|
|
|||||
  
|
|
הרש"י הראשון על הפרשה מצביע על מציאות שבה בני אדם חיים בעולם שבו הבנה מלאה היא "מאיתנו והלאה".
וכך כותב רש"י:
"וזאת חוקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפניי אין לך רשות להרהר אחריה:"
והדברים כמובן צריכים עוד התבוננות ועיון.
שבת שלום
ג'ף
שמתי לב לאחרונה לשני דברים:
צריך להאט את הקצב.
קשה להאט את הקצב.
( בעיקר אחר חיים שלמים
של "ריצה אחר הגלימה" ,האזנה
לשיעורי נשק בסככות האסבסט בצבא
לרבות בבסיס הישן בירוחם ועוד )
הרשימה להלן היא מאמץ בכיוון;
בכיוון להאט את הקצב.
סובבים אותנו סימנים שאיננו רואים
ואם רואים איננו מזהים, ואם מזהים
לא תמיד קוראים אנחנו את הסימנים
באופן נכון.
סימן אחד שכזה הוא העמוד הריק
במרבית ספריו של יואל הופמן.
למי שלא מכיר - במרבית ספריו,
הטקסט מופיע על עמוד אחד בלבד
כשהעמוד שממול נותר ריק.
הריקות הזאת אינה דבר של מה בכך.
לאחרונה הגעתי - באמצעות
"עיון תפילה" לנושא השתיקה.
קצת קשה לעסוק בנושא השתיקה -
זה לא מפריע ליוצרים במהלך הדורות
לעסוק בו -
לא כל הטקסטים הספרותיים
מכילים סימנים; סימנים שדורשים
ממך לשאול : מה פשר הסימן ?
במישור אחר לחלוטין "הטקסט המקראי"
התורה לרבות פרשות השבוע מלא
"סימנים". "ויקח קורח" - מה לקח ?
ראו כמובן את רש"י על אתר ושלל
הפרשנים והפרשנויות בנושא זה
מימי קדם ועד ימינו אנו ( ריל של
הרב בני לאו ).
המשך בלי נדר יבוא
שבת שלום
ג'ף
רשות הדיבור השבוע נתונה לעגנון, בדברים על "עיון תפילה" ועוד :
"אמר ר' אברהם יצחק [לר' יעקב יוסף], הלואי וזכיתי פעם אחת בחיי להשקיע עצמי בתפילה כשם שאתה שוקע עצמך במחשבותיך. השיבו ר' יעקב יוסף ואמר לו, למה צריכים להשקיע עצמו בתפילה, דיו לאדם שיודע פירוש המלות ויודע מה מתפללים ולפני מי מתפללים. אמר לו ר' אברהם יצחק, וכי מועטות הן כוונות התפילה שצריכים לכווין. ואפילו האדם הפשוט שמתפלל בסידור פשוט אינו יכול לעשות את תפילותו סתם. - מה סתם ? - סתפ בלא כוונות. שאל ר' יעקב יוס, את ר' אברהם יצחק, כוונה מה היא ? חזר ר' אברהם יצחק על דבריו ואמר, כוונה מה היא ? אי לך רבי יעקב יוסף, או שאתה רואה אותי בור ועם הארץ או שאתה עושה עצמך במחילה מכבודך בור ועם הארץ. וכי יש אדם חסיד ואינו יודע כוונה מה היא ? אמר לו ר' יעקב יוסף, אם חסיד אני בעיניך אני הוא זה שאינו יודע מה זו כוונה בתפילה. יודע אני שיש סידורים שכל התפילות שבהם מוקפים בכוונות ישרות ובכוונות פשוטות וכיוצא בהן ויודע אני שיש מקובלים שמכוונים בכל אות ואות ובכל נקודה ונקודה כל מיני כוונות, - אני איני מהם. ניענע ר' יצחק יעקב ראשו אילך ואילך ואמר, ראיתם לזה, עדיין הוא מחזיק טובה לעצמו על זה. אמר ר' יעקב יוסף, עד עכשיו לא ידעתי שצריכני להחזיק טובה על זה, אבל עכשיו רואה אני שיפה לו לאדם להחזיק טובה לעצמו על שמתפלל תפילה ישרה ופשוטה ללא כוונות. אמר ר' יצחק יעקב, בבקשה ממר יפרש דבריו, אני מודה ומתוודה שאיני יורד אפילו לתחילת דעתו של מר. אמר ר' יעקב יוסף, קלים ונוחים ופשוטים הם דברי וקלים ונוחים להבנה. ומה אני מבקש דבר מבשר ודם איני מכניס שום כוונות בדברי, אלא אני מדבר עמו ביושר קל וחומר כשאני מדבר לפני חי עולמים על אחת כמה וכמה שאני מונע עצמי מכל כוונה אחרת של הדברים שאני מוציא מפי.
משך ר' אברהם יצחק בכתפיו ואמר, ראויים דברים שכגון אלו להאמר על ידי מי שאין כדאי לי לכנותו בשם. אמר ר' יעקב יוסף, אלה תולדות הכוונות, אדם אומר דבר פשוט באים ומכניסים בו כוונות יתירות. קשט אמרי אמת, דיו לאדם באותן המלין שתיקנו לנו רבותינו בתפילה, וכשאני אומר אותן לפני חי העולמים בלבב שלם יודע אני ומאמין שהוא יתברך שומע ומאזין ומקשיב ויודע ומבין פירוש המלות, ולא איכפת לי אם ששים רבוא בעלי כוונות יאמרו עלי מה שיאמרו ואפילו קוראים לי מין ואפיקורוס. הלוא זאת היא כוונתכם לומר ? אמר ר' אברהם יצחק, חס ושלום. אלא מכל מקום אשאל אותך ר' יעקב יוסף, אפשר שצדיקים קדושים ונוראים שכיוונו כוונות לכל תיבה ולכל אות בתפילה חס ושלום שדבר מיותר עשו ? אמר ר' יעקב יוסף, איני מחוייב לתת דין וחשבון על כל מעשה ומעשה כל צדיק וצדיק עושה, הלואי שיעלה בידי ליתן דין וחשבון לפני צדיקו של עולם על מעשי אני. אמר לו ר' יצחק יעקב, אם כן מה אתה עושה במה שאמרו בגמרא מצוות צריכות כוונה ? אמר ר' יעקב יוסף, עושה אני את המצוה כדין והוא הוא הכוונה האמתית שנתכוונו לה רבותינו זכרונם לברכה.
נסתכל בו ר' אברהם יצחק והרהר, יבוא עלי אם אפשר לירד לסוף דעתו של זה, אין ספק בעיני שירא שמים הוא, ואפילו חסיד, אבל דברים שהוא מוציא מפיו ספק אם נאים הם לירא שמים וחסיד. מכל מקום לא כדאי להתווכח, שאין תועלת מן הוויכוחים, שסוף כל וויכוח, שכל אחד מן הווכחנים סבור על עצמו שכל האמת עמו, עמו בלבד. הביט על ר' יצחק יעקב כאדם שמבקש עצה מחבירו. הרגיש ר' יצחק יעקב בדבר ואמר, נניח את הוויכוחים ונדבר בדברים יש בהם תועלת ודאי. ועכשיו לאחר שאני ורבי אברהם יצחק חברנו סיפרנו רבותינו מי הם הגיעה שעתך רבי יעקב יוסף שתספר לנו רבך מי הוא ומה טיבו ומה הן מדותיו ודרכיו והנהגותיו וכן כל כיוצא באלו. לא זימננו המקום למקום אחד אלא כדי שנלמוד זה מזה מה אנו חסרים, שאם אדם יודע מה חסר לו כבר הוא בדרך מדרכי השלימות. ובכן פתח פיך רבי יעקב יוסף, אזנינו פקוחות לשמוע.
הביט ר' יעקב יוסף שעה קלה כמשתומם ואף הם הביטו עליו כמשתוממים, שמימיהם לא ראו חסיד שבא לידו לספר בשבח רבו ואינו מספר."*
שבת שלום
ג'ף
*ש"י עגנון, ספר תכלית המעשים ( פרקים מן העיזבון ), קובץ עגנון ב, הוצאת מאגנס, עמ' 71 - 73
"'אמנם אני מדבר ומדבר,' אומר מרקו, 'אבל מי שמאזין לי קולט אך ורק את המילים אשר להן הוא עצמו מצפה. תיאור־העולם אשר לו אתה מטה אוזן קשובה וְנוטה־חסד, הוא אחד; ושונה הוא התיאור שיישמע בחוגי־הסוורים והגונדוליירים, על הרציף שליד ביתי, ביום בו אשוב לשם; ושונה עוד מאלה הוא התיאור, שאולי אכתיב במועד מאוחר יותר, לעת זקנתי, אם במקרה אפול בשבי שודדי־ים מבני גֵנוָּאה, ואזרק לכלא בתא אחד עם מחבר־סיפורי־הרפתקאות. לא הקול הוא הקובע את תוכן הסיפור, כי־אם האוזן השומעת.'"
איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, תרגום גאיו שילוני, הוצאת ספרית פועלים בע"מ, עמ' 131
האיור יציר https://leonardo.ai/
כותב ישעיהו ליבוביץ על פרשת השבוע :
"בשום מקום אין התורה אומרת בפירוש שהאיש משה היה חכם מכל אדם, ואיננה אומרת שהיה צדיק מכל אדם, ואיננה אומרת שהיה גיבור מכל אדם, אף על פי שאנחנו למדים מן הדברים שהיה חכם, בעל ההכרה האנושית הגבוהה ביותר והיה צדיק והיה גיבור. אבל התורה מוצאת לנכון, או לנחוץ, להטעים דבר אחד בלבד: שהאיש משה היה ענו מכל אדם. ובזה יש להרהר הרבה.
ענווה, ללא ספק, היא דרגה גבוהה בשלמות האנושית. בדרך-כלל הטבע האנושי הוא שהאדם גדול וחשוב בעיני עצמו - אם לא במודע, על -כל-פנים בבלתי-מודע. לשון אחר: אין זה טבעו של אדם להיות ענו.
אבל יש ענווים. והענווה המצויה בקרב בני-אדם בעלי רמה אנושית, מוסרית והכרתית גבוהה יכולה להיות תוצאה של אחת משתי סיבות: או שהם, בביקורת עצמית, מכירים פגמים וחולשות בעצמם, או שהם מתגברים על יצר האדם להחשיב את עצמו, להתפאר או להתהלל בתוך עצמו, ומופיעים כענווים. והכוונה כאן אינה לצביעות. הם מתגברים על יצר ההתנשאות והגאווה והחשיבות שהאדם רגיל ליחס לעצמו, והם ענווים.
אבל על משה נאמר נאמר: 'והאיש משה ענו מאד מכל אדם אשר על-פני האדמה'. במה היה ענו ? משה רבנו הוא האדם , אשר הגיע להכרת אלוהים במידה העילאית שאדם מסוגל להגיע אליה; דבר זה מוסכם ומקובל על ההוגים באמונה ובעולמה של היהדות. לכאורה אפשר לחשוב שאם האדם מגיע לדרגה גבוהה זאת לא יתכן שלא יכיר ברמה שהגיע אליה. ולא זו בלבד, אלא שאנחנו מוצאים אחד מגדולי הנביאים שעמד לישראל כ700 או 800 שנה אחרי משה, ירמיהו, אומר 'כה אמר ה' אל-יתהלל חכם בחכמתו, ואל-יתהלל הגבור בגבורתו, אל-יתהלל עשיר בעשרו. כי אם-בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידע אותי, כי אני ה' וכו''. זאת אומרת: האדם רשאי להתהלל בהכרת אלוהים - לא בחכמה סתם, ולא בגבורה, ולא בעשירות, אלא בהכרת אלהים.
ירמיהו הוא אחד הנביאים שעמדו לישראל , ואילו משה רבנו הוא אדון הנביאים. הוא הגיע לדרגת הכרה שהיא מעל הכרתם של כל נביאי ה'. ועל כך נאמר בגמרא: 'כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה'. מי שהגיע לדרגת משה רבנו, והוא באמת 'משכיל ויודע את ה' ', דווקא הוא מכיר שהאדם איננו מכיר ויודע את ה'. הוא מגיע לענווה האמיתית הגבוהה ביותר.
הנביא - הכרתו אומרת לו שהוא הכיר את אלהים, ולכן יש לו במה להתהלל. אבל עם האדם מגיע לרמתו של משה רבנו - אשר עליו נאמר שה' דיבר עמו 'פנים אלא פנים', ו'בכל ביתי נאמן הוא', או , בסוף התורה, 'ידָעו ה' פנים אלא פנים' - מי שהגיע לדרגה הזאת, הוא המסוגל להכיר ולהבין, בכל עומק המשמעות של הענין, שהאדם איננו מכיר את אלוהים, משום שאלוהים איננו ניתן להכרה על-ידי האדם.
וזאת היא הענווה העמוקה ביותר, אשר רק משה רבנו היה מסוגל להגיע אליה. על אותו מאמר חז"ל אומר רש"י מלים אחדות נוקבות: 'כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, וחשבו שראו אותו, ומשה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה [זאת אומר, הוא, לכאורה, זכה לראות את אלהים ], וידע שלא ראהו בפניו'. "*
וכפי שאומר ליבוביץ: "האיש משה היה ענו מכל אדם. ובזה יש להרהר הרבה."
שבת שלום
ג'ף
*ישעיהו ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 91 -92
על חג השבועות, אומר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל, בין השאר, את הדברים הבאים:
"[צד נוסף] שבמתן תורה, המתגלה גם הוא בעשרת הדברות, הוא בהוצאתם של מושגי החיים, של ערכי החיים הגדולים מתחום הסתמיות אל התחום של עובדת הבורא.
מבחינת מעשית - האיסור של ניאוף או גניבה אחד הוא, על־פי כל שיטה המבססת אותו. אולם יש הבדל עצום בין 'לא תרצח' כביטוי שבא להסדיר את חייה הנורמליים של חברה, שאיננה יכולה להרשות לעצמה רצח או גניבה, לבין 'לא תרצח' שבעשרת הדברות. איסור הרציחה של החוק הפלילי של כל אומה ולשון הוא אמנה חברתית, מוסכמה תרבותית וכיוצא בהן. 'לא תרצח' שבעשרת הדברות, לעומתו, הוא הצו המוחלט, הצו הקשור במישרין אל 'אנכי ה'' שמופיע בלוח השני. המוסר המעשי של חברה הוא דבר שונה בתכלית השינוי מן הצו של התורה. שכן בציוויה של התורה, אורחות החיים ודרכי החיים הראויים הם ביטוי מתמיד של קדושה, של קשר עם המהות העליונה."*
והדברים צריכים עוד עיון
חג שמח
ג'ף
* הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית",מתוך המאמר "עיצוב הייחוד היהודי" ,הוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 233
" פעם, ביום חורף אחר־הצהריים, שְׂבַע מְרוֹרִים מעַסקי, נראה לי העסק - כל סוחר מכיר ימים כאלה - מאוס כל־כך, שהחלטתי לסגור אותו מיד לאותו יום, אף שאור חורף בהיר עוד עמד והשעה היתה מוקדמת. החלטות כאלה הנעשות מרצון חופשי מניבות תמיד פרי חיובי..."
פ. קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאות עם עובד, עמ' 111- 112
