אפלפלד כשהגיע לארץ, נער יתום, למוד תלאות מלחמת העולם השניה, העתיק ערב ערב בחדר האוכל הקיבוצי שבו שהה, לתוך מחברת, פרק אחד מפרקי התנ"ך. היה זה מאמץ מודע לרכוש את השפה העברית, שפת הארץ החדשה אליה הגיע כפליט.
במאמר שנקרא "המזור והפשר" כותב אפלפלד:
"ברצוני לומר כמה מילים על דרכם שלי ושל בני גילי אל ביאליק. זוהי פרשה ארוכה, סבוכה, וספפק אם אפשר למצותה בשורות ספורות. את שמו של ביאליק קלטתי לראשונה במחנות. בני שמונה־תשע היינו, והצער סביבנו כים. החיים איבדו את משמעותם והמלים נאלמו. אילמלא המאמינים המעטים, שבאמונתם הפיחו חיים, היו גם שיירי הצלם נרמסים. היו בינינו מאמינים שונים: שלומי־אמוני־ישראל, קומוניסטים, אנארכיסטים וגם הבראיסטים אחדים, שאת שמו של ביאליק היו הוגים במין דבקות דתית. מפיהם שמענו לראשונה את שמו של ביאליק ובשם זה נמררו תקווה, אמונה, ואיזו אינטימיות כמוסה, המצויה כנראה, רק אצל האדם המאמין. מאז ועד עתה, כשאנו מעלים את שמו של ביאליק, אנו נצרבים רגע מאמונתם של אחים על סיפו של המוות.
שנים חלפו עד אשר באתי אל יצירתו של ביאליק. והפגישה הראשונה, אם לומר את האמת, היתה מרה. ביאליק חמור־סבר הביט אלינו מתוך השיטין. ביאליק המוכיח, ביאליק של חזות קשה, שחזותו כביכול נתקיימה בנו ובהורינו.
באנו ארצה ב1946. בני שתים־עשרה שלש־עשרה היינו, וסבל השנים צרור בנו כפקעת קשה ונעדרת משמעות. כל סבל כפוי הוא נעדר משמעות. סיבלנו לא רק חסר משמעות היה, אלא מביש. בארץ המו חיים של מעש, כוונה ותושיה; ואנו ילדותנו המעונה כמו נשחתה עוד יותר תחת משא המעשים. לא די שהיינו עלובים, באה השירה ובאצבע מוכיחה הצביעה עלינו, על האשמים כביכול, שלא שעו לקולו של המוכיח ונענשנו. אנו היינו הראיה החותכת של הנבואה שנתקיימה. מובן, היתה זו רק תחושה של נערים, שלא היו מסוגלים אותה שעה לאמוד את זמנה ואת מקומה של התוכחה. המלים הבוטות נספגו בהם ישירות. לא היה ספק בליבנו, כי אנו האשמים וממילא הנענשים. כמו להכעיס נעלם לנו ביאליק הנסתר, שמאמינים הוגים את שמו עד רגעי חייהם האחרונים, ובא ביאליק אחר, ביאליק המאשים."
בהמשך ותוך דילוג קטע, אומר אפלפלד:
"גורלי היטה אותי, משום־מה, אל הספרות. ברוב תמימות סבור הייתי, כי יש בכוחי לשאול את השאלות הגדולות, ואם לא לענות עליהן, למיזער להיענות להן. ודאי שספרות שואלת וגם עונה על־פי דרכה. אבל אין כוחה באמירה, אלא במימוש ובעיצוב. העיצוב הוא לא רק מלאכתה, אלא גם מוסרה. דו־שיח חזיוני לא יתקיים אלא אם ימומש במיבחר־מילים מסויים ובדמות קונקרטית שיש לה סבר משלה וגיל משלה וחולשה משלה. האמירה המופשטת גדולתה במקומה, אבל הספרות מחייבת על ־פי חוקתה לחזר אחר פכים, ומתוכם, ורק מתוכם, היא מנסה להעלות אמת כלשהי."*
המשך יבוא
שבת שלום
ג'ף
*אהרן אפלפלד, מסות בגוף ראשון, הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית,ירושלים, תשל"ט, עמ' 88-87, 90
