בסוף "הקדמת המחבר לתרגום העברי" של הטרילוגיה "אבות אבותינו" כותב איטאלו קאלווינו:
"ב'האביר שלא היה ולא נברא' אנו רואים שריון ריק המתנועע והממלא תפקידו בדייקנות ובלי להיתפס אף לרגע לפקפוקים. אני חושב שקל למצוא כאן הֵיקֶש עם צורה נוקשה של אוטומאטיזם ביורוקראטי, צבאי, טכנולוגי, יצרני, וכולי וכולי, אשר שום גורם אנושי אינו מקביל ליעילותה הפעלתנית. כנגד דמות זו של האביר, הנה דמות אחרת, נושא הכלים, דמות של מישהו שקיים מבלי לדעת שהוא קיים, והוא מתמזג, ללא־היכר, עם הכלל. אך אולי אני עובר את הגבול...על מה שאני כותב אינני רוצה להעמיס מספר רב מדי של מובנים מפורשים ומובהרים. אני רוצה רק להציג דמויות שאליהם ניתן יהיה להשוות מצבים שונים, היסטוריים וקיומיים, תוך קביעת הקבלות וניגודים.
דרכי זו היא של אדם שכרבים מבני־אירופה, בני דורי, החל, בימים האיומים ביותר של מלחמת העולם השנייה, להרהר באי־הצדק שבעולם, במעשי הדיכוי, באי־הסובלנות, ומאז הוא הוסיף לשאול את עצמו, ואינו מסתפק בתשובות שמצא פה ושם. אני חושב שעם רבים מקוראי הישראליים אצליח לפתח קשר טבעי ומיידי. רצוני כי ספרי זה יגיע אליהם יחד עם איחוליי שישראל תוכל למצוא את דרכי השלום עם יתר עמי המזרח התיכון, כיאה למקורותיה העמוקים של התרבות העברית ושל תולדות אומתכם.
איטאלו קאלווינו"*
שבת שלום
ג'ף
*איטאלו קאלווינו, אבות אבותינו, הוצאת ספרית פועלים, תרגםמאיטלקית גאיו שילוני, עמ' 8 - 9
