רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 12 בנובמבר 2026

אלו דברים לשבת פרשת תולדות תשפ"ז

 מבין הדברים המנויים בדברי חז"ל: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה וגו'", נמצא את "עיון תפילה".

עיון תפילה הוא חריג בנוף בו הוא מופיע: כל שאר הדברים המנויים שם נוגעים למצוות שבין אדם לחברו. עיון תפילה הוא היחיד שאיננו מתייחס למעשים מול אנשים אחרים, הוא אינטרוספקטיבי.

כשעיינתי בדברי הרב עדין על הפרשה ראיתי שהוא כותב על יצחק:

"כל מה שיצחק עושה זה לחפור את הבארות אשר חפר אביו, ולקרוא להן שמות - כשמות אשר קרא להן אביו, וזה יוצר בעיה כלל לא פשוטה, והיא הבעיה המתמדת של כל אדם שגדל בבית יהודי טוב; מי שצריך לחפור בארות חדשות חי בעולם אחר, בהתעוררות אחרת ובתנופה אחרת, אבל ליצחק, ולכל אדם כמו יצחק - אין שום נקודה של התחיות ושל התחדשות מצד עצמו. אותם השמות, אותם המקומות, הכל אותו הדבר, וזה יוצר את הקושי הגדול: שכן הבאר הזו שהוא חופר בעמל וביגיעה, כבר איננה באר חדשה."

"בעיית הבארות" היא  בעיית תפילת הקבע, בלבוש אחר. כיצד, בערב, יוצקים תוכן משמעותי ( חדש ) במילים שאמרת בבוקר, אתמול, שלשום, מאז שעמדת על דעתך בבית הספר היסודי או בישיבה התיכונית ?

וכאן מגיעים לתפקידו של "עיון תפילה". עיון תפילה הוא, אגב, "בן דוד" של התבוננות.

על אלה כותב הרב עדין בפירוש לברכות השחר המופיע בסידור קורן אבן ישראל [ הוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים מיסודו של הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ) 2023 ]:

"ברכות השחר ברכות שבח העוסקות בדברים מורגלים ויום־יומיים - היקיצה והקימה, ההליכה ויכולת התנועה, הראייה ולבישת הבגדים וכיוצא באלה. מטרתן של הברכות הללו הוא לקטוע את ההרגל של החיים. בהתבוננות בדברים שנראים בעינינו פשוטים וסתמיים אנו שמים לב שהם מפליאים ומרתקים. למעשה, עניינן של כל הברכות הנאמרות במשך היום הוא להוציא את חוויית הסתמיות שבחיי האדם. הברכות, בעצם אמירתן, נועדו להעיר את האדם לחשוב ולשים לב לכך שיש משמעות וייחוד לכל יום ויום ולכל רגע ורגע."*

וכדברי ישראל אלירז בסוף הפרק הראשון בספרו "לפני הדלת, מעבר לקיץ":

"כן, הכרעתי כבר לפני שנים,

 ל ה י ו ת   בַּ פְּ ל י א ה   ב ל י   ח ש ש"^

שבת שלום

    ג'ף


* עמ' 22 שם

^ישראל אלירז. לפני הדלת, מעבר לקיץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 48



יום חמישי, 5 בנובמבר 2026

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תשפ"ז















אינני יכול,  או אינני רוצה להשתחרר מהתחושות שמלוות אותי מאז נודעו תוצאות בחירות  האמצע בארצות הברית השבוע:

הלם נוכח עוצמתם ההיסטורית של האירועים.

מנהיג בבית הלבן, שמתבטא כאילו הוא כל־יכול, מקבל סטירה מצלצלת מהבוחרים האמריקאים.

דמיינו מצב דומה - ברוסיה  מול פוטין. דמיינו.

מה יקרה בארצות הברית מכאן והלאה - מוקדם לדעת.

מה יקרה בארץ, נוכח תוצאות הבחירות שלנו מכאן והלאה - נחיה ונראה.

"ק' הגיע מאוחר בערב.

הכפר היה מכוסה שלג כבד.

הר הטירה לא נראה בכלל, ערפל ועלטה אפפו אותו,

שום נצנוץ של אור, ולוּ הקלוש ביותר,

לא רמז על הטירה הגדולה.

שעה ארוכה עמד ק' על גשר העץ המוליך מדרך המלך אל הכפר

ונשא עיניו אל מה שנדמָה כרִיק גמור."*

שבת שלום

ג'ף

* פרנץ קפקא, הטירה, תרגום נילי מירסקי, אחוזת בית - הוצאה לאור, עמ' 19

יום שבת, 31 באוקטובר 2026

אלו דברים לכא חשון תשפ"ז ( תפוצה מוגבלת )

הראשון בנובמבר הוא הזדמנות טובה להיזכר בסעיף הראשון בספרו האחרון (שפורסם בחייו)  של יואל הופמן: "מצבי רוח".

כותב הופמן :

"1. מאז שכתבתי את הספר האחרון אני חושב על

פתיחה לספר הבא.

פתיחה היא הכל. צריך להיות בה, כמו בזרע־עץ,

כל הספר כולו.

ובכן, מה שאני רואה זו דמות אדם. הוא יורד (מן

המדרכת ? ) חמש או שש מדרגות והוא בחצי הדרך

לדירת מרתף.

אני בטוח שזה סיפור אהבה. ואולי בדירת המרתף

נמצאת אשה. כנראה נובמבר."*


* יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי את הטקסט כמיטב יכולתי בכתב מלא.

שבוע טוב

ג'ף


יום חמישי, 29 באוקטובר 2026

אלו דברים לשבת פרשת וירא תשפ"ז

אציג להלן קטע דברים על עקידת יצחק מתוך ספרו של אסא כשר "יהדות ואלילות".

לא ניתן לעמוד על מלוא משמעות הדברים אלא לאחר עיון מעמיק בספר כולו, עיון בדרך הפרשנות המוצעת בספר על ידי כשר.

זוהי משימה לא פשוטה. אם נזכה נעסוק בה בהמשך בהרחבה הדרושה.

על מנת שהדברים שלהלן יהיו ברורים קצת יותר במסגרת המצומצמת כאן - שיניתי מסדר הופעתם בטקסט המקורי.

"ביטוי היראה הדתית של אברהם [בעקידה] הוא לא אנושי, ולפיכך אינו מופת דתי*, שהרי הדת אמורה להתבטא בתוך החיים האנושיים, לא נגד עצם קיומם."

בקטע קודם כותב כשר:

"עקידה אינה מופת מוצלח של התרסנות, מפני שהיא שוחטת את תחום אהבת האב לבנו ואינה מרסנת אותו. לרסן פירושו לקיים; לשחוט פירושו לאבד. לכן, לשחוט אין פירושו לרסן."

בהמשך ישיר לקטעה הנ"ל בא הקטע הראשון שהבאנו לעיל.

לבסוף כותב כשר:

"רק תחום העבודה הזרה פסול כשלעצמו ומוטב היה לו שלא יהיה מאשר יהיה. כל תחום אחר הרי הוא קיים כמות שהוא והדת באה להנהיג בו מידה מאוזנת של התרסנות.

אברהם אינו מציג מופת של צירוף רגשות אבהיים עם חובות דתיות, כראוי על פי רעיון ' האחריות הכפולה' ( ראו מאמרי  'הטעות של אברהם אבינו' משנת 2001 )"^

והדברים, כפי שכתבנו, צריכים עוד עיון.

שבת שלום

    ג'ף

* השווה לדבריו של ישיעהו ליבוביץ בעיונים לפרשיות השבוע, עמ' 20 -21 

^ אסא כשר, יהדות ואלילות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, בסדרת אוניברסיטה משודרת, עמ' 308


אלו דברים לשבת פרשת וירא תשפ"ז ט

זהו הפעם טור אינטראקטיבי.

אני חש שספרו של אהרן אפלפלד "האיש שלא פסק לישון" הוא רלוונטי מאד לימינו.

בדקתי השאלה מול מחוללי AI שונים והם - כמובן :-) - איששו תחושה זו. אם תרצו לראות מה אמרו  - שאלו אתם את הצ'אט, קלוד, ג'מיני או אחרים ותיווכחו.

אביא כאן דברים מתחילת הספר

" מאז תום המלחמה אני שרוי בתרדמה נמשכת. אני אמנם עובר מרכבת לרכבת, ממשאית למשאית, ולפרקים מעגלה לעגלה, אך הכול מתוך שינה סמיכה שאין בה חלומות. וכשאני פוקח לרגע את עיני האנשים נראים לי כבדים וחסרי מבע.



יום חמישי, 22 באוקטובר 2026

אלו דברים לשבת פרשת לך־לך תשפ"ז

 הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל:

"הציווי של לך־לך, הוא סוג של הוראה איך צריך אדם להתקדם. מאברהם למדנו שככה צריך ללכת, כפי שאמר זאת ר' יהודה הלוי ('רשויות' כב ) : 'לא אשאל ולא אנסה' - ככה הולכים אחרי ה': בלי כתובת ובלי תכלית. הקריאה הגדולה של ה' אל האדם, הראשונה והאחרונה, היא קריאה שאין לה כתובת. ה' אומר 'לך־לך' ואתה קם והולך, בלי לדעת  לאן אתה מגיע, בלי לדעת איפה הנקודה שלך, ובלי לדעת מה התכלית שלך. דרך זו, עם כל הקשיים, היא כנראה הדרך הראויה לתחילת חייו של אדם, משום שכך מתחיל הסיפור של אברהם. זהו ניסיונו הכתוב הראשון של אברהם, עם כל הברכות ועם כל ההבטחות - ללכת אחרי ה' ולא לשאול; ללכת בלי שתהיה לו קרקע שהוא יוכל להיצמד אליה."*

וראו הדברים במלואם בפרק על לך־לך ב"חיי עולם".

והדברים צריכים כמובן עוד עיון

שבת שלום

   ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "חיי עולם - שיחות על פרשת השבוע", הוצאת קורן ירושלים,  שפע - מגיד, עמ' 30

יום חמישי, 15 באוקטובר 2026

אלו דברים לשבת פרשת נח תשפ"ז

"Mine is an old familiar story by now. So many people have been displaced in this century, their numbers so large, theur collective and individul destinies so varied, it's impossible for me or any one else, if we are honest, to claim any special ststus as a victim, Particularly, since what happened to me fifty years ago is happening to someone else today. Rwanda, Bosnia, Afghanistan, Kosovo, the endlessly humiliated Kurds - and so it goes. Fifty years ago it was fascism and communism, now it's nationalism and religious fundamentalism that make life miserable in lots of places. Recently, for instance I was translating the work of a woman poet from Sarajevo for an anthlogy and its editors had great difficulties locating her. She had vanished. She was not a young woman, she had plenty of friends, but no one seemed to know what happened to her in the confusion of the war.

'Displaced persons' (DP) is the name they had for us back in 1945, and that's what we truly were. As you sit watching bombs falling in some old documentary or the armies advancing against each other, villages and towns going up in fire and smoke, you forget about the people huddled in the cellar. Mr and Mrs Innocent and their families paid dearly in this century for just being there. Condemned by history, as Marxists were fond of saying, perhaps belonging to a wrong class, wrong ethnic group, wromg religion - and what have you - they were and continue to be an unpleasant reminder of all philosophical and nationalist utopias gone wrong. With their rags and their bundles and their general air of misery and despair, they came in droves from the East, fleeing evil with no idea where they were running to. No one had much to eat in Europe, and here were the starving refugees, hundreds of thousands of them in trains, camps and prisons, dipping stale bread into watery soup, searching for lice on their children's heads, and squawking in dozens of languages about their awful fate."*

to be continued bli neder

תרגום לעברית של הצ'אט:

הסיפור שלי כבר מוכר וישן. כל כך הרבה אנשים נעקרו מבתיהם במאה הזאת, מספרם כה גדול, וגורלותיהם — הקיבוציים והאישיים — מגוונים כל כך, עד שאי אפשר לי, או לכל אדם אחר, אם נהיה כנים, לטעון למעמד מיוחד של קורבן. במיוחד משום שמה שקרה לי לפני חמישים שנה קורה היום למישהו אחר. רואנדה, בוסניה, אפגניסטן, קוסובו, הכורדים המושפלים בלי הרף — וכך זה נמשך. לפני חמישים שנה היו אלה הפשיזם והקומוניזם; כיום אלה הלאומנות והפונדמנטליזם הדתי שהופכים את החיים לאומללים במקומות רבים.

לאחרונה, למשל, תרגמתי לאנתולוגיה את יצירתה של משוררת מסרייבו, ועורכי האנתולוגיה התקשו מאוד לאתר אותה. היא נעלמה. היא לא הייתה אישה צעירה, היו לה חברים רבים, אך איש לא ידע כנראה מה עלה בגורלה בתוך הכאוס של המלחמה.

״עקורים״ (Displaced Persons, או DP) — כך כינו אותנו אז, בשנת 1945, וזה בדיוק מה שהיינו. כשאתם יושבים וצופים בפצצות הנופלות בסרט תיעודי ישן, או בצבאות המתקדמים זה לקראת זה, בכפרים ובעיירות העולים בלהבות ובעשן, אתם שוכחים את האנשים המצטופפים במרתף. מר וגברת חפים מפשע ומשפחותיהם שילמו במאה הזאת מחיר יקר על עצם הימצאותם שם. ההיסטוריה גזרה את דינם — כפי שהמרקסיסטים אהבו לומר — אולי מפני שהשתייכו למעמד הלא נכון, לקבוצה האתנית הלא נכונה, לדת הלא נכונה, וכיוצא באלה. הם היו ועודם תזכורת בלתי נעימה לכל האוטופיות הפילוסופיות והלאומניות שעלו על שרטון.

בבגדיהם הבלויים, בצרורותיהם ובמראה הכללי שלהם, ששידר אומללות וייאוש, הם הגיעו בהמוניהם מן המזרח, נמלטים מפני הרוע בלי שיהיה להם מושג לאן פניהם מועדות. באירופה לא היה כמעט לאיש די אוכל, והנה באו הפליטים הרעבים — מאות אלפים מהם, ברכבות, במחנות ובבתי כלא; הם טבלו לחם מעופש במרק דליל ומימי, חיפשו כינים בראשי ילדיהם, ופטפטו בקולות צורמניים, בעשרות שפות, על גורלם הנורא.

צ'רלס סימיק, זבוב במרק (A Fly in the Soup), זיכרונות, הוצאת אוניברסיטת מישיגן, עמ' 1–2.

שבת שלום

   ג'ף

*Charles Simic, A Fly in the Soup, Memoirs, The University of Michigan Press, pp 1-2