דרכו של עולם הוא שאדם מחפש דבר אחד ומוצא דבר אחר.
כך הגעתי הבוקר לדברים הבאים של אהרן אפלפלד על י.ח. ברנר:
ברנר חשף וגילה את כל סבכי־הנפש של היהודי המודרני. יהודי ששום תופעה יהודית אינה זרה לו. נכון: וידוי זה, ככל וידוי הבא לחשוף סתרי־נפש, אין בו כדי לשובב את הלב. המאפיין יותר מכל את היהודי המודרני הוא היחס האמביוולנטי של אהבה־שנאה אל המורשת היהודית. בא ברנר וגילה סבכי־סבכיה של אמת זו. ושוב - יותר משדן, נידון. כלום על כך נבוא אליו בטרוניה הרי הוא עצמו הביא עצמו למשפט. ודייניו שלו חמורים היו מכל דיין. הדיינים החיצונים שהעמידו עצמם דיין עליו לא היו אלא הד קלוש של דייניו שלו החמורים והקשים.
אמרנו: מצוקה רליגיוזית, ומן הדין שנבהיר. אין כאן לא אל ולא עול מלכות שמים ולא עול מצוות. ובקירוב עשויה מצוקה זו להתנסח כך: פסקתי לטרוח בשאלת קיומו או אי קיומו של האל, אבל כיחיד מה אעשה ואיני יכול לעמוד מנגד בשעה שפורענות מתרגשת על בני אדם. איני יכול לשאת את השובע בשעה שיש רעב. איני סובל את הקורות של ביתי בשעה שמחוסרי־גג רובצים ליד חלוני. לא מפני שאני טוב מאחרים, אלא כזה אני. איני יכול לשנות הרבה. כי הפורענויות גדולות סומות וגורליות. כיוון שאיני יכול לשנות הרבה הריני מסתפח, כול כולי, אל מחנה הסובלים ונדכאים. זה מקומי וזוהי נחלתי. נחלה ומנוחה אחרת אין לי. אין כל ספק, זוהי עמדה סובייקטיבית, שרירותית ואם תרצה כפייתית אך אין לשלול ממנה את ההתכוונות הרליגיוזית. כשלעצמי, אני נוטה לקבל כפירה רצינית זו כמעין הפנמה של מצוות היהדות שאפשר, אם תרצה, לנסחה כך: כיוון שאיני מוצא את אלהים לא בי ולא מחוצה לי ומכיוון שאיני יכול לשאת הפקר זה הקרוי מקריות ולקבלו בשוויון־נפש, הריני רואה עצמי אחראי ומקבל על עצמי באהבה את המידות שתלו בבורא עולם. אני אחמול, אני אוהב. כל עוד נפשי בי אוסיף לחמול על הבריות."*
חג עצמאות שמח
ג'ף
*אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 70 -71
