הדברים להלן הם בגדר הרהורים ראשוניים, בעקבות "המצב" בעקבות עיון בהפטרה שתיקרא השבת בבתי הכנסת ( פרק א,א-ב,ג ירמיהו וכן בהפטרה שנקראת כששבת פרשת פנחס באה לפני י"ז בתמוז ) ובעקבות דבריו של הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ על הפרשה ב"חיי עולם".
אלו דברים הפעם מחולק לשני חלקים. החלק הראשון מוקדש לשאלה. החלק השני - לתשובה.
החלטתי להקדים את החלק השני לחלק הראשון, כיוון ש"התשובה" יותר ברורה לי מאשר "השאלה".
בהמשך אולי "יצא לי" להבהיר את השאלה ולהשלים את החלק הראשון החסר.
כמו רבים, אני מוטרד ממה שקורה לנו בשנים האחרונות, מאז השבעה באוקטובר ולמעשה גם קודם. קשה לי לנסח במדויק את המצוקה, את השאלות המציקות. זאת אגב בניגוד למה שכתב עמיחי - על דיוק הכאב וטשטוש האושר*. אצלי בנושאים הללו - של מה קורה במדינה - הכאב מטושטש. אם קשה לי לנסח את שאלות, את הכאב, - באשר למזור, לתשובה, לדרכים אל הפתרון מצאתי דברים ברורים אצל השל.
להלן שני קטעים מכתבי השל, שמצביעים לדעתי על הכיוון שעלינו ללכת.
ב"מיהו האדם"^* כותב השל:
"אחרי אושוויץ והירושימה, הפילוסופיה אינה יכולה להישאר כפי שהיתה."
בפרק על "בעיית הרוע" ב"אלוהים מבקש את האדם" כותב השל:
"בל נשגה באשליות אין פתרונות קלים לבעיות נוקבות שהן אישיות וגם אוניברסליות, דחופות וגם נצחיות. הקִידמה הטכנולוגית יוצרת יותר בעיות משהיא פותרת. לא ממומחים ליעילות או להנדסה חברתית תצמח גאולה לאנושות. ככל שתרומתם חשובה, עדיין אין הם נוגעים בלב הבעיה. הדת על תביעותיה וחזונותיה אינה מותרות אפוא כי אם שאלת חיים ומוות. אמת, בשורת הדת מדוללת ומסולפת לא פעם על ידי נוקדנות, החצנה, טקסיות ואמונות תפלות. אך כאן טמונה משימתנו: להעלות בשנית את הדחיפות והבהלה המתמדת של הקיום האנושי, את כיסופיה יקרי המציאות של הרוח ואת קולו הנצחי של אלוהים - שלתביעותיו הדת היא מענה."**
המשך בלי נדר יבוא
שבת שלום
ג'ף
נספח: מקורות
* יהודה עמיחי, פסקה 20 ב"דיוק הכאב וטשטוש האושר/ מגע געגועים בכל", בקובץ "פתוח סגור פתוח", הוצאת שוקן, עמ' 107
^* אברהם יהושע השל, מיהו האדם ? משכל - הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, תרגום דרור בונדי, עמ' 66
**אברהם יהושע השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תרגלום עזן מאיר־לוי, עמ' 294
