בפסקה הדנה ב"מתח בין הלכה לאגדה" בפרק 33* ל"אלוהים מבקש את האדם" מביא השל קטע מדברים של ה"מי שילוח" לפרשת וישב אחר שהוא שואל "האם חייבת ההלכה להמשיך להתעלם מקולה של האגדה ?":
"וזה שנאמר ' אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצֹר את אפרים' [יש' יא 13], כי באמת אלו השני שבטים הם תמיד מתנגדים זה לזה, כי עניין החיים שנתן הקדוש ברוך הוא בשבט אפרים הוא להתרכז בכל דבר מעשה על הדין וההלכה מבלי לסור ממנו, ולכן כשהכתוב מזהיר את ישראל לבלתי יחטאו, מטרת התורה אז יאמר פן תצלח כאש בית יוסף [עמ' ה 6]...ושורש החיים של יהודה הוא להביט תמיד להשם יתברך בכל דבר מעשה אף על פי שראה האיך הדין נוטה, עם כל זאת מביט להשם יתברך שיראה אותו עומק האמת בהדבר, כי יוכל להיות אף שהדין אמת הוא לפי טענות בעלי דינים אך אינו לאמיתו כי פן יטעון אחד טענה שקרית כמו שמצינו בקני דרבא, וכמו כן נמצא בכל ענינים, וזאת הוא שורש החיים של יהודה, להביט לה' בכל דבר ולא להתנהג על פי מצות אנשים מלומדים אף שעשה אתמול מעשה כזו מכל מקום היום אינו רוצה לסמוך על עצמו רק שהשם יתברך יאיר לו מחדש רצונו יתברך. ועניין זה יחייב לפעמים לעשות מעשה נגד ההלכה כי 'עת לעשות לה' הפרו תורתו'. ולזה אלו השני שבטים מתנגדים זה לזה, ולעתיד נאמר 'אפרים לא יקנא ויהודה לא יצר', היינו, שלאפרים לא יהי טענה על יהודה במה שיוצא חוץ להלכה , ולא יצר לו מזה כי יראה השם יתברך לאפרים את כוונת יהודה שהוא מכוון לשם שמים ולא להנאת עצמו וממילא יהיה שלום ביניהם."**
והדברים צריכים כמובן עוד עיון.
מלבד, שני "טיפוסי אדם" - "טיפוס הצדיק - יוסף, איש הדין" ו"טיפוס 'החוזר בתשובה'" - יהודה, מי שתר אחר 'כוונת הדברים' שמעבר לדין, - מצוי המתח המובנה שבין "הלכה" ו"אגדה".
אומר על כך השל בפסקה קודמת באותו פרק:
"ההלכה מייצגת את הכוח של אדם לעצב את חייו על פי דפוס קבוע; ככזו היא מהווה כוח נותן צורה. האגדה היא ביטוי לשאיפותיו הבלתי פוסקות של האדם, המתריסות לעתים כנגד כל הגבלה. הלכה היא הרציונליזציה והסכמטיזציה של החיים; היא מגדירה ומפרטת, מציבה מידה וגבול, יוצקת את תוכן החיים אל תוך מערכת מדויקת. האגדה עוסקת ביחסים הנשגבים מאומֶר שבין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעולם. ההלכה עניינה בפרטים, כל הלכה והלכה בנפרד; האגדה עניינה במכלול החיים, בטוטליות של החיים הדתיים. ההלכה דנה בחוק, והאגדה במשמעות החוק. ההלכה עניינה בנושאים שאפשר לבטא באופן מילולי, ואילו האגדה מציגה בפנינו ממלכה שמקומה מעבר לגבולות ההבעה. ההלכה מלמדת אותנו כיצד לבצע פעולות שגרתיות; האגדה מורה לנו כיצד אפשר להשתתף בדרמה של הנצח. ההלכה מעניקה ידע, והאגדה - שאיפה."^
לנושא הזה של היחסים בין הלכה והאגדה הקדיש השל את ספרו שבעברית "תורה מן השמיים באספקלריה של הדורות". שלושה כרכים, שלצד היחסים בין הלכה לאגדה, דן בהם השל בשיטות השונות של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, "שני אבות עולם" כדבריו. הכרך השלישי - כמעט בלתי אפשרי להשיג אותו בחנויות. כרך זה יצא לאור אחר מותו של השל, והוא ככל הנראה יצא משובש. לשמחת חסידי השל, יש מי שעומל על גרסה חדשה של הכרך הזה על פי כתבי יד של השל שנמצאו בארכיונו.
על כל מקרה, בעיית הקוטביות - בין אם מדובר בטיפוסי אדם שונים או בטיפוסים שונים של שיטות מחשבה - עומדת ביסוד עולמנו. כדברי השל שם:
"הקוטביות היא תכונה הכרחית של כל הדברים. המתח, הניגוד והסתירה מאפיינים את המציאות כולה."^^
"משימתנו היא", כדברי השל, "ללמוד כיצד ניתן לשמר את ההרמוניה בין תביעותיה של ההלכה לבין רוח האגדה." ואוסיף - ללמוד להכיר בקוטביות, להכיל אותה, ולהשתדל לפעול ביושר ב' עולם הפירוד' הזה, עולם המאופיין בחוסר עקיבות, מדון ועמימות^*. מה שישראל אלירז כינה "אלימות היש" ו"מחיר חרון היומיום".*^
ועל מנת שלא לסיים ב"אלימות" וב"חרון היומיום" - נביא מדבריו של אלירז מתוך השיר הבא שלו באותו הקובץ:
"צריך לגשת אל החיים ( ואולי גם
אל המוות ) כאל משא־ומתן עסקי,
שגם אם הכל כבר נקבע
אנו חופשיים בכל רגע
לחדש את ההתדיינות
כאילו אין לפנינו סעיפי סיכום כלל."***
שבת שלום
ג'ף
* "פרק שכותרתו : "בעיית הקוטביות"
**ר' מרדכי יוסף מאיזביצ'ה, מי השילוח, וינה תר"ך, דף יד ע"ד- טו ע"א
*א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ' מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 270 - 271
^שם , עמ' 265
^^ שם, עמ' 269
^* שם, עמ' 269 - 270
*^ ישראל אלירז, "לפני הדלת, מעבר לקיץ", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 68
*** שם עמ' 69