חלק מהדברים שיובאו להלן, הופיעו ב"אלו דברים לשבת פרשת תרומה תשע"ג".
מתוך המבוא לפרק השני לספרו של אבי שגיא "המסע האנושי למשמעות" (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן), בעמ' 49 :
"חיי האדם הם מסע או מסעות בין תובנות החיים, בין ציפיות, אכזבות, תקוות ומשאלות. לרגע נדמה לו כי הבין את משמעות חייו, ושוב מוצא הוא את עצמו מגשש ומחפש. בהיותו יצור תודעתי מתנסה הוא בכוח המאיים של התודעה;'ודאי נורא להיות בעל תודעה', זועק צ'סלוב מילוש באחד משיריו*, ואולם התודעה היא גם הכוח המניע את האדם בסיפורי מסעותיו, בניסיונו למצוא מובן ומשמעות.
מילן קונדרה טורח להזהיר אותנו בפני הניסיון לקרב בין הפילוסופיה ובין הרומן:
'תבונת הרומאן שונה מתבונת הפילוסופיה [....] האמנות[....] היא במהותה בלתי תלויה ומנוגדת בתכלית לוודאויות אידאולוגיות [...] היא פורמת במשך הלילה את שטוו תאולוגים, פילוסופים ומדענים במשך היום'<מילן קונדרה, אמנות הרומאן, תרגום חגית בת-עדה, זמורה ביתן תשנ"ב עמ' 148-147>. לפילוסופיה ולתאולוגיה יפים השקיפות והמוארות של היום. לאמנות בכלל ולרומן בפרט, כך טוען קונדרה, יפה מוסתרות הלילה שאינו חושף הכול ומותיר מרחב של עמימות.
טענה זו תקפה לשירה לא פחות ואולי יותר מאשר לרומן. השירה, לא זו בלבד שאין היא שקופה עד תום, אלא שאין לה זמן של הרומן. בניגוד לזמן הרומן, שמשתהה, מתפתח ונע בקצב דומה לקצב של המציאות עצמה, ומכאן יש בו פן של מוארות, זמנו של השיר הוא הזמן הקצר, המדוד והתחום בפסוקי השיר. לפיכך את מלוא העושר הטמון במרחב דחוס זה אפשר רק לשער, לדמיין או לעתים קרובות למוסס לכדי טענות פילוסופיות שאינן תופסות את החוויה הייחודית עצמה. משורר אינו פילוסוף המפתח עמדה מטפיזית באופן שיטתי; אדרבה, כוחה של השירה ביכולת ללכוד את מה שהאקזיסטנציאליסטים כינו 'הרף עין', אותה חווית יסוד שבמסגרתה נחשפת הוויה במילואה, אולם זו היחשפות רגעית, ומחירה הוא המחסום שבמעבר מחוויה זו להבניה תודעתית רפלקטיבית שיטתית שלה
...יש שירה שבבסיסה חוויה מטפיזית או אפיסטמולוגית. או אז המסע הפילוסופי הוא מסע בעקבות החוויה שהולידה את העיצוב האמנותי עצמו. המסע הפילוסופי בעקבות השיר הוא ניסיון של הפילוסוף לקפוץ ללבה הרותחת של השיר עצמו; אין לו לפילוסוף אלא מה שנאמר ונוסח בשיר. והיה אם השיר עצמו מוביל אותו אל התשתית המטפיזית או האפיסטמולוגית, הרי למרות הקושי שבמעבר בין שתי שפות נבדלות, יכול הפילוסוף להעז ולפסוע בעקבות השיר. במונחים פנומולוגיים, הקו המנחה של הפילוסוף, העוסק בשיר, הוא השיר עצמו.
מבחינה זו שירתו של צ'סלב מילוש היא שירה המזמינה את הפילוסוף, והזמנה זו מושטת לפילוסוף בכמה צמתים: ראשית, מילוש עצמו מודע למשמעות העיונית של שירתו, הוא כותב והוגה את שירתו, והוא מותיר לנו את המסה המקדימה או המסכמת כמפתח כניסה לשירתו. כפי שנראה בהמשך, מילוש הוא כותב מודע; הוא מודע למשמעויות שנושאים שיריו, ומכאן שהוא עצמו מתווך בין החוויה הראשונית ובין דרכי גיבושה התודעתיות. שנית, יש בכמה משיריו ביטוי עמוק ומקורי לחוויות ולהתמודדות עם מה שאפשר לכנות חוויות חוסר הוודאות האונטולולוגי; כלומר חוויית ההתפרקות של המשמעות והמובן של הקיום האנושי. יתר על כן, בשיריו הוא מצביע על כמה דרכים עיקריות שבאמצעותן מתמודדים בני אדם עם החוויה. מבחינה זו מילוש שותף למסע האקזיסטנציאליסטי של הוגים כפסקל, קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר, קאמי ויאספרס, שכפי שנראה בהמשך, אליו הוא נדרש במפורש. מסגרת כוללת זו של שירתו, בצירוף ההנחות הכלליות על היחס שבין שירה לבין פילוסופיה, בעיקר שירה הנושאת בחובה משמעויות פילוסופיות, מצדיקה את העיון הפילוסופי בשירה בכלל ובשירתו של מילוש בפרט."
ביקשתי לסיים כאן, עם כמה מילות שירה של חברו של מילוש, שיימוס היני, אך זלדה ביקשה, בעדינות לומר דבר מה, אז הנה ^-
"שאל ליבי את הערב
את רעי העמוק והחנון:
איככה כנפי פז
יצמיח האוּר ?
ומעוף רב-קסמים יעוף.
סודו מהו ?"
שבת שלום וחודש טוב
ג'ף
*"אלכוהוליסט בא בשערי שמים" בתוך מילוש, צ'סלב, "זה", תרגום דוד וינפלד, אבן חושן 2008 ( ה"ש מס' 1 במקור, שם)
^ הבית הראשון מתוך שירה של זלדה "נר של שבת", בקובץ "פנאי* הכרמל האי-נראה* אל תרחק שירים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 30
