"עולם מופלא ברא הקב"ה.
עולם השורץ בני אדם בכל אתר ואתר על פני האדמה.
טיפות גשם קלות מקשטות את חלון הזכוכית הגדולה שמולי, מבעדו ניצבים שני מטוסים בשדה התעופה שבפילאדלפיה. האחד עומד להמריא למדריד והשני מקבל טיפול לפני המראה ליעד אחר כלשהו.
השעה שעת בין הערביים ואני שומר על הציוד של חבריי שמסתובבים בשדה לרגל קניות אחרונות של פריטים מרשימת הקניות שקבלו מהבית. התיישבנו מול החלון הגדול ליד השקעים על מנת להטעין את הפלאפונים , הניידים וכו'.
השתמשתי בפועל 'שורץ' כדי להמחיש שאנחנו, בני האדם, מרובים על פני האדמה."
הערת עורך: הקטע לעיל שבין המרכאות, נכתב, עט על גבי נייר, כפי שהוא מעיד על עצמו בפילאדלפיה עובר לעלייה למטוס הביתה משהייה קצרה במיאמי בשליחות השותפות בין ירוחם למיאמי. כעת בבית כשאני רושם את הדברים והעתקתי אותם מהדף, הבנתי שדברי אביבה זורנברג על פרשת בראשית 'נגנו' לי ברקע. ואכן כשהורדתי את ספרה על בראשית מהמדף מצאתי כי אכן, היא מרחיבה שם את הדיבור על הפרדוקס האנושי - אדם חי במישור אופקי (בהמי) ובמישור אנכי (עליו לשלוט על שאר החיות). ואכמ"ל. להלן המשך הדברים שנרשמו מול החלון בשדה התעופה:
"יש בנו אמנם צד בהמי, אך יש בנו גם צד ייחודי, אנושי.
בעימות המתמיד שבין שני הצדדים האלו שבנו, יש לנו בחירה חופשית, כפי הנאמר בפרשת השבוע בסוף פרק ל:
'הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ; לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹ-הֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ--לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם.'
פגשתי בחו"ל אנשים שונים, דוברי שפה השונה משפת הארץ ובעלי תרבות השונה מתרבות הארץ [ אין תרבות אחת בארה"ב וגם לא בארץ, אני מדבר כאן במודע בהכללה, 'על החיובי והשלילי' הקיים בשימוש בהכללות - שוב כאן ג'ף בכובע 'העורך' ]. עם כל השוני ראיתי אנשים 'כמוך וכמוני'; אנשים מוטרדים מבעיות היום יום; מעניינים שבינם לבין עצמם; עניינים ש'בינו לבינה'; עניינים של פרנסה; עניינים של ילדים, הורים ועוד ועוד.
אלו דברים מובנים מאליהם, מה החידוש בהם ?
דוחפים את המטוס שפניו למדריד לתוך המגרש הסמוך למסלולי ההמראה.
בא החושך, עם אורות אדומים וצהובים מנצנצים מולי בחלון.
הדבר היחיד שקניתי לעצמי במסע הזה הוא עותק מהדו שבועון 'רולינג סטון' שעל שערו מתנוסס דיוקנו של בוב דילן ובתוכו כתבה על 'שנותיו האבודות'. השנים שלאחר תאונת האופנוע שלו. מתוך העימותים הפנימיים של דילן עם עצמו ומתוך העימותים החיצוניים של דילן עם מעריציו ועם תופעות העולם שמסביב נובעת יצירתו. יצירה שדילן נוטל אחריות ישירה לגביה, אך באופן חלקי. [ראו, בין השאר, הראיון עימו ב'סיקסטי מינאטס' לפני כמה שנים, וכן שירו של צ'סלוב מילוש 'ארס פואטיקה ?' קטע מהשיר מופיע בנספח להלן].
מסביב לשער A19 בפילאדלפיה מתחילים להתקבץ ישראלים שרוצים, כמונו, הביתה.
כבר לילה. החושך בחוץ, הוא המאחד הגדול.
בני אדם מחפשים בו, את הקרבה אחד לשני, סביב המדורות. למען האור, למען החום ולמען הקרטושקלך.
שבוע ימים לא ראינו קפה שחור אמיתי של עלית. למרות שהצטיידנו ב small glass וביקשנו hot water."
שבת שלום
ג'ף
הנספח
(בנוסח שלפניכם ישנו שיבוש מה בהופעה של השורות עקב קשיים טכניים)
In the very essence of poetry there is something indecent:
a thing is brought forth which we didn’t know we had in us,
so we blink our eyes, as if a tiger had sprung out
and stood in the light, lashing his tail.
That’s why poetry is rightly said to be dictated by a daimonion,
though it’s an exaggeration to maintain that he must be an angel.
It’s hard to guess where that pride of poets comes from,
when so often they’re put to shame by the disclosure of their frailty.
