בספרו על נביאי ישראל כותב השל תחת הכותרת "האלהת הכוח"^ את הדברים הבאים (התרגום להלן הוא שלי -ג'ף):
"מדוע בתקופה העתיקה היו כה מעט קולות שהושמעו במחאה נגד האכזריות של האדם ? מדוע בני אדם הם כל כך צייתנים, מוכנים להרוג וליהרג לפקודתם של מלכים וראשי שבטים ? אולי זה מכיוון שהם משבחים את הכוח, מוקירים את אלה שבידם כוח ומשוכנעים שסוד ההישרדות של אדם טמון בכוח. תפארתם וגאוותם של מלכים מעוורים את בני האדם.
איש ארם נהריים סבר , למשל, כי השלטונות צודקים תמיד: ' הוראת הארמון, כמו גם הוראת Anu איננה ברת שינוי דבר המלך צודק תמיד, אמרתו כאמרת אל איננה ברת שינוי !'*
הנביאים דחו את הסברה כי מעשי ידי האדם כמו גם כוחו ראויים להערצה האדירה ביותר. הם הוקיעו פרי גודל לבב ותפארת רום עיניים (ישעיהו י:יב), את המלכים שמשלו בעברה, בזעם ובאכזריות (ישעיהו יד: ד-וׂׂ ), משחיתי גויים שיצאו לשום ארצות לשמה, להחריב ערים ולהותירן מאין יושב (ירמיהו ד:ז), האשמים שכוחם הוא אלוהיהם (חבקוק א:יא).
ותהי מרוצתם רעה
וגבורתם לא כן
( ירמיהו כג:י)
ייעודו של סמכות ציבורית הוא להגשים חוק מוסרי, משימה שידע והבנה כמו גם עוצמה שלטונית הם האמצעים להגשמתה. עם זאת, עוצמה שלטונית טומנת בחובה הנטייה להרבות יהירות. '... אחת התכונות הבולטות והנרחבות של הפולמוס הנבואי היא חשדנות כלפי עוצמה שלטונית, בשלל צורותיה וגווניה והוקעתה. .הרעב של בעלי השררה אינו יודע שובע; התאבון בא עם האוכל. עוצמה מהללת את עצמה ואינה מסוגלת לסגת בפני כל שיקול של מעבר; לא שומעה בקול (צפניה ג:ב)'* .זוהי אירוניה מרה של ההיסטוריה שה'עמך' שהינם נעדרי כוח והקרבנות הצפויים של הניצול לרעה של עוצמה שלטונית הם הם הראשונים להפוך לבעלי הברית לאותו מי שמבקש לצבור כוח בידיו. עוצמה שלטונית היא זוהרת ואילו ייעודה, החוק המוסרי הוא נחבא אל הכלים.
'עוצמה חומרית היא האולטימה רציו - ה'שורה התחתונה' של חברה מדינית- פוליטית בכל אתר ואתר. שמירת הסדר הציבורי אפשרית אך ורק בכוח הזרוע.'* היה זה ועודנו אקסיומה אצל בני אנוש בכל מקום. החרב היא המבטח היחיד לבטחון; החרב היא סמל לתפארת ולכבוד. החרב היא אושר עילאי ושיר הלל.
עם הופעתם של הנביאים, הם הצהירו שכוח הזרוע איננו ערך עליון, שהחרב היא תועבה, שאלימות היא מגונה. החרב, הצהירו הנביאים, תושמד .
וכתתו חרבותם לאתים
וחניתותיהם למזמרות
לא ישא גוי אל גוי חרב
ולא ילמדו עוד מלחמה
ישעיהו ב:ד
הנביאים בהקשותם על התאהבותו של אדם בעוצמה שלטונית, עמדו לא רק על הפגם המוסרי שבמלחמה אלא על חוסר התוחלת ועל האבסורדיות שבו. בתקופה מאוחרת יותר, נאמר לנו שנאפוליון הצהיר בפני שר החינוך שלו: ' יודע אתה פונטיין ממה אני משתומם בעולם הזה? מהעדר היכולת של כוח הזרוע ליצור דבר מה כלשהו. בסופו של דבר החרב לעולם מנוצחת בידי הרוח.'* ועם זאת, הדבר המדהים ביותר בעולם הוא ההתעלמות המתמדת מחדלות האונים של כוח הזרוע. מהו הרווח בסופו של חשבון של נשק, בריתות וניצחונות ? חורבן, יגון ומוות.
וייגעו עמים בדי-אש
ולאומים בדי- ריק יעפו
חבקוק ב:יג"
זוהי הפסקה הפותחת לפרק שכותרתו "הסטוריה" בספרו של השל על הנביאים (האיזכורים למקורות הציטוטים שבטקסט הנ"ל והמסומנים ב*לא צוינו כאן על ידי ). תחושתי היא שהדברים הם די מדהימים וקלוטים מן המציאות של ימינו; מציאות של עם ישראל בדור של חורבן ותקומה. תקומה שבאה לנו באמצעות כוח הזרוע. זהו אך חלק מהדיסרטציה של השל לקבלת תואר דוקטור שנכתב בגרמניה שלפני מלחמת העולם השניה ופורסם, אחר עריכה נוספת, כספר בארצות הברית בתחילת שנות הששים.
אצטרך לעיין עוד בספר ובתורת הנביאים על מנת להימנע מהמסקנה הראשונית שעל אף סלידתנו מאלימות ומכוח הזרוע - אין מדובר כאן בדברים מופרכים.
המשך יבוא
שבת שלום
אדר שמחייח
ג'ף
^A.J. Heschel, The Prophets, The Jewish Publication Society of America, pp 159 - 160
