אלו דברים לשמחת תורה תשע"ה

אחת הרשימות המעניינות שאני מקבל לתיבת הדואר האלקטרוני שלי מדי שבוע מכיוון יהדות ארצות הברית, הן רשימותיו של הרב מרק ד. אנג'ל, תחת הכותרת "מלאך לשבת" (תרגום שלי ל).
השבוע קבלתי רשימתו לשמחת תורה ואני רוצה לשתף אתכם בכמה מתובנותיו של הרב אנג'ל. למקור באנגלית של הדברים ראו:
http://www.jewishideas.org/angel-shabbat/above-tragedy-thoughts-simhat-torah.
אגב, מדובר לפי דברי כב' הרב, בדרשה הראשונה שנשא בפני קהילתו  לפני כ 45 שנה. למדתי לדעת, תוך כדי הכנה "אלו דברים", כי מדובר בקהילה היהודית הראשונה שנוסדה על אדמת אמריקה בשנת 1654 על ידי יוצאי פורטוגל וספרד.
ראו http://shearithisrael.org/.

אקדים את התרגום שלי לקטע מהדרשה למקור באנגלית:

"משה לא נענש בעוון חטא. תורה מתארת כאן בצורה חיה מאד משהו על המצב האנושי. מוות הוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. על אף שייתכן ויהיו לנו אידאלים אציליים, על אף שייתכן ונעבוד קשה, איננו יכולים לצפות להגשים את כלל מאוויינו. משה רבינו, אולי הדמות האידאלית ביותר בתורה נפגע משום היותו בן תמותה; בני תמותה עוצמתיים ככל שיהיו, פשוט אינם מסוגלים להגשים את כל מאווייהם. זוהי אמת עמוקה באשר לטבעה של האנושות.
היום, מתוודים אנחנו לדמות מקראית נוספת, לאדם הראשון. נדמה לי, שזה אירוני מאד שבקריאת התורה של היום  - של שמחת תורה - ניצבים זה לצד זה - יצירתו של האדם הראשון ומותו של משה. לאדם הראשון ניתן גן עדן. הוא היה אדם ללא חלומות וללא שאיפות, מכיוון שהיה לו כל שביקש. הוא היה שאנן, שבע רצון ולא מוטרד מאידאלים.
עם זאת קיום שכזב הוא בעייתי מכיוון שאין במצב זה מניע לחיות. ללא אופק להתקדם לעברו, על האדם לסגת/ ליפול. וכך אדם נסוג/ נפל. לעומתו משה חי את חייו בעבודת מתמדת להגשמת חלום, וכך בבוא המוות, נגדע באופן טרגי כוח חי. אדם לא הכיר בערך החיים  ומכאן נפילתו מגן עדן היא פחות עוצמתית.
בסופו של דבר, כבני תמותה, יש בידנו אפשרות הבחירה  - בין להיות גיבורים טרגיים או סתם טרגיים.
לאיזה קטגוריה אנחנו משתייכים ?

Moses was not being punished for a sin. Rather, the Torah is describing in a very vivid way something about the human predicament. Death is a built-in part of human existence. Though we may have noble ideals, though we may work hard, we cannot expect to fulfill all of our ambitions. Moses, perhaps the most ideal character in the Bible, was plagued by being mortal; and great mortals simply cannot realize all of their hopes. This is a profound truth of the nature of humankind.

Today, we are also introduced to another biblical character, Adam. I think it is very ironic that the birth of Adam and the death of Moses are juxtaposed in today’s Torah readings. Adam was given paradise. He was a man who had no dreams or ambitions, for he had everything he wanted. He was complacent, satisfied, and untroubled by ideals.
Existing in such a state, though, is problematic, because there is no motivation for living. If there is no place for one to advance, he must fall back. And so, Adam fell. But whereas Moses was a tragic hero, Adam was just plain tragic. Whereas Moses had lived his life working toward a dream so that when death came it tragically cut off a living force, Adam never knew the value of life, and hence his fall from paradise is far less climactic.

Ultimately, being mortals, we each have the choice of being either tragic heroes or simply tragic. In which category do we belong?

וממשיך הרב אנג'ל:

"למרבה הצער, רבים מאתנו שבעי רצון מעצמנו, מעושרנו, ממעמדנו החברתי. במיוחד שאננים אנחנו בכל הקשור לתחום של ההישגים הדתיים שלנו. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים את עיקרי היהדות, את עומקי התורה. אנחנו חושבים שאנחנו נוהגים כראוי מבחינה דתית ומקיימים מצוות כהלכתן. על פי רוב, דורכים אנחנו במקום.
היום בשמחת תורה, השלמנו את קריאת התורה. יכולנו לומר: השלמנו את הלימוד שלנו, ואנחנו מרוצים. אך לא. התחלנו מיד בקריאת ספר בראשית. התחלנו לקרוא את התורה שוב מחדש. יודעים אנחנו שלא נוכל לעולם להבינה עד תום ושלא נצליח להגשים את שאיפותיה הקדושות - אך אנחנו ממשיכים קדימה והלאה. אין בידנו לנוח מתורה, לנוח פירושו להיות טרגי.

Unfortunately, many of us are satisfied with ourselves, with our wealth, with our social position. We are especially complacent in the realm of our religious attainments. We think that we understand the truths of Judaism, the profundities of the Torah. We think we practice our religion properly and do enough mitzvoth. For the most part, we are stagnant.

Today, on Simhat Torah, we completed the reading of the Torah. We could have said that we have finished our study, we are content. But we did not do these things. We began immediately to read Bereishith. We started the Torah all over again. We know that we will never fully comprehend the Torah or fully realize its sacred dreams—but we move forward and onward. We cannot rest from the Torah, for to rest is to become tragic.

חג שמח !
    ג'ף

הרב אנג'ל מכהן כמנהל "המכון לרעיונות ולאידיאלים יהודים" שבניו יורק ראו
http://www.jewishideas.org/about