נפל בזכותי לגור על שפת המדבר.
לצאת החוצה לחצר האחורית ולצפות בשעות הערב בשקיעה ורדרדה; בשעות בוקר לראות שיירה של גמלים, נעה ממזרח מערבה. לצפות בעדר כבשים נע על גבי הרכס ממול כשמעליו חגות שתי יונים לבנות...
זהו . עוד שנה מאחורינו. כל מה שאכתוב על תחושתי, בסיומה של שנה ובפתחה של שנה חדשה, יהיה רלוונטי בעיקר לגביי, ואולי רק לגביי.
אבל השנה היוצאת, תשע"א, היתה לדעתי שנה יוצאת דופן. המחאה שפרצה בקיץ ודו"ח טרכטנברג שפורסם בימים אלו מסמנים לדעתי, שאנחנו, כחברה, נמצאים בצומת דרכים.
התרגלנו, בשנים האחרונות, קשה לומר זאת, אבל התרגלנו לפעולות טרור, להתכתשויות ולמבצעים צבאיים, לנצחונות ולהפסדים של מכבי תל אביב, לשיאים ונקודות שפל בתכניות ריאלטי, לרמתם המצויה של רוב הפוליטקאים אצלנו. התרגלנו אפילו לציניות של עצמנו, ציניות שמקורה בחוסר אמונה עמוק, ששינוי הוא אפשרי במדינה הזאת.
עד הקיץ. הקיץ השתנה משהו. מעמד הביניים יצא לרחובות ואמר : עד כאן. די.
הממסד הגיב , כפי שהוא מגיב תמיד - בהקמת וועדה. הוועדה הגישה את מסקנותיה והמלצותיה. למעט התעוררות מעמד הביניים , אנחנו ב"סרט" מוכר. מוכר מאד. אין מי שבאמת מאמין בסיכויים שועדה כזאת או ועדה אחרת תביא לשינוי.
ולכן אנחנו בצומת.
התנהלות הציבור הרחב בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, היא שתקבע, האם קיץ תשע"א היה קיץ היסטורי בתולדות המדינה, או אפיזודה חולפת. אתה ואני, את ואני, כל אחד מאתנו, הוא חלק מהציבור הרחב הזה, שעומד החל מאתמול, מועד פרסום דו"ח טרכטנברג למבחן.
מחאה היא מצת לשינוי. אין היא מחוללת אותו. מה שמחולל שינוי הוא צרוף של עשייה במישורים רבים: חקיקה, מיסוי וכלכלה, יחסי עבודה,כיצד כל אחד מאתנו עושה את עבודתו ומדבר עם ילדיו ועוד ועוד וגם כמובן תהליכים ואירועים בינלאומיים, לרבות שינויי מזג האויר.
"אביב העמים" במדינות השכנות לנו,מהפכת הטוויטר והפיסבוק העולמיים, סללו את הדרך, למחאה הישראלית של קיץ תשע"א.
ראינו כי "מה שהיה" איננו בהכרח "מה שיהיה." אז ראינו. מה יהיה הלאה ולאן צריך להמשיך ? זוהי שאלה מובהקת של תוכן. זוהי שאלה של חזון - איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה כאן ?
הדעות חלוקות בשאלה הזאת אך נדמה שבקיץ האחרון היה קונסנסוס בשאלת הצורך בשינוי דרך, שינוי כיוון.
ייתכן ואפשר להקביל בין ההתעוררות הקייצית של תשע"א לבין ההתעוררות המצופה מאתנו לנוכח קול השופר של ראש השנה.
הנה דברים שכותב הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, בספרו חיי שנה :
" כל השנים הם בעצם חזרה על המבנה היסודי של השנה, שוב סתיו, חורף , אביב, קיץ, שוב אותם ימים קצרים וארוכים, גשמים ויובש, קור וחום, וכל זה חוזר ונשנה שנה אחר שנה. הבדלים זעירים קיימים תמיד בין שנה לשנה, אבל כשמבקשים ' שנה חדשה' אנו מצפים למשהו באמת חדש, אחר.באביב של שנת תשמ"ב, פורסמה חוברת בשם: "חיים של אחריות ובחירה". חוברת זו היתה פרי של תהליך שנמשך כשנתיים של ניתוח וחשיבה אודות מצבה של מדינת ישראל, של קבוצה בראשותו של יעקב חסדאי (קבוצת לאו"ר) , לנוכח השבר שנתגלה במלחמת יום הכיפורים. וכך נכתב בפתח החוברת:
אותה חזרה מתמדת של השנים , אינה מתמצה רק במזג האויר או בתקופות השנה. החזרה והשיגרה הם תבנית החיים כולם. להוציא מספר קטן של מקרים נדירים, הרי בעיקרם של דברים זורמים חייו של כל אדם במחזוריות שיגרתית. גם מאורעות שיש בהם לכאורה משום שינוי או זעזוע לידה, נישואין, מוות גם אלה נופלים עד מהרה לתוך דפוסים קבועים, יצוקים מראש. אצל רוב בני האדם, דומים הדברים כל כך זה לזה, עד שלעיתים נראה כאילו לא אנשים שונים הם שעוברים את כל מאורעות החיים, אלא כעין דמות אחת סתמית חוזרת עליהם שוב ושוב. שבלונה של אדם שקיבלה כוח תנועה דמוי חיים, היא הנעה ממקום למקום, פושטת ולובשת בגדים, והיא מתרוצצת בין טקס אחד ומשנהו, וחוזרת פעם ועוד פעם על אותן התנועות, אותן המילים ואתם רגשות. ובני אדם עצמם, האנשים החיים שיש בהם בכל זאת דמות שלהם וחיים משלהם, מה אלה עושים ? דומה כי ישנים הם, או חיים את חייהם הווגטטיביים משל היו תפוחי אדמה, והריהם מצפים ל'שנה חדשה', למשהו שיבוא שישנה, שיעורר.
ראש השנה הוא יום תחילתה של השנה החדשה, והדבר המרכזי ביום חג זה, הוא תקיעת השופר. ...קולו של השופר, ובפרט כשהוא מרוסק לקולות השברים והתרועה הוא קול צעקה, (כמעט כתבתי "מחאה" - ג'ף) יללה וגניחה, קול מאיים, מרגיז ומפחיד. וכך אומר הרמב"ם בנושא זה: 'תקיעת שופר בראש השנה...רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם...אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם...[רמב"ם הלכות תשובה, ג, ד]. על כן אין קול השופר מיועד להיות ערב לאוזן, תפקידו לעורר ולזעזע, להקיץ את הנרדמים."
"עתידה של ישראל מוטל על כף המאזניים. הוא לא ייקבע בשדה הקרב או ליד שלחן דיונים. הוא יוכרע במאבק על ערכינו ואורחות חיינו....החוברת הכחולה כפי שהיא נודעה בקרב חברי לאו"ר (על שום צבע כריכתה) מפרטת בהמשך הצעות מעשיות מהצעות שונות שניתן לדון ברלוונטיות שלהם עם עבור השנים. דבר אחד אינו, לדעתי, מוטל בספק וזוהי האבחנה שבין התיקונים הדרושים לחברה שלנו, נמצאים חיזוק לשני הערכים הנ"ל: אחריות ובחירה.
אפשר להמשיך ולחיות טוב, להתווכח על שטחים ושלום ולהתעלם מגילויי שחיתות , התפורוות וניוון. את המחיר נשלם מאוחר יותר, אנחנו ובנינו. בינתיים, כל עוד אין משבר או מצוקה, ניתן לעצום עיניים ולהאמין שהכל יסתדר. אך בדרך זו אפשר להגיע לשלב שממנו והלאה אין חזרה, ואחריו יהיה מאוחר לעצור את שקיעתה של ישראל.
ישנה גם דרך אחרת: להכיר באמת. להוציא מסקנות ולבנות במדינת ישראל חברה צודקת ואיתנה. זו דרך קשה וארוכה. תיקונים לא יספיקו ובבחירות לא די (ואני מוסיף גם לא ועדות - ג'ף) . צריך להניח יסודות חדשים ולשם כך דרוש מאמץ חינוכי ממושך ויסודי.
הכוחות הפוליטיים מובילים את העם בדרך הקלה. הם נשתעבדו לאינטרסים שלהם ואיבדו את רוח היצירה והעמדה המוסרית, הדרושות כדי להנהיג את עם בדרך הקשה והנכונה. לכן אין מנוס אלא לנסות דרך חדשה , שתצמח מתוך העם.
בשנתיים האחרונות עשינו צעד ראשון בדרך זו. התבוננו אל הגילויים השליליים בחיינו ומצאנו כי רבים מהם נובעים מפגיעה בשני ערכים: האחריות והבחירה. כך הגענו למסקנה כי הדרך לבנייתה מחדש של ישראל מחייב חיזוקם של ערכים אלה בחיינו."
לסיום, אני מחזיר את רשות הדיבור לרב שטיינזלץ ומביא מהפסקה האחרונה למאמר שהבאנו דברים ממנו לעיל.
"
אכן שנה רודפת שנה, 'מה שהיה הוא שיהיה' [קהלת א, ט], יכול אדם לבלות את כל ימיו בחזרה על דברים חיצוניים, שאינם מגיעים לכדי דין וחשבון. כל שנה תהא עבורו עוד שנה ישנה, אותו עניין עצמו, חלום שאין לו קץ, מעגל שאין ממנו יציאה. לשם כך נשמע קולו של השופר ! הקול הזה, שאינו ערב לאוזן, שהוא כולו צעקה פשוטה שאין בה מילים כלל. שהרי אין מצויות מילים , שכל אדם יכול להקשיב ולשמוע בהן אותו תוכן עצמו. אבל הקול הזה הוא רק זועק, פעמים בתרועת שבר ויללה על מה שהיה, על מה שאבד, פעמים שהוא תרועה של אזהרה - מפני מה שאפשר עוד לשקוע ולהדרדר בו. פעמים שהוא קול נצחון - של הבטחה כי בכל זאת אפשר ואפשר השנה, שהחיים לא יהיו רק חזרה בלבד, שבתוך מעגל הזמנים יש פתח תקוה, תהיה באמת שנה חדשה."הרב אברהם יהושע השל לימד אותנו כי החיים עלי אדמות הם שותפות בין האדם לבין הקב"ה. יש אומרים שראינו יד ה' במחאה של הקיץ ויש אומרים שכולה מעשי ידי אדם. גם אלו וגם אלו יסכימו שהכדור, בכל הנוגע לתיקון החברה הישראלית נמצא בעיקר במגרש שלנו.
האם נשכיל לשמוע בשנה חדשה הבאה עלינו לטובה את קולות היללה של מי בינינו שנמצאים במצוקה ? האם נשכיל לשמוע את קולות האזהרה של, כפי שאומר הרב, מפני מה שאפשר עוד להדרדר ? האם נזכה לשמוע קולות של תרועות נצחון של הבטחה שהתממשה ?
האם נדע לעשות את מה שצריך לעשות כדי שבמדינת ישראל נהיה חברה טובה יותר ?
שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה
ג'ף
