בשבוע שעבר שהיתי בלוס אנגלס לרגל שמחה משפחתית.
עובר להמראה לאל איי הזדכיתי בנתב"ג על השיפוטיות שלי.
ראיתי מה שראיתי וגיליתי שמיכה גודמן צודק: יש שתי יהדויות.
מ. גודמן אמר מה שאמר בשיחה על ליבוביץ ועל השל, בהקשר למקום של כל אחד מההוגים הללו ביחס לחברה בה פעלו. ( ראו להלן ). גודמן מבקש לחדד את ההבדלים התרבותיים בין יהדות ארצות הברית לבין יהדות הארץ ובין השיטין אפשר לשמוע מפיו הטענה שיש לחברה הישראלית מה ללמוד מהחברה האמריקאית.
זה נכון אך השאלה היא : מה בדיוק עלינו ללמוד מהם ?
שאלה זו אני משאיר לעת עתה פתוחה.
החוויות שלי מאותה נסיעה הצמיחו כמה תובנות ונדמה לי שיש עוד כמה בדרך. רשימה זו היא חלק מתהליך העיכול שאני עובר בימים אלה , יחד עם לספר את סיפור קורות הדברים לחברים ולבני המשפחה.
חשבתי שאני מכיר די טוב את החברה האמריקאית. בתור אחד שגדל והתחנך שם עד כיתה ח' - אני באמת מכיר את מה שאני קורא "היסודות" של החברה האמריקאית.
יחד עם זאת, הרי "הזמנים משתנים" וכפי שהעירה חברה לעבודה במסיבת פרישה שנערכה לכבודה בשבוע שעבר: אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. ( הרקליטוס )
בשובי לארץ, יחד עם משיכת המוצרים מהדיוטי פרי, חתמתי מחדש על השיפוטיות שלי.
אך כמאמר הנ"ל של הרקליטיס, חוששני שאין זו אותה השיפוטיות שהשארתי אותה כאן לפני ההמראה.
עוד משהו ששמתי לב אליו בשובי הוא שאחד ההבדלים בין להיות בבית ובין להיות בארץ זרה - היא שבבית אתה יודע כיצד להתמודד עם בני העוולה המקומיים. אני מתכוון לאותם נהגים הישראלים שעבורם כללי הזהירות שלימדו אותם בשיעורי הנהיגה - הם במקרה הטוב המלצות בלבד ובמקרה הפחות טוב פולקלור בלתי רלוונטי לחלוטין ( מעבר בין נתיבים ללא איתות למשל ).
כפי שאמרתי כבר, הנסיעה הזאת הותירה בי רושם עז במובנים רבים שאני עוד מנסה לעכל. פירוט הדברים, לצד הצגת תובנות אפשריות שבעקבותיהם, אני משאיר על כן בדלית ברירה לרשימות עתידיות
אני רוצה לסיים בהמלצה על סרט. סרט שראיתי בטיסה חזרה, סרט שנוגע בנושא היחיד שדיברתי בו כאן במפורש - בשיפוטיות - . שם הסרט הוא : "הספר הירוק" (הטריילר להלן).
שבת שלום
ג'ף
