|
|
|||||
  
|
|
"27
דודי הֶרְבֶּרט היה מיסטיקון שמן [כשפרט
על הצֶ'מְבָּלוֹ שלו תנים יללו וכלבי בר.
הוא הרקיד גחליליות.] אבל הוא לא
השאיר אחריו אפילו פסוק מפורש אחד.
מן המסה הפילוסופית שכתב [הוא הכתיר
אותה בשם 'אם העולם ישתנה - מה
יהיה על החוקים?'] שרדו רק שמונה
המילים הראשונות: 'נצייר נא בנפשנו
פרוסת נקניק על הקלידים הלבנים'..."
יואל הופמן, כריסטוס של דגים, כתר הוצאה לאור בע"מ, קטע 27 ( העמודים אינם ממוספרים )
פורים שמח !
ג'ף
כבר כמה זמן שהעיון שלי - התלמוד תורה שלי - מתחלק לשלושה חלקים. חלק א, חלק ב וחלק ג.
חלק א - עיון במשנה
חלק ב - עיון באוצרות ספרות העולם
חלק ג - עיון באומנות לרבות איורים וצילומים שונים שמכתבים כן או לא עם החלקים האחרים לעיל
ממש לאחרונה "נכנסו" "עגנון" ו"ברנר" ל"חלק ב" בעקבות "אפלפלד" שתמיד היה שם ברקע ( בעקבות קפקא ) , גם אם לא הייתי מודע לכך.
להלן קטע דברים רלוונטיים לנושא הזה של עמוס עוז על "עגנון" מתוך ההקדמה שלו לספרו "שתיקת השמים עגנון משתומם על אלוהים".
"יחסם של גיבורי עגנון ושל יוצרם אל שאלות של שכר ועונש, סדרי עולם וטעם המעשים הוא על־פי־רוב יחס דתי - בתנאי שהמושג 'יחס דתי' רחב עד כדי להקיף גם ספק, גם כפירה, גם אירוניה מריה כלפי שמים. שלמה צמח קבי כי 'אין אדם מקלל אלוהים אם אין אלוהים בלבו'. גיבורי עגנון והמספר המלווה אותם מגיעים לפעמים קרוב לעמדה הדתית ששלמה צמח צייר במילים אלה.
עם זאת, לא תמיד אצל עגנון 'הבל הבלים הכול הבל', ולא בהכרח סוף דבר הוא 'הכל נשמע, את האלוהים ירא'. קשת רחבה של אפשרויות תיאולוגיות, מטפיסיות ומוסריות נמתחת בסיפורי עגנון. ככל שאני חוזר וקורא בהם," כותב עוז,"אני רואה עד כמה עמידתו של עגנון מול השמים, מול האֶרוֹס, מול היהדות והציונות, מול הזיוף הקולני ומול הענווה והשתיקה, מתקרבת לסירוגין לעמידתם של כמה יוצרים גדולים אחרים בספרות העברית החדשה ובייחוד לעמידתם של ביאליק וברנר, ולפעמים גם לעמידתו של אורי צבי גרינברג: בין אמונה לתדהמת־ספק, בין כיסופים לבחילה, בין אהבה לשנאה ובין אינטימיות למיאוס. רק הזעם הלוהט שמוצאים אצל ביאליק וברנר ואצ"ג אין בעגנון - אולי על מקומו בא לעג מר כעקרבים. בכל לעגו יש שעגנון מתמלא רחמים על האדם ועל מצבו בתוך 'המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש'".
עמוס עוז, "שתיקת השמים עגנון משתומם על אלוהים", כתר הוצאה לאור בע"מ , עמ' 7 - 8
"הרבי מקוצק, אחד מהוגי הדעות המקוריים ביותר שנולדו לעם היהודי, נאבק ונפתל עם הבעיות העמוקות ביותר של הקיום האנושי. לתובנותיו נודעת חשיבות רבה עבור ההגות הדתית המודרנית. על מנת לעמוד על טיבה של שיטת קוצק ולהיווכח בבירור ובמפורש בהיקפה, מן ההכרח לתרגם אותה ללשון המינוח הפילוסופי. אך איני רוצה לעשות זאת. שכן בהרקת תוכנה של לשון התורה אל לשון המינוח החילוני הולכים לאיבוד הטעם והריח, והתוכן מסתלף בקלות רבה.
כל הבקי בפילוסופיה מודרנית יבחין מיד כי הרבי מקוצק עסק לפני למעלה ממאה שנה בסוגיות שכיום הן שאלות בוערות."
א. י. השל, קוצק במאבק למען חיי אמת, תרגום דניאל רייזר ואיתיאל הררי, ערך דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, עמ' 11
דברי הקדמה
א. אלו דברים מורכב הפעם משני חלקים כפי שתראו להלן.
ב. בהזדמנות זאת, אני רוצה להודות לחברים ולחברות שמלווים אותי בתהליך ההכנה של אלו דברים, על הערותיהם המאירות, ובכלל.
חלק א
אחרי שסיימתי לקרוא את דברי הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בספרו "חיי עולם", על הפרשה, רשמתי הדברים הבאים:
לפעמים העיקר חסר מן הספר.
יש לזה מגוון סיבות. אחת מהן היא המציאות המשתנה.
בני אדם מתקשים "לקרוא" את המציאות.
זהו חלק מאנושיותם.
הקושי הזה הוא חלק מאנושיותנו.
ועם זאת, המאבק - או הניסיון לקרוא את המציאות הוא חלק לא פחות מאנושיותנו.
דור דור ודורשיו.
הקשיים והניסיונות להיאבק בהם - או לפתור אותם - אינם ייחודיים לדור שלנו.
אלה אמנם, דברים כללים.
משוררים וסופרים, משתדלים להיזהר מהכללות ולהשיר מבטם אל הפרטים. כך למדתי מדברים שכתב צ'סלוב מילוש בהקדמה לאנתולוגיה של "שירה בינלאומית" שערך לפני כעשרים שנה ( A Book of Luminous Things ). וכן מדברים של הסופר האמריקאי פיליפ רות' באחד הראיונות גם כן, מלפני כמה שנים.
אסיים עם שורות של משורר ישראלי אחד, ישראל אלירז.
"וצריך להעשות בן חורין באמת.
צריך תמיד ( גם בשגגה ) להיות
מה שהיינו
לפני הרגע בו שכחנו
מי אנחנו."*
*ישראל אלירז, "לפני הדלת, מעבר לקיץ", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 57
חלק ב
כשקראתי בפעם הראשונה השנה את דברי הרב עדין על הפרשה הרגשתי וגם כתבתי ש"העיקר חסר מן הספר " ( לעיל - חלק א ).
מה כביכול אותו עיקר ?
הפן האתי.
כששבתי ועיינתי בפעם השניה השבוע בדברי הרב הבנתי שטעיתי.
לא העיקר חסר מן הספר אלא - הפרטים הטכניים המרובים לגבי המשכן ועשייתו - הם הם העיקר.
וכך גבר בי התימהון.
שבת שלום
ג'ף
אחרי שסיימתי לקרוא את דברי הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בספרו "חיי עולם", על הפרשה, רשמתי הדברים הבאים:
לפעמים העיקר חסר מן הספר.
יש לזה מגוון סיבות. אחת מהן היא המציאות המשתנה.
בני אדם מתקשים "לקרוא" את המציאות.
זהו חלק מאנושיותם.
הקושי הזה הוא חלק מאנושיותנו.
ועם זאת, המאבק - או הניסיון לקרוא את המציאות הוא חלק לא פחות מאנושיותנו.
דור דור ודורשיו.
הקשיים והניסיונות להיאבק בהם - או לפתור אותם - אינם ייחודיים לדור שלנו.
אלה אמנם, דברים כללים.
משוררים וסופרים, משתדלים להיזהר מהכללות ולהשיר מבטם אל הפרטים. כך למדתי מדברים שכתב צ'סלוב מילוש בהקדמה לאנתולוגיה של "שירה בינלאומית" שערך לפני כעשרים שנה ( A Book of Luminous Things ). וכן מדברים של הסופר האמריקאי פיליפ רות' באחד הראיונות גם כן, מלפני כמה שנים.
אסיים עם שורות של משורר ישראלי אחד, ישראל אלירז.
"וצריך להעשות בן חורין באמת.
צריך תמיד ( גם בשגגה ) להיות
מה שהיינו
לפני הרגע בו שכחנו
מי אנחנו."*
שבת שלום
ג'ף
*ישראל אלירז, "לפני הדלת, מעבר לקיץ", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 57
קטע דברים מתוך דברי הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל על הפרשה:
"ההבדל בין [ה]מתנות [התרומה] הוא בשאלה כמה אדם מוכן לתת, וכנראה שהשלמות של המשכן דורשת את כל סוגי הדברים. היא דורשת את העִזים, והיא דורשת את הכסף הגדול; היא דורשת דברים שצריך לחפש אותם במטמונים ושצריך לחזר אחריהם בכל העולם, והיא דורשת עצי שיטים שכל אחד יכול לאסוף ליד הבית. אין לאנשים מידה אחת שאפשר למדוד באותו אופן. המבנה של המשכן מבוסס על כך שהכלל השלם של עם ישראל בונה אותו, וכל אחד יכול לתת את חלקו, מהחומרים הכי פשוטים עד ליקרים ביותר. אי אפשר לתבוע מאף אחד, מפני שאי אפשר לדעת מה החלק שיש לו בבניין, וזה מה שיוצר את ה'ושכנתי בתוכם' בצורתו הנכונה ביותר."*
שבת שלום
ג'ף
*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 169
"עת לעשות לה', הפרו תורתך."
מה פירוש הדברים ?
האם יש לאמירה זו משמעות עבור מי מאתנו היום ?
"משנכנס אדר מרבים בשמחה".
מה פירוש הדברים ?
מה הם אומרים עבורנו כיום ?
האם אפשר בכלל לדבר בימינו על כלל, כלל ישראל ? כלל אזרחי המדינה ?
אני משוכנע בחוסר התועלת - ואולי נכון יותר לומר חוסר התוחלת של 99% מן הדברים המתפרסמים במסגרת השיח הציבורי במדיה, באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות.
כיצד אם כן, יתקיים שיח ציבורי אמיתי - החלפת דעות, שכנוע, בירור עמדות ?
כל מי שעיניו בראשו ואוזניו כרויות למה שמתרחש יודע שהשאלה הזו מציבה בפנינו בעיה קשה, ופתרונה - לי לפחות - אינו ברור.
אם למי מן הקוראות והקוראים יש הצעה לפתרון - אשמח לשמוע.
שבת שלום
ג'ף
