים, כל אדם ללא הבדל דת מין וגזע.(ראו בהרחבה על כך בכתביו של אברהם יהושע השל). אין זכויות יתר לעם היהודי ונבחרותו באה לידי ביטוי בחובות יתר שהוא נושא בהם.

לאחרונה הצטרפתי לכמה רשימות מייל של רבנים אורתודוקסים מארצות הברית. אתמול הגיע לתיבת הדואר שלי דבר תורה לפרשת חוקת של רב בשם מרק ד. אנג'ל. כותרת דבר התורה היא : "שמירה על טהרה ויושרה". הרב אנג'ל מתייחס לכך שהכהן שמכין את אפר הפרה האדומה המטהרת מטומאת מת הוא בעצמו נטמא." יכולים היו" אומר הרב אנג'ל "אלו העסוקים בהטהרות אחרים - לרום לבבם - ועל מנת לקדם פני התופעה הזאת צוותה התורה שהעיסוק בטהרת אחרים מטמא את המטהרים". בהמשך מספר הרב על תופעה שנתקל בה - כאשר הכח הנתון בידי רבנים העוסקים בגיור עלול להשפיע לרעה על התנהגותם כלפי המתגיירים. "טומאת המטהרים באפר פרה אדומה באה ללמדנו" אומר הרב "צניעות לכל מי שנקרה בדרכו למלא תפקיד בעל שררה". לדבר התורה שהיא באנגלית עיינו ב
http://www.jewishideas.org/angel-shabbat/maintaining-purity-and-integrity-thoughts-para
מלבד הנחייתו של מיכה הנביא (ו/ה) : "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך", הזכירו לי דברי הרב אנג'ל את הסיפור הבא על הרבי מקוצק :

"חסיד אחד שאל בעצתו [של הרבי מקוצק ] על דבר שידוך, ורבינו לא השיבהו דבר ברור. והפציר בו. אמר לו רבינו: אל תחשוב שאם בא אחד לשאול עצה עולים אנו השמיימה ופותחים את הפנקס לראות מה כתוב שם. הלא זו עזות. אך הענין הוא כשבא אדם לשאול עצה באים אנו לכלל גאווה, ואז מוכרחים אנו לעבוד לבטל את הגאווה ואחר כך לראות על פי דין תורה ועל פי יושר, ואז נוכל ליתן לו עצה. אבל באופן אחר אי אפשר ליעץ."

שבת שלום וחודש טוב
ג'ף

הסיפור על הרבי מקוצק לקוח מספרו של פנחס שדה "איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה", הוצאת שוקן 1993, עמ' 98

אלו דברים לשבת פרשת קורח תשע"א

2011-06-22T19:36:00.000-07:00

ישנה , מסתבר , אמת שלא ניתן לבטא במילים.

זוהי אחת התובנות שלי מהקונצרט של דילן. אין מדובר ברעיון חדש עמדי, אלא בהבנה של רעיון ישן ששמעתי מזמן.

דילן הוא מחסידי פשיסחה.

חסידות פשסיחה מתאפיינת בחתירה קיצונית ונחושה אחר האמת הפנימית של האדם, כל אחד בעצמו. אין לך ,לטעמי, דוגמה מובהקת מכך מאדם שמתיצב מול שלושים אלף איש , מבצע את אומנתו , קד קידה קלה בסוף ההופעה לצד הלהקה ומסתלק לו מן הבמה, חזרה למלון, בלי לומר מילה לקהל.

השבוע מצטלב העיון בחיבור של בובר, "דרכו של אדם על פי תורת החסידות", עם פרשת השבוע, פרשת קורח. בפרק החמישי לחיבור, שכותרתו "אל תטפל בעצמך" אומר בובר את הדברים הבאים:

"התכוונותו של אדם לתשועת נפשו של עצמו אינה אלא עילוי צורה של התכוונותו לעצמו. והוא מה שהחסידות פוסלת בתכלית הפסול, ובפרט באדם שמצא עצמותו ופיתח אותה. הרבי ר' בונם היה דורש: 'כתוב: 'ויקח קורח'. מה לקח ? רצה ליקח את עצמו, ולפיכך נפסל כל מה שעשה'. ומשום כך העמיד ר' בונם כנגדו של קורח הנצחי את משה הנצחי, את הענו, את האדם שאינו מתכוון לעצמו בשום דבר שהוא עושה. ' בכל דור ודור', היה ר' בונם אומר, ' נשמת משה ונשמת קורח חוזרות ובאות לעולם, וכשתבוא השעה ותיכנע נשמת קורח ברצונה לנשמת משה, תבוא גאולתה.' כך רואה הרבי ר' בונם את תולדות המין האנושי בדרכו אל הגאולה כמין מהווה בין שני סוגי אנוש, בין הגאוותן שכוונתו לעצמו, ואפילו הוא עושה כן בצורה הנעלה ביותר, ובין הענו, שכוונתו לעולם. רק בשעה שתיכנע הגאווה לענווה, תיגאל; ורק כשתיגאל זו יוכל העולם ליגאל."

הדברים הנ"ל יהיו, אולי, יותר ברורים אם נביא כאן את הסיפר שבובר מביא בתחילת הפרק:

"כשהשיא ר' חיים מצאנז לבנו את בתו של ר' אליעזר מדז'יקוב, נכנס למחרתו של יום החופה אל אבי הכלה ואמר לו : ' מחותני, הנה התקשרת עמי בקשרי משפחה, ורשאי אני להסיח לפניך את מצוקת לבי. ראה, כבר הלבינו שערות ראשי וזקני, ועדיין לא עשיתי תשובה !' 'הוי, מחותני', השיב לו ר' אליעזר, 'אין דעתך אלא על עצמך, שכח את עצמך ותן דעתך על העולם !'"

גם ישעיהו ליבוביץ רואה בקורח מייצג של גישה שהיא קוטבית לגישתה של התורה, על כל פנים כפי היא באה לביטוי בסוף פרשת שבוע שעבר, בפרשת ציצית.קורח אליבא דלייבוביץ, מייצג את הגישה הרואה בקדושה דבר נתון לעומת הקדושה האמורה בפרשת ציצית שהיא איננה עובדה, אלא משימה. לייבוביץ מביא מדברים של הרב יעקב משה חרל"פ. ישנם רעיונות הדורשים שינון, ונדמה לי שהדברים הבאים הם בכלל זה. אני מפנה לדברים שכתב לייבוביץ.בספר "הערות לפרשיות השבוע" (הוצאת אקדמון, 1988,בעמ' 97-96). ואלו דבריו :

"...הרב חרל"פ בספר פירוש והגות על שמונה פרקים לרמב"ם, עומד על הדבר הזה :

מהו הדבר החשוב במציאות האדם ? - ואצלו , מציאות האדם היא, כמובן, מציאותו במעמדו לפני אלהים - האם זה ההישג שאדם משיג, או המאמץ שהוא עושה כדי להשיג אותו ? והרב חרל"פ, בעקבות דברים שהוא מוצא ברמב"ם, שאותו הוא מפרש, אומר שהעיקר הוא המאמץ שהאדם עושה כדי להשיג משהו, ועל זה הוא מוסיף דבר מעניין מאד: אין ערך המאמץ תלוי בכך, אם הדבר מושג או איננו מושג; ולא זו בלבד, אלא שייתכן שהאדם מודע לכך שאת התכלית הזאת הוא לא יכול להשיג בכלל, אבל המאמץ שהוא עושה להשגה זו הוא הוא הערך העליון וזהו ' למען תזכרו ועשיתם את-כל מצותי והיית קדושים'. התנאי, 'למען תזכרו ועשיתם את-כל-מצותי', ייתכן שהוא מעבר ליכולת האדם ומעבר לטבע האדם, אבל האדם מצווה להשתדל לקיים אותו - להשתדל להיות קדוש."

שבת שלום
ג'ף

אלו דברים - מסע שהתחיל בתהייה: מה בין החיים בעברית לחיים באנגלית ?

2011-06-16T17:40:00.000-07:00

פתאום הבנתי.
והתעצבנתי.
ומצאתי אך נחמה מסויימת
בהבנה.
באלו דברים לשבועות כתבתי
שהמוסף לשבת של מקור ראשון
נראה לי "דביק", מגזרי מדי....
ולקראת שבת זו , על פי המיילים
שהגיעו אלי ממקור ראשון הבנתי
כי הרב ישראל רוזן מאלון שבות
יצא בהתקפה חריפה נגד המוסף;
על פי התגובה של המערכת הבנתי
שההתקפה של הרב רוזן היתה
שהמוסף הוא "פחות מדי מגזרי".
המוסף פתוח מדי, "כופר מדי"
פחות מדי שמרני....
והבוקר גלשתי לראות מה חדש
ב"בחברת האלף"
the aleph society
מה זה ומו זה "חברת האלף" ?
כמה מכם מקוראי שמעתם על החברה הזו ?
מסתבר שזוהי חברה שנועדה
לתמוך "במאמצים החינוכיים הגלובליים"
של הרב שטיינזלץ.
ומה שהדליק אותי ידידיי, גבירותי ורבותי
היה דף באתר שלהם ברשת
שכותרת הדף הינה: "השאלות הגדולות:
דיון פתוח על הנושאים החשובים באמת היום".
ראו
http://www.theglobalday.com/categories/thebigq/
בין השאלות המנויות שם תמצאו
"האם נכון היה לחגוג את מותו של בן לאדן ?
מה משמעותה של חירות בימינו ?
האם הקב"ה שומע תפילה ?"
ואתם יודעים מה ?
הכל באנגלית.
מדוע לא נמצא "דיון פתוח" שכזה בעברית ?
ואולי פה ושם ישנו נסיון לקיים אותו
כמו באתר רשת בתי המדרש ?
ומדוע בקושי שומעים את קולו של הרב שטיינזלץ
בשיח הציבורי אצלנו ?
איזו מן שיח ציבורי מתקיים אצלנו ?
מהם הנושאים החשובים ש"על השלחן" אצלנו ?
מי הודח אתמול בכוכב נולד ?
ותבינו - אני אוהב את התכנית הזאת.
אבל לא הגזמנו קצת בנפח שתופשים
תכניות הריאלטי בלוח השידורים ?
"היכן היית בן כחול עיניים שלי ?"

Where have you been my blue eyed son

אם השאלה הזאת של דילן נשמעת

יותר טוב באנגלית , אז יש לנו את

השאלות שלנו בעברית

מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי ?

הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד?

ועוד ועוד

לבסוף השירה צומחת לה ממקום אחד

המקום שהוא מעבר לשפה כזו או שפה אחרת

מקום היללה של האדם השבור , כמעט.

היללה האילמת,

מקומם של המשוררים בשוליים

the poets who died in the gutter

והשלט שהכריז שמילות הנביאים

כתובות על קירות הרכבת התחתית

ובמסדרונות בתי השכונה (פול סימון)

מקומו של קול הדממה הדקה .

במקום הזה, מסתבר

שההבדלים בין האנגלית לעברית

בין צרפתית לערבית

הם הרבה פחות ממה שחשבתי.

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת שלח לך תשע"א

2011-06-13T16:53:00.000-07:00

שמעתי פעם מפי הרב שטיינזלץ שכדי לבנות בנין חדש לפעמים צריך לסתור בנין ישן. היה זה בחדר קטן בקומה ב' של בנין ישיבת "מקור חיים", כשהישיבה עוד היתה בשכונת "מקור חיים" בירושלים.

במקום אחר, כתב הרב אבן ישראל (שטיינזלץ) ש"העימות הבלתי פוסק בין הקיים לבין העוד לא קיים הוא בשורש כל המאבק הפנימי של האדם." (תרגום חפשי שלי למשפט שמופיע במאמר שנקרא "מצוקת הרוח" במאמר הראשון בספר בעל אותו השם, ובאנגלית: The Strife of the Spirit הוצאת ג'ייסון ארונסון 1996, בעמ' 6).

ברקע מהדהדות מילותיו של "שיר הורס" של בוב דילן "הכל טוב אמא, (אני רק מדמם)" It's Alright, Ma (I'm Only Bleeding)

עיני מתנגשות חזיתית בבתי קברות מפוחלצים
אלים זרים, אני בז להם
קטנוניות שמשחקת אותה קשוח
לכו הפוכים בתוך אזיקים
לבעוט ברגליי להסיר ממנו
לומר טוב בסדר, הספיק לי
מה עוד אתם תראו לי ?

תרגום חופשי שלי לבית שלפני האחרון של השיר הארוך המתריס הזה, כלפי כל ממסד, כל שקר וכל עבודה זרה. צריך לשמוע את הגיטרות החשמליות שורקות כאן....

בינתיים הגיעה אלי, מחבר במיאמי, סרטון ובו שיחה של דניאל גורדיס על מצבה של המדינה בעולם, והדברים הסיתו אותי לכיוון "רך" יותר ממה שהתחלתי. בעצם החזירו אותי למסלול, שהתוותי לעצמי לפני כחודש, והוא לעקוב אחר חיבורו של בובר על דרכו של אדם על פי תורת החסידות.

אך לפני שנביא עוד קטע חסידי מהפרק השני של החיבור, עלי להקדים , מובאה מדברי ישעיהו לייבוביץ על הפרשה מתוך "הערות לפרשיות השבוע" (הוצאת אקדמון, 1988 עמ' 93-95). אחרי ערב, די הזוי לטעמי, של צפייה בטלויזיה, החל מכתבה מענינת על שר התקשורת כחלון ומאבקו בטייקונים של חברות הסלולר, עבור בזפזופ בתחנות שונות שכל שאני זוכר בשעה זאת, לגבי מה שראיתי היא התחושה שצפיתי בבליל של "מעשי אדם", מתוך הקשת הרחבה של תחומים בהם אנו מעסיקים את עצמנו...וכלה בעיון בלייבוביץ, שהזכיר לי מה בין "מעשי ידינו - העמידה שלנו מול עצמנו ומול בני אדם אחרים" לבין עמידה של אדם מול הקב"ה.
אני מביא אך את הפיסקה האחרונה מתוך דבריו על פרשת ציצית שבסוף פרשת השבוע. ייתכן שלהבנה מלאה יותר צריך לעיין במקור במלואו.

"והנה הפסוק שלנו 'לא תתורו אחרי לבבכם' - זו השלילה של העקרון של קאנט [שההכרעה המוסרית של האדם היא הכוונת רצייתו כפי הכרתו את עצמו, את חובתו]; 'לא תתורו אחרי עיניכם' - זו השלילה של העקרון של סוקרטס [שההכרעה המוסרית של האדם היא בהתאם להכרתו והבנתו את העולם שהוא חלק ממנו]; וההנמקה ניתנת מיד: 'אני ה' אלוהיכם'. כל ההכרעות המוסריות, בין אלה של סוקרטס ובין אלה של קאנט, נובעות מתוך זה שהאדם רואה את עצמו כעומד לפני האדם: הסדר יחסיו לבני- האדם היא הכרעתו המוסרית. האמונה הדתית מושתתת על כך שהאדם רואה את עצמו כעומד לפני אלוהים, ועשיית חובתו לאלוהיו היא המנחה אותו....ההכרה 'אני ה' אלוהיכם' מוציאה את הכרעת האדם מתחום עולם הערכים האנושי, ומציג אותו בתחום היחסים בין האדם ואלוהיו."

בשבוע שעבר הבאנו קטע מהפרק השני בחיבורו הנ"ל של בובר שהסתיים במשפט :

"הדבר שהוא יחיד ומיוחד בכל אדם ואין כמותו בשום אדם אחר, אותו חייב האדם לפתח ולהביאו לכלל מעשה, ולא שיחזור על מה שכבר עשאו אדם אחר, ואפילו הוא גדול שבגדולים."

וממשיך שם בובר ואומר:

" רבי שמחה בונם מפשיסחה אמר פעם בימי זקנותו, שעה שכבר היה סגי-נהור:
'לא הייתי רוצה להתחלף עם אברהם אבינו. שהרי מה יתרון להשם יתברך, שאברהם אבינו יהא כמותו של בונם הסומא ובונם הסומא יהא כמותו של אברהם אבינו?' ועוד מובהקים מאלה הדברים שאמר באותו ענין רבי זוסיא מאניפולי, סמוך לפטירתו: ' בעולם הבא לא ישאלוני: 'למה לא היית משה רבנו ?' אלא ישאלוני: למה לא היית זוסיא ?'"

"מידתו של הקב"ה שהוא כולל את הכל מתגלית", מציין בובר בהמשך, "בריבוי שאין לו שיעור של הדרכים העולות אליו, וכל אחת מן הדרכים הללו פתוחה לאדם אחד". מי שהאזין לדברים של דניאל גורדיס בפני אאיפק, ארגון הלובי הפרו ישראלי בקונגרס, ימצא בהם גם , כך נדמה לי, הד לדברים הנ"ל של בובר. הנה הלינק שוב למי שלא שמע וראה

http://www.harrywalker.com/speaker-bureau/video/Daniel-Gordis/Gordis-March-2011.cfm
שבת שלום
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת בהעלותך תשע"א

2011-06-10T02:10:00.000-07:00

"I was feelin' kinda lonesome and blue,

I needed someone to talk to."

Bob Dyaln in "Talkin' World War III Blues"

"הרגשתי די לבד ומדוכדך
הייתי צריך מישהו לדבר איתו."
בוב דילן ב"מדברים מלחמת העולם השלישית בלוז"

סיפור אודות רבי זוסיא מאניפולי, מובא בספרו של א.י.השל על יהדות מזרח אירופה שאבדה בשואה, "לה' הארץ", The Earth is the Lord's.שמו של הספר ולא ברור לי אם הוא תורגם לעברית.

רבי זוסיא החל ללמוד אחת המסכתות של הגמרא. כעבור יום שמו לב תלמידיו שהוא עודנו "אוחז" בעמוד הראשון. הניחו התלמידים שנתקל הרב בקטע קשה והוא חוכך בדעתו כיצד לפתרו. חלפו עוד כמה ימים,ורבי זוסיא עודנו אוחז באותו העמוד, השתוממו התלמידים אך נרתעו מלשאלו לפשר הדבר. לבסוף הרהיב אחד התלמידים עוז בנפשו ושאלו: מדוע אינו מתקדם לעמוד הבא. השיבו רבי זוסיא: כל כך טוב לי כאן, מדוע לעבור הלאה ?*

נזכרתי בסיפור הזה, בבואי לעבור בעיונים שכאן מהפרק הראשון לפרק השני בחיבורו של מ. בובר , "דרכו של אדם על פי תורת החסידות." הפרק הראשון עסק, כזכור, בשאלת הקב"ה אל האדם : "אַיֶּכָּה ?". בניגוד לרבי זוסיא אינני מרגיש "טוב" בפרק הראשון הזה, מצד אחד, אך בהחלט אני מרגיש שלא מיציתי, את מה שיש לשמוע ולהשכיל מתוכו. נכון יהיה, אבל, להתקדם הלאה.

והנה דברים של בובר מתוך הפרק השני, שכותרתו "הדרך המיוחדת":

"עם כל אדם בא חידוש לעולם, משהו ראשון ויחיד שעוד לא היה כמותו. לפי תורת החסידות חייב כל אדם מישראל לידע ולכוון בדעתו שהוא יחיד בעולמו בבחינתו, ועדיין לא היה בעולם כדומה לו, שאילו כבר היה כמותו בזה העולם שוב לא היה צורך בו שיבוא ה ו א לעולם. כל אדם בריאה חדשה הוא, ועליו לתקן את מידתו בזה העולם. ובאמת , לפי שאין בני-אדם נוהגים כן, הם מעכבים את ביאת הגואל. הדבר שהוא יחיד ומיוחד בכל אדם ואין כמותו בשום אדם אחר, אותו חייב האדם לפתח ולהביאו לכלל מעשה, ולא שיחזור על מה שכבר עשאו אדם אחר, ואפילו הוא גדול שבגדולים."**

אחד המסרים המרכזיים בהגותו של א.י. השל הוא שהאדם איננו לבד. כנגד רוח הנכאים שנובעת מ"בדידותנו המזהירה",בדידות שדילן נתן לה ביטוי בשיר שמתוכו הבאנו את שורות הפתיחה לאלו דברים - השל הצהיר על עמדת אבותיו. בהמשך הבית של השיר "מדברים מלחמת העולם השלישית בלוז", המספר ממשיך ומספר, שכדי לדבר עם מישהו הוא מתקשר לשעון הדובר, "כדי לשמוע קול כלשהוא". "עם הישמע הצפצוף תהא השעה שלוש. עם הישמע הצפצוף תהא השעה שלוש." כך האזין המספר בשיר של דילן למשך שעה ואז ניתק. כשקראתי השבוע, באוטובוס בדרך לעבודה, את פרשת בהעלותך, נזכרתי בשורות הנ"ל של דילן, דווקא מכיוון שהרגשתי,בזכות ריבוי המקצבים שבפרשה, להיפך, יש אכן עם מי לדבר, מישהו מדבר אלינו.

אלוהים מבקש את האדם.טען השל.

זוהי , אליבא דידו כל התורה כולה, על רגל אחת.

שבת שלום

ג'ף

* א.י.השל, "לה' הארץ, העולם הפנימי של היהודי במזרח אירופה", (באנגלית בהוצאת ג'ואיש לייטס,ההוצאה הראשונה היתה ב1949, המהדורה של ג'ואיש לייטס, מ2001,) הסיפור בתרגום חופשי שלי לעברית, בעמ' 50 לספר.

**מ.מ. בובר "דרכו של אדם על פי תורת החסידות", מוסד ביאליק, הדפסה שנייה 1964, בעמ' 16-15 , הסיפורים והאמרות החסידיים, שדבריו של בובר מתייחסים אליהם - ברשומות הבאות.

אלו דברים לשבועות תשע"א

2011-06-05T13:24:00.000-07:00

הכאב והכעס אינם מנחים טובים לכתיבה.
ואולי כן, ככל שהם עוברים עידון, ככל שהם מתלבשים איפוק ?
אינני יודע.
ואתם אינכם יודעים על מה אני מדבר.
וגם אחרי שאספר מה עומד מאחורי הדברים האלו, אינני בטוח שיש בהם קשר לשבועות.
ורציתי באמת, לקראת שבועות , לכתוב על שבועות. חג מתן תורה - לא חג הגבינות של תנובה ושטראוס.
ראיתי זה עתה סרט אודות בנו של יעקב מאיר ז"ל ואודות יעקב מאיר עצמו; בסרט הבן תר אחר אביו שנהרג במלחמת ששת הימים. לא ראיתי את הסרט מתחילתו אבל מה שקלטתי הוא שיעקב מאיר היה מחנך מיוחד במינו; ככל הנראה היה הומניסט וגם איש הימין...אינני רוצה לחטוא כאן בדיווח לא אמין....אוכל לדבר על התרשמותי מהסרט, ומדמותו של הבן, שמחפש עד היום אחר אביו שנהרג במלחמה.
מילים שיוצאות מהלב נכנסות ללב; כאב נוגע בכאב.
אחד הרהורים של הבן שמקבלים ביטוי בסרט הוא שאביו דימם למוות בשדה הקרב "כי הוא לא היה אחד מהחברה'" ולא חשבו לחפש אחריו. ( הענין הזה דורש פירוט, אני יודע, וודאי למי שלא מכיר הסיפור ולא ראה הסרט, אני מתנצל על העדרו של הפירוט כאן)
כבר כמה זמן יש לי תחושה לא נוחה מהמוסף של שבת של העיתון "מקור ראשון". יש בו מאמרים מלאי רוח ודיונים שאינך מוצא ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". הכותבים נטועים במקורות, חיים את עמיות עם ישראל, חרדים להמשך קיומו. תחושת האי נוחות שלי נובעת מתחושת דביקות , תחושה שכל השיח הזה מתרחש בתוך ה"מגזר", בתוך השבט "הציוני דתי".
יכוליות שאני טועה, ואני רואה צל הרים כהרים.
אינני בן למגזר הזה, לא גדלתי בו; אולי מכאן נובעת איזו רגישות יתר.
אינני יודע.
יואב שורק, עורך מוסף השבת, קורא זה זמן ל"ביטול החברה הדתית". אינני רוצה להצטרף לקריאתו זו. עם זאת, ייתכן שהוא מתיחס לבעיה אמיתית שקיימת בשטח. איש בשם דיין ( אחיה של תיקי דיין אם אינני טועה) דיבר באחד המוספים האחרים לפני כמה זמן על הציונות הדתית, שחסרה רק דבר אחד, והוא "החסרון."
כל עוד תורת ישראל אינה נחלת כל עם ישראל אנחנו בבעיה.
כולנו בבעיה. שומרי אמונים, שיישארו ערים וערים למחצה כל הלילה בתיקון ליל שבועות, לצד הנופשים בצימרים והמציינים את החג לכל היותר בעוגת גבינה טובה.

חג שמח
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת נשא תשע"א

2011-05-31T17:34:00.000-07:00

אנחנו עדיין בפרק הראשון לחיבורו של בובר "דרכו של אדם על פי תורת החסידות."
הבאנו ברשומות קודמות את קטע הסיום של הפרק הראשון העוסק בעיקר בחשבון נפש "שאינו מחזיר את האדם בתשובה ואינו מראה לו את הדרך, אדרבה, הוא מראה לו ששערי התשובה נעולים...". הבאנו מתחילת הפרק, את הסיפור אודות רבי שניאור זלמן הרב מלאדי על השאלה היסודית שנשאל כל אדם בכל דור ודור: אַיֶּכָּה ?
הפעם נביא דברים מגוף הדיון של בובר בשאלה.

אומר בובר:

"השר שואל למשמעותו של פסוק מסיפור התורה על חטאו של אדם הראשון. ותשובת הרבי הרי זו כוונתה לומר לשר: אתה הוא האדם שאליו אמר אלוהים את דברו: 'אַיֶּכָּה ?'. לכאורה לא פירש לו הרבי את הפסוק עצמו; אבל לאמיתו של דבר האיר הרבי בתשובתו גם את מצבו של אדם הראשון ששאלו בוראו מה ששאלו וגם את מצבו של כל אדם באשר הוא אדם בכל שעה ובכל מקום. השר מששמע והבין ששאלת הבורא ערוכה אליו, בעל כורחו שעמד על משמעותה של שאלת הבורא: 'אַיֶּכָּה ?'. בין שהיא ערוכה אל אדם הראשון ובין שהיא אמורה אל כל אדם באשר הוא אדם. שאלה זו שאלוהים שואל את האדם, לא זה טעמה שהקב"ה מבקש לשמוע מפיו את שעדיין אינו יודע, אלא שהוא מבקש להעלות בנפש האדם פעולה שאינה יכולה להסתייע אלא בכוחה של שאלה כזו, אם תיכנס בלבו, אם יפתח לה האדם את לבו שתיכנס לתוכו.
אדם הראשון נחבא, כדי להשתמט ממתן דין וחשבון, כדי להתחמק מן האחריות לחייו. כך נחבא כל אדם, לפי שהוא הוא אדם הראשון, והוא שרוי במצבו של זה. כיוון שמבקש הוא להתחמק מן האחריות לחייו שהוא חי, הוא עושה לו את קיומו למוכני של מחבוא, ותוך שהוא מתחבא בדרך זו 'מפני האלהים' וחוזר ומתחבא מפניו, הריהו מסתבך והולך בעמקי התעתועים והמעקשים; ועל ידי כך הוא מגיע למצב חדש, המחמיר מיום ליום, ממחבוא למחבוא. יכול אתה ליתן בו במצב זה סימנים מובהקים: אין בכוחו של האדם להיסתר מעיני בוראו, אבל מתוך שהוא משתדל להיסתר מעיני הקדוש ברוך הוא, הריהו הולך ומסתתר מעצמו. ודאי יש בו באדם גם משהו הבולש בו ומבקש למצוא אותו , אבל הוא הולך וגודר בפניו, בפני משהו זה, שלא ימצאנו. הוא המצב שקולעת אליו השאלה האלוהית : 'אַיֶּכָּה ?'. היא באה לזעזע את האדם, להרוס את חומת מחבואו, היא מבקשת להראות לו, עד היכן הגיע, ומתכוונת לעורר ולהגביר בתוכו את הרצון להיחלץ מן הסבך.
עכשיו אין הדבר תלוי אלא באדם, שיכוון עצמו כלפי השאלה. ודאי שכל אדם 'יפרפר בו לבו', כמו שפרפר בו לבו של אותו השר, בשעה שהגיעה השאלה לאזנו. אבל מוכני זה של מחבואו מסייע בידו להתגבר גם על התנועה שבלבו. הרי הקול הקורא אינו בא מן הסערה המסכנת את קיום האדם; הוא 'קול דממה דקה'. וקל להחרישו. כל זמן שדבר זה עולה בידו, אין חיי אדם יוצאים לכלל ד ר ך. ואפילו תאיר לו ההצלחה פנים ויהא משופע בהנאה ובכוח שררה וגדולת המעשה, חייו יהיו שוקעים בתוהו לא-דרך, עד שלא יכוון עצמו כלפי הקול הקורא. אדם הראשון מכוון עצמו בו, והריהו מודה:' את קולך שמעתי בגן...ואחבא' ובזה מתחילה דרכו של האדם."
הרבה מאד אנשים שואלים אותי איך זה להיות סבא? השאלה קצת מביכה אותי. סבתא נכנסת לתפקידה מייד, ולמעשה כבר קודם ללידה, לקראתה....תוך כדי הקדלת הדברים דלעיל נזכרתי בתשובה שאני נוטה לתת לשאלה הזו, והדברים של בובר הנ"ל הוסיפו פן נוסף לתשובתי. עד כה, אחת התובנות שלי מיאיר, הנכד הראשון שלנו, היא לגבי האמירה המופיעה בברכה הראשונה לפני קריאת שמע של שחרית שזכתה להדגשה מיוחדת בחסידות: "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית." בהביטי על יאיר הבנתי שתינוק חדש הוא בריה חדשה, עולם חדש. כל הזמן נולדים תינוקות, זהו פן אחד לחידוש שבכל יום תמיד. בובר "הוסיף" להבנתי שיאיר הוא האדם הראשון. אני הוא האדם הראשון. אתה הוא האדם הראשון. כן, וגם את - האדם הראשון.

שבת שלום
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת במדבר תשע"א

2011-05-24T15:31:00.000-07:00

משהו מטריד אותי.
הרבה דברים מטרידים אותי, - עניני עבודה ועניני משפחה וענינים אישיים אבל משהו גדול מטריד וזה לא תמיד היה כך.
כדי שהדברים יהיו ברורים אני צריך לספר את הסיפור, הסיפור שמופיע בתחילת הספר של מרדכי מרטין בובר שאנו עוסקים בו בתקופה האחרונה, "דרכו של אדם על פי תורת החסידות" .
והנה הספור -

"רבי שניאור זלמן הרב מלאדי, שנתפס למלכות מפני מלשינות שהלשין עליו אחד מגדולי המתנגדים, ישב בבית- האסורים בפטרבורג והיה מצפה לחקירה ודרישה. פעם אחת בא אצלו ראש בולשת לחדר כלאו. הרב שקוע היה במחשבותיו ותחילה לא הרגיש בו בנכנס, אבל הלה ראה את הדרת פניו של האסיר והשלווה הנסוכה עליהם, ולבו אמר לו לפני מי הוא עומד. השר פתח בשיחה, ומעניין לעניין שאל את הרב כמה שאלות שעלו על לבו, בשעה שקרא בכתבי הקודש. לבסוף אמר : 'הייתכן שהקדוש ברוך הוא, היודע הכל, שואל לאדם "איכה ?"' השיב לו הרב:' מאמין אתה שהתורה נצחית היא, ונאמרה לכל אדם בכל עת ובכל דור ?' אמר לו השר: 'מאמין אני בכך.' 'אם כן' אמר הצדיק, הוא הדבר שהקב"ה קורא לכל אדם שבכל זמן ועידן: " איכה, היכן אתה בעולמך ? כבר עברו וחלפו כך וכך ימים ושנים בקצבת חייך , ואתה עד היכן הגעת בעולמך ?" כך, למשל, קורא הקב"ה: "ארבעים ושש שנים חיית עד היום, והיכן אתה עומד בדרכך ?"
מששמע השר את מנין שנותיו יוצא מפי הצדיק, התעורר והניח ידו על כתפו של הרב ואמר: 'בן חיל !' אבל לבו היה מפרפר בקרבו.'"

בהמשך בובר שואל: "סיפור זה מה הוא בא להשמיענו ?"
בשבוע שעבר הבאנו את סופו של הדיון של בובר אודות הסיפור הזה.
הסיפור הזה מצטרף לדברים שקראתי בספרו של א.י. השל "אלוהים מבקש את האדם". המחשבה שהשאלה "איכה ?" היא שאלה אמיתית, שאלה שיש מי ששואל אותה.... כפי שהוא - או היא - שאל או שאלה - את אדם הראשון. זו מחשבה מטרידה.
למרות מאמציי, אינני מוצא את האמירה החסידית איתה בקשתי לסיים הפעם את אלו דברים.
וזה מזכיר לי סיפור אחר שמופיע בספרון הנ"ל של בובר...אך טרם הגיע עיתו.

שבת שלום
ג'ף

לקראת ה20 ביוני

2011-05-19T13:02:00.001-07:00

אלו דברים לשבת פרשת בחוקותי תשע"א

2011-05-16T20:38:00.000-07:00

בהמשך לדברים שכתבתי כאן בשבוע שעבר על יצירת המופת של מרטין בובר על "דרכו של אדם על פי תורת החסידות" שאלתי את עצמי השבוע - באיזה אופן להביא את הדברים בפני ציבור הקוראים.

הציטוטים היומיים מהגותו של אברהם יהושע השל, המופיעים בבלוג האחות לבלוג הזה, עומדים על פי רוב , בזכות עצמם , כפנינים בלא הצדף.

"דרכו של אדם" מורכב מסיפורים ואמירות חסידיים מצד אחד ודברי פרשנות והגות של בובר אודותם או בהקשרם מהצד השני. שלא כציטוטים מתוך הגותו של השל, הבאת ציטוטים מתוך החיבור הזה שלא על פי סדר הדברים כפי שנאמרו על ידי בובר ובמנותק מהקשרם כרוך בקושי מסויים. מכיוון שהחיבור הזה איננו מצוי , בינתיים, בחנויות או בספריות או ברשת, אין מנוס מלהשלים עם הקושי הזה.

השאלה "היכן להתחיל ?" איננה בעיקרה שאלה פילוסופית אלא שאלה מעשית וככזו העיקר להתחיל ופחות משנה במה לפתוח. החלטתי אם כן, להתחיל את העיון בקטע מתוך פסקאות הסיום של הפרק הראשון שכותרתו, "חשבון - הנפש".

הקטע שבו נפתח , מתחיל בדברי הגות של בובר וממשיך בדרשה חסידית :

"ההכרעה שבחשבון-הנפש היא תחילת דרכו של אדם, והיא תחילת דרכו של האדם בכל דור ודור, תחילת הדרך האנושית. אבל אין בה משום הכרעה אלא אם כן היא פותחת פתח אל ה ד ר ך. שהרי יש גם חשבון-הנפש שאינו נושא פירות, ואינו מביא אלא לידי עינוי הנפש, לייאוש ולהסתבכות יתר. ר' יצחק מאיר מגור, כשהיה דורש לפני חסידיו בפרשת הפגישה שבין יעקב ועשו והגיע לדברים שאמר יעקב לעבדו: ' כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר: למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך' - אמר להם: צאו וראו, מה גדול הדמיון שבין שאלותיו של עשו לדבריו של עקביא בן מהללאל, שהיה אומר: 'הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון'. ולפיכך הישמרו והיזהרו, שהמסתכל בשלושה דברים אלה צריך לבדוק את עצמו, אם לא עשו הוא השואל אותו, שהרי גם עשו עשוי לשאול אותו שלוש שאלות ולהביא עצבות על האדם.
יש שהשטן שואל ומחקה את שאלתו של הקדוש ברוך הוא. אין זו שאלת האמת, אלא דומה היא לה, וסימנך שאין היא נפסקת בדיבור 'איכה?'. אלא ממשיכה ואומרת: 'ממקום שהגעת לשם, שוב אין לך דרך'. יש חשבון-נפש הפוך, שאינו מחזיר את האדם בתשובה ואינו מראה לו את הדרך, אדרבה, הוא מראה לו ששערי תשובה נעולים, והוא דוחפו למקום שהתשובה כאילו נעדרת ואין לו לאדם שער להמשך חייו אלא בגאווה ובתעתועים, שהם מידות השטן ותורת -החיים שלו."

לסיום, כדרכנו בשבועות האחרונים, שתי אמירות חסידיות, הפעם של החוזה מלובלין; הראשונה ברוח הדברים הנ"ל:

"העצבות גרועה מן החטא. כאשר יצר- הרע מעורר את התאוות באדם אין כוונתו להניחו בחטאו, אלא להפילו על-ידי החטא לתוך עצבות."

והשניה :

"יהיה זמן שכל התורה הנגלית והנסתרת תהיה ביער."

                                                        שבת שלום
                                                             ג'ף

הערות:
1. הדברים מהשבוע שעבר - אלו דברים לשבת פרשת בהר - , לא עלו לבלוג עקב תקלה טכנית בבלוגר והופצו  רק לרשימת התפוצה במייל;
2. המובאה של בובר, היא מתוך חיבורו "דרכו של אדם על-פי תורת החסידות", הוצאת מוסד ביאליק, הדפסה שניה,1964, בעמ' 12-13
3. הציטוטים מדברי החוזה מלובלין הם מתוך ספרו של פנחס שדה, "איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה", הוצאת שוקן עמ' 24:

ללא מילים

2011-05-03T09:50:00.001-07:00

אלו דברים לשבת פרשת אמור

2011-05-02T12:29:00.000-07:00

נדמה לי שמרביתנו לא ממש מעוניינים בבניה של חברה מתוקנת; על כל פנים לא באותה מידה שאנחנו מעונינים לדאוג לרווחת משפחתנו, לסיפוק מאווינו האישיים וכדומה.
השבוע הלך לעולמו חברי הטוב, משה דרור ז"ל, מירוחם.
כשהיה מתמזל מזלי והייתי רואה אותו באוטובוס, בדרך חזרה מבאר שבע, הוא מעבודתו במכון להשתלמות מורים בבית יציב ואני מהעיריה, הוא תמיד היה מקדם את פניי בחיוך גדול, ומבטא שנשארו בו ניחוחות של מבטא אמריקאי : ? How ya doing Boobie היה מקבל את פני. ?Whats new with the iria הוא היה שואל אותי, אבל בדרך כלל לא היינו מסתפקים בנעשה בבירת הנגב והיינו מפליגים למחוזות הכאן , העכשיו והעתיד, בייחוד אופני הקיום היהודי בעתיד, תחום שעניין אותו במיוחד וזכה לתשומת לב מיוחדת שלו, לרבות מיומניות טכניות בעולם הסיבר ספייס שרזיהן עודן ממני והלאה. כפי שציין הרב המקומי בבית הקברות על אף דאגותו ועיסוקיו הרבים בתחום החברתי, לרגע לא זנח משה את משפחתו והרעיף על כל אחד ואחד שפע אהבה ותשומת לב. על מקצת מפועלו של משה ראו בלינק הבא :
http://www.wnrf.org/cms/moshedror.shtml
בכל מאודו ובהרבה אהבה וצניעות עסק משה דרור בתיקון עולם. למרות עזיבתו הפתאומית, אתם יודעים, חום ואהבה אנושיים אינם נמוגים; הם ממשיכים להאיר דרך באמצעות בני המשפחה והסיפורים שעוד יסופרו אודות האיש עם הלב הגדול הזה. יהי זכרו ברוך.
השבוע יצא לי להמתין בטרמפיאדה, יותר זמן מן הרגיל, ועוד, כשמחכים לי בבית לאיזו משימה. ידעתי, או אמרתי לעצמי , בטח יש סיבה... במיוחד אחר שנתוודעתי לאמירה מפי הרבי מקוצק שאיתה, בהמשך, נסיים. עמדתי ועיינתי בפרשת השבוע במהדורת כיס של ספר ויקרא, וראיתי שהפרשה עוסקת, בין השאר במועדים, במקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם.
וחשבתי, בעמדי על אספלט השחור, מול המכוניות העוברות והשמש השוקעת לאיטה, על המחזוריות של החגים. לצד השבת, "הארמון בזמן" בלשונו של א. י. השל, המועדים, גם הם, הם תחנות בזמן. רש"י על פסוק ג פרק כג דיבור המתחיל "ששת ימים" מנהיר את הקשר בין השבת למועדים :

מה ענין שבת אצל מועדות ? ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאילו חילל את השבתות , וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו קיים את השבתות.

והרב בבית העלמין (הרב יוסף מלול מירוחם) דיבר על הציור מלא גוונים, שכל גוון מונח בדיוק במקומו ויוצר את הציור המושלם, כזהו האדם שזוכה לכך בחייו, לשלמות; וכזהו בפסיפס של לוח הזמן היהודי, המורכב משבתות וחגים, וימי ציון של אירועים כאלו ואחרים.

ולסיום - אמר הרבי מקוצק:

אם אדם תוחב מקל לערימה של חול, ואחר-כך מוציא את המקל, ואינו מאמין שכל גרגיר וגרגיר של החול נופל בחזרה למקום המוכן לו מן השמיים - יש לחשוש שהוא אפיקורס

שבת שלום
ג'ף

ועוד סיפור

2011-04-30T20:39:00.001-07:00

על אור הגנוז

2011-04-30T20:14:00.000-07:00

המדרש הפותח את ספרו של מ. בובר, "אור הגנוז סיפורי חסידים" (הוצאת שוקן) הוא זה :

" אמר רבי אלעזר:
'אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו ? לצדיקים לעתיד לבוא.'
שאלו חסידים: היכן גנזו ?
השיבו: בתורה.
שאלו: אם כן כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז בלמדם תורה ?
השיבו: מצוא ימצאו.
שאלו : אם כן מה יעשו צדיקים לכשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה ?
השיבו: יגלוהו באורח חייהם ? "

בובר בתחילת הספר כותב :

"מפנימיות החיים של התנועה החסידית היא, שחסידים מספרים ביניהם מעשיות על צדיקיהם. ראו בני אדם גדולות, השתתפו בהן, והכרח הוא להגידן. דבר הסיפור הוא יותר מדיבור סתם, הוא מעביר בפועל ממש את שאירע אל הדורות הבאים; יתר על כן, מעשה הסיפור עצמו מאורע הוא. וכיון שהוא שומר על מאורע קדוש, נאצלת לו לעצמו קדושה של פעולה. ה'חוזה' מלובלין ראה לפי המסורת נוגה אור העולה מתוך בית מדרש; כשנכנס, ראה שם חסידים יושבים ומספרים בצדיקיהם.
לפי אמונת החסידים זורם האור הגנוז בקרב הצדיקים, ומהם הוא נזרם אל תוך מעשיהם, ומכאן - אל תוך דברי החסידים המספרים עליהם."

(שם, המהדורה הששית, מתוך ההקדמה) ׂ

המשך יבוא...

החתונה המלכותית וחסידות פשיסחה

2011-04-29T06:39:00.000-07:00

על פי רבי נחמן מברסלב :

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"

בספר של הרב מיקי רוזן על הגותו של רבי שמחה בונם מפשיסחה, נטען כי "השמחה היתה אלמנט חיוני בגישה החינוכית של רב בונם. (שם בעמ' 198) . המקור לדברים :

"שמעתי בשם הה"ק הר"ר שמחה בונם ז"ל מפרשיסחא שאמר: שהקלים , טוב להם בעולם הזה, משום שהם בשמחה תמיד...אבל היראים , על ידי זה שהם בדאגה ועצבות רוב הזמנים , על ידי זה ממשיכים על עצמם דינים , והם מחוסרי פרנסה ר"ל ." (דרך צדיקים אות כ"ג)

נמסר לי כי על פי מומחה לקריאת שפתיים, במעמד הברכות בחתונה, העיר החתן, הנסיך וויליאם לאבי הכלה:

" חשבתי שדיברנו על זה שיהיה חתונה צנועה בחוג המשפחה לא ?"

הערה על השל

2011-04-27T20:06:00.000-07:00

השל, אין זה מפתיע, ממשיך להפתיע אותי.

( על המקום המרכזי בחייו ובהגותו שהשל עצמו ייחס למימד ההפתעה - ראו בראיון האחרון עימו שערך קרל שטרן, ברשומה אחרת בבלוג זה או ברשת).

הבוקר ראיתי קטע, לקראת סוף הספר "אלוהים מבקש את האדם", קטע שנראה לי כעיקר ותמצית הגותו. מדובר בפסקה שכותרתה "עניינו ודאגתו של אלוהים" בעמ' 324 - 325 לספר. בהמשך ייתכן ואביא את הפסקה כולה בבלוג הזה, או ב(בלוג השני) "אחותו", "לה' הארץ " או בשניהם.
יום טוב.
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת קדושים תשע"א

2011-04-27T12:59:00.000-07:00

אינני הסטוריון אבל יש לי תפישה מסויימת של מהי הציונות , או מה היו ממטרות הציונות. התפישה נולדה , עם השנים, על פי הנסיון שלי כבן לעם היהודי, ובמיוחד כמי שעלה - או הועלה - ארצה בעקבות החלטה של ההורים לעלות ב1969. התפיסה אומרת שבין מטרות הציונות היתה שהעם היהודי יהפוך להיות "עם ככל העמים". זה שהילד היהודי האמריקאי שהגיע לכאן ונתקל ב"זהות ישראלית אשכנזית חילונית" שאחר שנים מעטות הבין שאיננו יכול להטמע בזהות הזאת - זו הבעיה שלו. ניחא.
תוקפו של החלום הציוני להיות "עם ככל העמים" הוא נושא שמונח לפתחנו כחברה. לצד החלום הציוני הנ"ל, אני מכיר היטב את החלום האמריקאי, שם גדלתי עד גיל 12 כאמור. כפי שתפישת הילד את עמיותו של העם היהודי הלכה והעמיקה עם השנים כך גם הלכה והעמיקה תפישת הילד את החלום האמריקאי. אבל החלומות לא השתנו במהותם. אגב - אחת הגרסאות המרתקות לחלום האמריקאי אפשר למצוא בפרק על הוליווד בספרו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ "מילים פשוטות". דא עקא הספר טרם תורגם לעברית.
ומהו החלום של העם היהודי על פי התורה ? כאן הגענו לפסוק הפותח של פרשת השבוע :

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-משֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדושִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלוהֵיכֶם"

ומה לחלום הזה ולחברה הישראלית בכללותה ?

(בהנחה שניתן לדבר על "חברה ישראלית בכללותה" להבדיל מהמגזרים שבה; בהנחה שאנחנו ידועים על מה אנחנו מדברים - או מה מדברים אתנו - כשאומרים לנו "קדושים תהיו".)

עד כאן "יופי של שאלות".

נו ? ומה בדבר תשובות ? אבי ז"ל וגם הרב דר א. י. השל המנוח, לימדוני שלא די לשאול שאלות - יש לתור אחר תשובות. לתור כן, אך אין זה אומר בהכרח כי יש לחפש , או לבקש תשובות מאנשים אחרים, גדולים וחכמים ממך ככל שיהיו. ויהיו.

וזה מביא אותי לחסידות פשיסחה. חסידות שהדגישה את ההכרח של כל אחד ואחד להתפתח בעבודת ה' בעצמו ובדרכו המיוחדת לו - אמנם במסגרות ההלכה היהודית. כילד יהודי שלמד בבית ספר יהודי שלוש שנים קודם לעלייה ארצה, נתוודעתי לסיפור חסידי - היה זה ספור באיורים על דף אחורי של אחד העלונים שהגיעו אלינו לבית הספר; הספור מספר - ואני מקצר - על יהודי, רב' אייציק שמו שחולם חלום שיש אוצר מתחת לגשר בפראג. החלום אינו מרפה והיהודי עושה את דרכו לשם מהעיירה שבה התגורר,קראקוב. אחד השומרים על הגשר שואל למעשיו והיהודי מספר לו. "אה" אומר השומר "אם הייתי לקוח ברצינות את החלומות הייתי אני הולך לקראקוב לביתו של רב' אייציק ומתחת לרצפת ביתו שם הייתי מוצא אני אוצר".
חזר היהודי הביתה וגילה את אוצרו.

הסיפור הזה, הוא סיפור שרבי שמחה בונים מפשסיחה היה מספר לתלמידים החדשים שהגיעו עליו לבית המדרש. ובלשון אחד מהאוספים שבו מופיע הסיפור :

"כן הדבר כל אברך צריך לידע כי ע"י בואו אל הצדיק והרבי, נתודע לו שהאוצר אין לו לחפש אצל הרבי רק בביתו, ויהי בנוסעו לביתו שם יחפש ויחפור עד מקום שידו מגעת, ויגעת ומצאת תאמין כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, אצלו ממש"". (מאמרי שמחה ל)

רבי שמחה בונים הצטרף לעולמי לאחרונה וישתף אותנו אי"ה בסיפורים נוספים , בנינוחות ובארציות האופיינים לו, ברשומות שיבואו, דוגמת הסיפור הבא איתו נסיים :

"פעם אחת היה רבי שמחה בונם מפשיסחה בדרך במקום אחד סמוך לוורשה. ישב וסיפר:
פעם אחת צריך הייתי לספר סיפור - מעשה, אבל אותו הסיפור דבר של חול היה, וידעתי שאם אספר יהא צחוק גדול, והאנשים היו מרובים שם. ואמר לי יצר הרע: אל תספר, שאם תספר יפרשו ממך ולא יחזיקו אותך עוד לרבי. אך אמרתי לעצמי: יהיה מה שיהיה, אין אני יכול לעצור אותיות קדושות , כידוע בשם הרב רבי פנחס מקוריץ ז"ל, שהיה אומר כי כל התענוגים הם מגן עדן ואפילו דברים של בדיחות. נתייאשתי מלהיות עוד רבי וסיפרתי המעשה, והיה צחוק גדול מאד. ואני לא כן עמדי, והתחילו זורקים לי פתקאות יותר מקודם."

שבת שלום
ג'ף

הציטוט האחרון הוא מספרו של פנחס שדה, "איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה" , הוצאת שוקן, עמ' 36 והציטוט הקודם לקוח מספרו של מיכאל רוזן על הגותו של רבי שמחה בונם מפשיסחה (אנג') הוצאת אורים, עמ' 358

שעת סיפור

2011-04-24T07:55:00.000-07:00

ההתחקות שלי אחר שורשיו של אברהם יהושע השל, מובילה אותי לחסידות. אין בידינו כתבים פרי עטם של רבים מראשי החסידות, ביניהם הבעל שם טוב ורבי שמחה בונים מפשסיחה. קבצים של אימרותיהם קובצו סמוך לפעילותם על ידי תלמידיהם, אך קבצים אלו, הם לא כל כך נגישים, לי בכל אופן. על המדפים אצלי בבית מונחים כמה ספרים שערך פנחס שדה המנוח, המכילים אמרות חסידים; ספר (אחד מתוך שניים שיצאו ) על הבעל שם טוב; ספר על רבי נחמן וספר שלישי על הרבי מקוצק.
אברהם יהושע השל , טען , כי ל - שבת תפקיד מרכזי בשמירה ובטיפוח הזהות היהודית באמריקה לעתיד לבוא. "מה מזין את המשפחה היהודית, הבית היהודי ?" שאל. "הרהיטים ?! לא. זוהי רוח האשה שבבית. ונשות ישראל אוהבות את השבת...."
את הדברים ניתן לשמוע בהרצאה שנשא השל, באוטוואה קנדה ב1968. זהו הלינק :

http://www.mediafire.com/?fjd8ahxb3ngm9

ואני חושב, שלצד השבת , יהיה תפקיד חשוב לסיפור החסידי. אני לא יודע איך ומה, אבל יש לי תחושה, כי בסיפורים טמונים עוצמה גדולה. אכן "אמרו את זה קודם לפניי - וזה לא משנה" - אריק אינשטיין שר, רבי נחמן אמר את זה ודילן גם כן, במודע או שלא במודע, הולך בעקבותיו בענין הזה, וזוהי רשימה חלקית בלבד של אלה שאמרו את זה לפניי.

התלבטתי באם להציב את הסיפורים שב"שעת הסיפור" - בבלוג הזה או בבלוג המוקדש להגותו של השל. לעת עתה, אמקם אותם כאן, ונראה איך ה"עסק" יתגלגל.

והנה הספור הפותח את המדור הזה (הקטע שלהלן הוא ציטוט מתוך ספרו של פנחס שדה "סיפורי הבעש"ט",
הוצאת כרטא עמ' 201 )

"פעם אחת העלה הבעש"ט את סמאל לצורך מסויים. אמר לו סמאל בכעס: 'למה הרגזתני להעלותני ?' וכן הלאה. לבסוף לפני פרידתם," ביקש (סמאל) מאת הבעש"ט שייתן לו איזו עבודה, כי רצה לשרוף איזו עיר. והראה לו הבעש"ט מקום אחר, ושרף אותו."

זהו הסיפור.

אומר על כך פנחס שדה :

"איזה ענין מוזר ! השטן חש צורך , שהרי זה טבעו, 'לשרוף איזו עיר' באותה הזדמנות. הבעש"ט מעדיף שייעשה זאת במקום אחר, וממליץ על כך. אותו 'מקום אחר' מן הסתם אף הוא הנו עיר על יושביה, שהרי במבעיר המורגל לאש הגיהנום עסקינן והוא לא יסתפק בקטנות. ואולם אין אני מבין די בעניין קשה כזה" אומר שדה, "שארשה לעצמי להרבות עליו דברים."

הוא וכמובן גם אני.

חג שמח
ג'ף

אלו דברים לשביעי של פסח תשע"א

2011-04-24T00:18:00.000-07:00

לעת עתה, מכיוון שהמובאה היומית מתוך הגותו של א.י. השל , שפורסמה היום בבלוג האחות לבלוג הזה, נוגעת במישרין לשירת הים שנקרא מחר, אסתפק בהפנייה ל"לה' הארץ - ציטוטים מתוך הגותו של א.י.השל".

ראו http://joshuaheschel.blogspot.com/

יש לא מעט לומר , כבר בתחילת שבוע זה, על "מה שקורה" אך נמתין, ניתן לדברים להתבשל קצת ואי"ה הם ימצאו ביטוי ב"אלו דברים לשבת פרשת קדושים" הקרובה.

חג שמח

ג'ף