חקירות 85

 "כלל הוא כמו תמרור. האם הוא לא משאיר כל פתח לספק בדבר הדרך שבה עלי ללכת ? האם הוא מראה לאיזה כיוון אני יצריך ללכת כאשר אני חולף על פניו; בין בכביש או בשביל העפר, או דרך השדות ?"

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 74

ההערה

 אני חושב שאנחנו רחוקים מאד מפגעי הלאומנות כפי שנתגלו בסרביה. יחד עם זאת  איננו יכולים לומר שנגעי הלאומנות זרים לנו. יצר הרע הוא יצר הרע והוא מצוי אצל כל אחד, ( ובכל עם ) בכל אתר ואתר, וכלל הוא ,שכפי שאמר השל, סכנה מתמדת דורשת שמירה - זהירות מתמדת. לשמוע התראות וללמוד מניסיונם של אחרים לא רק שאיננו מזיק זה אפילו מועיל.

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשפ"ג

 אחד המאמרים של צ'ארלס סימיק בקובץ המסות שלו שנקרא "החיים של דימוים" ( תרגום שלי לעברית ל The Life of Images ) נקרא The Renegade. מורפיקס מתרגם את המילה הזאת ל עריק או בוגד. אני חשבתי על מורד לבסוף החלטתי על "ה - מרדן".

במאמר הזה סוקר סימיק בקצרה את תולדות משפחתו  בהקשר לתולדותם של הסכסוכים העקובים מדם שהתרחשו במאה העשרים בארץ מולדתו - סרביה.  סימיק מבקר בעט מושחזת את האכרזיות ואת הטמטום של  הלאומנות הקיצונית של בני עמו.

באחת הפסקאות אומר סימיק בתרגום שלי:

"שנות מלחמת ויטנאם - מיקדו את תשומת ליבי. לקח לי קצת זמן לעמוד במלוא המובן על ההטעיות המכוונות, השקרים והטירוף הצרוף בעיתונות בטלוויזיה  ובדעת הקהל שלנו. ולראות במה שהפטריוטים נוטפי הריר משפתיים, עם קריאותיהם לטבח ללא הבחנה מסבכים אותנו.  המלחמה העמיקה חשד שמלווה אותי כל חיי כלפי כל מטרה שמעלימה מעיניה טבח של חפים מפשע."

בהמשך הוא אומר , כלפי אלו שלא טבחו במו ידיהם אלא "רק" עמדו מן הצד:

"התחוור לי מיד שנתבקשתי על ידי בני עמי להיות מסייע לפשע על ידי העמדת פנים שאני מבין או סולח למעשים שידעתי שהם בלתי נסלחים" ומוסיף סימיק שם

"כמובן, שלא רק הסרבים מעמידים דרישות שכאלו, המצב בארצות הברית היום אינו טוב בהרבה..."

לפני קצת יותר משנה תרגמתי את השיר להלן פרי עטו של סימיק, שמופיע במאמר

אימפריות - צ'ארלס סימיק

סבתי ניבאה את הקץ

של האימפריות שלכם, יא טמבלים !

היא גיהצה. קול הרדיו ברקע.

האדמה רעדה תחת רגלינו.

אחד ממנהיגיהם היה בעיצומו של נאום.

'מפלצת', היא קראה לו.

הריעו ודיגלו את נשקם למען המפלצת.

'הייתי הורגת אותו במו ידיי'

הכריזה לעברי.

לא היה בכך צורך. כולם

ממילא ילכו לעזאזל או טו טו.

'אל תקשקש על זה עם איש'

הזהירה אותי

ומשכה באזני כדי לוודא שהבנתי.

Empires, by Charles Simic, appears in "The Renegade" in "The Life of Images", Harper Collins Publishers, p 245

התרגום כאמור שלי ( ברשות המחבר ) - ג'ף

שבת שלום

ג'ף

6צבי ארליך, Oriah Lewis ו4 נוספים

 התעוררו אצלי הבוקר מחשבות בנושא הקשר בין "דת" ל"פוליטיקה" בעקבות פוסט סביב הפטרת השבוע בזכריה על מגבלות הכוח. השל טען נחרצות ש"הנביאים התערבו בענייני פוליטיקה" - בנושאי חברה, שלטון הון וכדומה הכוונה  - והוא למד מהם על העמדה שלדידו היא העמדה הנכונה בימיו בארצות הברית של שנות הששים של המאה הקודמת בנוגע למלחמת ויאטנאם ועוד. אני כלל לא בטוח שבארץ היום - אנו צריכים ללכת בעקבות השל בנושא הזה. הסיפור אצלנו מורכב מאד. אני לא חושב שהימין הקיצוני טועה בכל מה שהוא אומר כשם שאני לא חושב שהשמאל הקיצוני טועה בכל מה שהוא אומר. למצוא אפיקים לכך שהאמת והשלום אהבו - אינו דבר קל, וייתכן שהוא בלתי אפשרי.

אלו דברים לשבת חנוכה פ' מקץ - ר"ח טבת תשפ"ג

התעוררו אצלי הבוקר מחשבות בנושא הקשר בין "דת" ל"פוליטיקה" בעקבות פוסט סביב הפטרת השבת מספר זכריה על מגבלות הכוח. השל טען נחרצות ש"הנביאים התערבו בענייני פוליטיקה" - בנושאי חברה, שלטון​,​ הון וכדומה הכוונה  - והוא למד מהם על העמדה שלדידו היא העמדה הנכונה בימיו בארצות הברית של שנות השישים של המאה הקודמת בנוגע למלחמת וייטנאם ועוד. אני כלל לא בטוח שבארץ היום - אנו צריכים ללכת בעקבות השל בנושא הזה. הסיפור אצלנו מורכב מאד. אני לא חושב שהימין הקיצוני טועה בכל מה שהוא אומר כשם שאני לא חושב שהשמאל הקיצוני טועה בכל מה שהוא אומר. למצוא אפיקים לכך שהאמת והשלום אהבו - אינו דבר קל, וייתכן שהוא בלתי אפשרי.

מכאן לאלו דברים שהכנתי להפצה לפני שראיתי הפוסט לעיל​

ישעיהו ליבוביץ:

"'ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם' - זהו אחד החלומות המרובים בחומש בראשית,  המופלא מהרבה בחינות משאר החומשים. אחד הייחודים שיש בו  - שהוא עולם של חלומות. מה שאין כן החומשים הבאים אחריו - אין החלומות תופסים מקום רב במקרא שאחרי חומש בראשית. הנביאים , בדרך כלל, מתייחסים לחלום בזלזול: 'החלומות שווא ידברו'. רק כשאנחנו מגיעים לתקופת בית שני ולדניאל, שוב אנחנו נכנסים לעולם של חלומות.

החלומות שבחומש בראשית משמעותיים מאד: או שהם מציגים את העתיד, או שהם הסיבה לאירועים שמתרחשים בעתיד בעקבותיהם.

הכל חולמים בבראשית: אבות האומה - אברהם אבינו, שרואה את ברית בין הבתרים אחרי שתרדמה נופלת עליו; יעקב אבינו, שחולם את חלום הסולם הגדול; ובעל החלומות יוסף. אבל גם אבימלך מלך גרר זוכה שהשם ייראה לו בחלום, וכן גם לבן הארמי. ואפילו שני פקידים מצרים שסרחו והושמו בבית - הסוהר, גם הם חולמים חלומות משמעותיים מאד; אבל עניין החלום המשמעותי פוסק עם סיום חומש בראשית.

אפשר היה לגולל כאן פרשת דיון עמוק מאד: מדוע העולם שקודם למתן תורה הוא  עולם המשופע בחלומות משמעותיים, וממתן תורה ואילך החלום מאבד את משמעותו ? אבל אני מסתפק ברמז זה ועומד על שני החלומות הגדולים שבחומש בראשית: חלומותיהם של שני אישים, אשר - בין אם נתייחס אליהם מתוך גישה היסטורית ובין אם נתייחס אליהם מתוך גישה סמלית - מייצגים שני קטבים של האנושות.

מצד אחד, יעקב אבינו, בחיר האבות, האיש התם - זאת אומרת השלם, התמים; ומצד שני, פרעה מלך מצרים. פרעה - אולי לא פרעה ההיסטורי אלא פרעה הסמלי - אשר הנביא, הרבה דורות לאחר מכן, קורא לו: 'התנין הגדול השוכן בתוך יאוריו'. יעקב אבינו, המייצג את היסוד האלוהי שבאדם, פרעה מלך מצרים, המייצג את האלמנט החייתי - ושניהם חולמים. ועל שני החלומות האלה נאמר במדרש פעמיים דבר נוקב מאד, שמציג את שתי הבחינות השונות בעולמה של האמונה, אולי של כל אמונה דתית, של תפיסת מעמדו של האדם לפני אלהים.

פרעה חולם ' והנה עומד על היאור' - היאור כמובן הוא הנילוס. ו'עומד על היאור', פירושו עומד על שפת היאור. אבל מבחינה מילולית פרעה עומד על היאור. מה משמעות היאור במצרים ולמצרים ? היאור הוא-הוא מצרים. מצרים איננה קיימת אלא בזכות היאור ומכוח היאור. אלמלא הנהר הזה, החוצה את מצרים מדרום לצפון, לא היתה מצרים אלא המשך של מה שממערב לה, של המדבר הגדול, המדבר הלובי, אשר אין בו גשם ואין בו מאומה; ורק הודות  לנהר הזה נוצרת רצועה צרה, שכל רחבה נמדד בקילומטרים בלבד, שהיא אדמה פורייה ומאפשרת יישוב אנושי. ולא זו בלבד, אלא מאפשרת את היישוב האנושי הצפוף ביותר על-פני כדור הארץ.

השטח שהנילוס משקה אותו אינו גדול משטחה של ארץ ישראל. כל השאר הוא מדבר שממה שגבעול עשב איננו צומח בו; וברצועה הצרה הזאת יושבים היום 50 מיליון בני-אדם; וכך היה זה מימות עולם. הנהר הזה יצר את מצרים ויוצר את מצרים עד היום הזה. בסגנון המיתולוגי - היאור הוא אלוהי מצרים, עליו מצרים קיימת, המצרים היו עובדים לנילוס, הוא היה אלוהיהם. לכך מתייחס המדרש, שהוא אומר: 'ופרעה חולם והנה הוא עומד על היאור - רשעים מתקיימים על אלוהיהם, אבל צדיקים אלוהיהם מתקיים עליהם, שנאמר [על יעקב]  'ויחלם והנה סׂולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוהים עולים  ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו'; לפי הפשט - על הסולם, אבל לפי הלשון - על יעקב. מה משמעות המאמר הנוקב הזה ? בשני המקרים מדובר על בני-אדם המודעים למעמד האדם לפני אלהים - בני-אדם מאמינים. גם פרעה, עובד אלילים, הוא בן-אדם מאמין. אבל את אלוהיו הוא תופס כאמצעי לסיפוק צרכיו. הוא 'מתקיים על אלוהיו'. יש לו אל הנושא אותו עליו; אל למענו, לטובתו ולקיומו. אבל יעקב מקבל עליו להיות נושא אלוהיו; הוא איננו דורש שאלוהים יקיים אותו, אלא הוא מקבל על עצמו להיות מקיים את האמונה באלוהים. אלהיו איננו כלי למען אינטרסים אנושיים; אלא הוא רואה את האדם, וממילא את כל העולם, ככלים לקיום יראת ה'.

זהו ההבדל בין אמונה דתית אמיתית ובין אמונה אלילית, או בלשון חז"ל - בין 'לשמה' ובין 'שלא-לשמה', בין בחיר האבות החולם ובין פרעה מלך מצרים החולם."*

והדברים צריכים עוד עיון.

חנוכה שמח

חודש טוב

ושבת שלום

ג'ף

* ישיעהו ליבוביץ, "הערות לפרשיות השבוע", הוצאת אקדמון, עמ' 33- 34

אלו דברים לשבת חנוכה פ' מקץ - ר"ח טבת תשפ"ג (ט)

 "ראיתי ברחוב, בערב קיץ"

כך פותח יהודה עמיחי את קובץ השירים שנקרא "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד"

והוא ממשיך שם -

"ראיתי אשה שכתבה מלים

על נייר פרוש על דלת עץ נעולה,

וקפלה ושמה בין דלת למזוזה והלכה לה."

שירה אינה אמורה "לפתור לנו בעיות", בכל אופן בוודאי לא באופן ישיר,

היא גם לא אמורה "להעצים את השאלות."

שירה אמורה להיות, ומה שיהיה יהיה.

"אלים מתחלפים התפילות נשארות לעד"

אדם ניצב לעיתים לפני מציאות שאינה מותירה לו ברירה אלא לבהות, לבכות, לשתוק, ואולי לשיר.

אומרים שחסידים ידעו או יודעים את סוד הענין זה.

אז אומרים.

מי שטוען שיודע סוד, אולי יודע משהו, אבל סוד זה לא.

כך למדתי לאחרונה מעיון ב"השל" ( בעזרת אחד ממפרשיו ). החליפו המילה "סוד" ב"מסתורין" - אולי הדברים יהיו קצת יותר מדויקים.

אולי. 

פרשת מקץ - היא פרשה של חלומות.

חלומות מגיעות אלינו, כארוע לא קרוא, ארוע שמזמין שלא לומר מחייב פרשנות.

בדרך כלל יש יותר מפירוש אחד אפשרי לכל ארוע.

ולעולם האירוע ישאר ארוע, והפירוש פירוש.

חנוכה שמח

חודש טוב 

שבת שלום

ג'ף

אחרי בילוי צהרים בבית חולים בעיר הקודש

הוויז אומר לבעוט חזרה

זה לא הוייז טמבל זה החיים

"בעט בעט בעט

כנגד הבעיטות שלי

אני כפי שקפקא ציין ברוב

חוכמתו אנצח בסוף אבל אתה

תבעט". תבעט חזרה בכל הכוח

מבחר מתוך שירי דכאון ששרנו באוטובוס חזרה מהאימונים בגולני ב1977 ליד ירוחם

אחרי שלושה שירים וחצי

בקבוק ויסקי הוא התחיל להרגיש

קצת יותר טוב

מעורפל חושים, הוא עשה

את דרכו הביתה מבית המרזח

ועלה לטיסה הראשונה לחלל

"אני רוצה להתאוור קצת" אמר.

"אנחנו נעזור לך" אמרו חבריו

כעת תביא שאכטה.

"ראי ראי שעל הקיר" 

"מי היפה מכולן" שאלה.

שתק הראי

עניינים התחילו לצאת מכלל שליטה

בני אנוש מסתגרים בבתיהם מול הטלויזיה

אבל אין חשמל...

"אל תלכו  שבי אחר תשובות פשוטות"

אמר הפרופסור לפני שכבה הטלויזיה

"עוד מעט יבוא החושך ואיתו מקצת מזור", אמר

"תפסיק עם השטויות שלך" אמרה אשתו

"תעשה כלים ואחר כך תסדר את הסלון"

היא לא הותירה לפרופסור הרבה ברירה...

נגני הפזמונים של כריסמיס ניגנו, 

הזמרים שרו ליד דלתות הבתים,

וירוס השגעון חוגג וחברו של רבי נחמן סופק כפיו

"או טו טו זה מתחיל",  קרניבל השחיטה,

שחזור המומנטים השחורים, ציוץ הציפורים

שתיקת האלים

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשפ"ג

 "זכינו להקים את מדינת ישראל" אומר אברהם יהושע השל בנאום בעברית בירושלים ב1957, שהבאנו קטעים ממנו כאן לפני שבועיים. "הגיע הזמן לקומם את בית ישראל" ממשיך השל ומטעים. "מדינת ישראל היא בארץ הקדושה. בית ישראל הוא בכל מקומות מושבותינו, בית שיש בו חלונות פתוחים לתוך ארץ ישראל. הכרת אחדות האומה חשובה לנו. אבל אין ברעיון מופשט זה בכדי לכלכל את חיינו. אחדות זו היא כוח בלבד ולא תתקיים אלא אם כן נוציא אותה מן הכוח אל הפועל. היהדות היא מציאות היסטורית, ולא רק הכרה שבמוח או רגש שבלב. היהדות היא לא מושג המרחף  בין שמים לארץ, ולא רגש טמיר ונעלם, אלא מציאות, חיים, מציאות של הרגשות, מחשבות ומעשים. מכאן שהיא מציאות שאינה קפואה ועומדת. מהיכן היא מתקיימת ? מן זיקוקי אור שבנשמת היהודי. מכאן שכל יהודי חייב להעלות נר תמיד. נשמתו של אדם קרויה נר. כך אנו חיים בכל דור. כולנו מתפרנסים זה מזה. כאדם שמדליק נר מנר, והנר דולק וחברו אינו חסר, כך יהודי שואב מזיוום של חבריו ורבותיו.

אף הדיוט שבישראל המקיים מצווה אחת, כאילו בנה אחת מחורבות בית ישראל. אל לנו לזלזל בערך המצווה, אף בערך שיחה נאה. ודילוגו עלי אהבה. <ה"ש 23:ראו מדרש שיר השירים רבה ב, יד (דפוס וילנא, טו ע"א ) : ' אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא ל'אהבה' 'איבה' - כגון: 'ואהבת' ( את ה' ) - אמר הקדוש ברוך הוא: 'ודילוגו עלי אהבה'>

חידוש הקשר האינטלקטואלי שבין היהודי ליהדות , שבין עם לתורתו, הוא צו* השעה. אין שמחה אלא בינה. נשכיל לראות שביטולה של היהדות בחיי היחיד נוטל ממנו את זיוו. זאת הצרה - שהדעת היא בגלות, שגם התורה היא בגלות. מתנה טובה יש למסורת אבל גנוזה היא. גלמוד האדם המודרני, ומבקש את תיקונו. אין בידנו לכפות עליו את הר סיני. אבל יש בידנו לגלות לפניו חיים שיש שהם זיו, ולֵאמֹר לו: על זה התענג.

שערי הדת סגורים. אין יוצא ואין בא. אלה שבפנים אינם דואגים לעומדים בחוץ. ואלה שבחוץ אינם מבינים את העומדים בפנים. נעלו את הדלת בפני הדופקים. גם אנשי תשוקה נלאו למצוא את הפתח. רווחה השיטה בחיי ישראל האומרת, או שתקבל הכול או  לא כלום. תפסת מועט לא תפסת. אבל מכיוון שרק מועטים מוכנים לקבל את הכול, דוחפת השיטה הזאת את הרוב המכריע של האומה באמת הבניין<ה"ש 24>. השיטה הזאת אינה רוצה לוותר על אף קוצו של יוד, אבל מוכנה לוותר על המוני ישראל.

האם כך דרכה של תורה לומר לרוב: כתבו לכם על קרן הצבי שאין לכם חלק ונחלה בתורת ישראל ?<ה"ש 25> ...נשתכחה ההלכה מהמוני ישראל, ואין בידנו לכפותה עליהם. מן הראוי שדברינו יישמעו בנחת. הקיצוניות והקפדנות לא יקרבו את המוני ישראל. בנחת ניוושע. גמישות היא המידה ולא קנאות.

...מפני תקנת השבים עלינו להעמיד סולם בתוך הבקעה. ולכל יחיד נגיד: עלה לפי כוחך, ורב הכוח שביהודי, וקצת יותר מכפי כוחך. וזה העיקר: יותר מכפי כוחך.^

מצינו שחיבב הקב"ה את שמן הזית יותר מכל השמנים. וגם חכמי ישראל ככה. נושאים את נפשם ליהודי שיהיה שמן זית זך. אמנם אין הרשות בידנו לפסול את כל השמנים האחרים. 'במה מדליקין ובמה אין מדליקין ?...רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשומין ? ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים ? ומה יעשו אנשי אלכסנדריה שאין להם אלא שמן צנונות ? ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט <ה"ש 30 שבת כ, ע"א, ע"ב־כו. המחלוקת היא בנוגע לחומר הבעֵרה של נרות שבת>.

עם ישראל למוד בניסים ויודע 'מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק' <ה"ש 31 תענית כה, ע"א. רבי חנינא בן דוסא אומא לבתו שהצטערה על שהדליקה בטעות נרות שבת בחומץ>

...עם הקמת מדינת ישראל נתמלא העולם היהודי אור. אמנם טרם למדנו איך להשתמש בו לאורה, מציאות המדינה לא השפיעה על דרך החיים של התפוצות....היהודים בתפוצות עומדים ומצפים לשמוע את בשורת הרוח מפי עם ישראל במדינת ישראל. יודעים הם את סכנת הטמיעה מבשרם. אבל דואגים גם לסכנת הטמיעה בתוך מדינת ישראל. ישיבת עם ישראל בתוך ארץ ישראל  אינה דבר שבטבע אלא מתנת אלוהים. וכך לימדו אותנו נביאי ישראל. היא תלויה ועומדת על תנאי אחד: נאמנותו של העם לבריתו את אלוהים.

לא נצליח בבדק הבית בתפוצות בלי התקשרות בארץ ישראל, בלי אווירא דארץ ישראל. חובות היחיד בתפוצות משמע לא רק לתת אלא גם לקבל: השראה מציון. אמונה מציון....אין לו ליהודי בתפוצות אלא הד של יראת כבוד בפני מורשת הדורות, טיפה של אמונה. והשאלה העומדת בפנינו היא: טיפה זו מה תהא עליה ?"

והשל מסיים את דבריו שם במשפט: "מי ייתן מציון ישועת ישראל."

תובנותיו של השל על אמונה מופיעות, בפרק קודם של הנאום תחת הכותרת "אין אמונה בלי יגיעה" וכן ביתר הרחבה במאמר שנקרא "נשאת ונתת באמונה ? ( 1971 ) " אין אלה תובנות שגרתיות ושבלוניות שאנו רגילים עליהן. על כך אי"ה  באחד הטורים הבאים.

שבת שלום

    ג'ף

* במקור מופיעה "תעודת השעה" - הרשיתי לעצמי לשנות כאן ל"צו השעה".

^ בגרסה האנגלית של הדברים שפורסמה ב1961 תחת הכותרת The Individual Jew and His Obligations, בפרק המקביל לפרק שכותרתו "שערי הדת סגורים" הרחיב השל בנקודה זו תוך שינויים משמעותיים למול המקור בעברית לרבות תוך הפנייה למחלוקת בית שמאי- בית הלל בשאלת הדלקת נרות חנוכה  ( האם מתחילים מנר אחד ועולים או משמונה ויורדים ). השל דוגל שם בגישת בית הלל תוך ביקורת על גישות מחמירות ומקסימליסטיות, דברים שזכו  גם לביטוי מפורש במקור בעברית אך כפי שציינו, בשינויים הנובעים מהקהלים השונים בפניהם "הושמעו" הדברים - הקהל (הציוני) בארץ בעברית  (בעל פה) למול הקהל (היהודי המתבולל ) באמריקה באנגלית (ובכתובים ).

חלק מהערות השוליים הושמטו לגמרי וחלק באופן חלקי - לטקסט המלא ראו א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 135 - 139. "נשאת ונתת באמונה ?" מופיע שם בעמ' 90 - 100.

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשפ"ג

 כותב הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ  זצ"ל בספרו "חיי עולם" על פרשת השבוע, בין היתר, את הדברים הבאים:

"הדבר אולי מפתיע, אך כשם שיש יצר הרע של שקר, כך גם הרצון להגיע לאמת עשוי להיות סוג של יצר הרע, ולעיתים הוא הרבה יותר גרוע. ואכן מתברר, שאדם יכול להישבר לא רק על ידי הליכה לדברים הנראים כתמצית ושיא הרע הגמור, אלא גם על ידי הליכה קיצונית לצד השני. יש סוג של יצר הרוצה למשוך את האדם למקומות ולתפיסות בהן קיימת רק ברירה חד־משמעית - או כולו טוב או כולו רע. הרבה יותר קשה לעמוד בפני סוג כזה של יצר הרע, מאשר בפני יצר הרע הרגיל, לא מפני שהוא מעמיד את פיתויי היצר, הוא הרי מעמיד עולם ברור; אלא דווקא מפני שבצדה של דרך ההצגה הזאת של העולם, כבר נעוץ המכשול הבא מיד לאחר מכן: חוסר היכולת לעמוד בזה.

חז"ל ( בראשית רבה עז, ג ) מסכימים על כך שהמלאך שיעקב פוגש הוא שרו של עשו - הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות, הוא המייצג של כל הדברים הרעים. אולם ישנה מחלוקת באיזו דמות נגלה שרו של עשו ליעקב: יש אומרים ש 'כעובד כוכבים נדמה לו', 'כארכי ליסטים נדמה לו', אך יש גם האומרים ש'כתלמיד חכם נדמה לו' ( חולין צא, א ובראשית רבה שם ).

כאשר שרו של עשו מופיע כליסטים, אנחנו מכירים אותו. הוא אומר במפורש 'שמח בחור בילדותיך ויטיבך ליבך בימי בחורותך' ( קהלת יא, ט ) . אני פוגש את הרע, והוא מציע לי הצעה מגונה, על השולחן. הוא לא מוכר מערכת ערכים, והוא לא מוכר חכמה ומוסר - הוא מוכר סחורה גולמית בצורה מאוד ברורה. אמנם המאבק נגדו לא תמיד קל, אבל הוא מאבק מסוג מאוד ברור. אולם כשהוא נגלה בתור תלמיד חכם, הוא טוען טענות מיוחדות: הוא לא מוכר לך את העולם הזה, הוא מוכר לך את העולם הבא. והשאלה המתבקשת כמובן היא: אם הוא כל כך טוב, אם הוא כל כך תלמיד חכם, מדוע הוא 'שרו של עשו' ?"*

וראו עוד - לפני ואחרי הדברים לעיל - בספר הנ"ל.

 האיור להלן Courtesy National Gallery of Art, Washington

שבת שלום

    ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 76 - 77

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשפ"ג

נביא היה בקרבנו ולא ידענו. 

אמנם "בקרבנו" יש לפרש "כאן על פני כדור הארץ", לאו דווקא בארץ ישראל היה  דר. אבל הוא הגיע לכאן כמה פעמים ואף השמיע דברים באזני מי שראו עצמם כמנהיגי הציבור. אני מכוון לדברי אברהם יהושע השל בכנס שנערך בירושלים ב1957, כנס עיוני  של ההסתדרות הציונית  העולמית שהוקדש בעשור למדינה ל"בירור אידיאולגי". וכך, בין השאר, אמר השל בכנס המדובר:

"על חטא שחטאנו בשלילת הרוח

מדברים על חובותיו של היחיד למסורת. ומה בדבר זכויותיו של היחיד ביחס למסורת ?

שכחנו את אהבת אלוהים את ישראל, שכחנו שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו<ה"ש 10 : עבודה זרה ג, ע"א>, שהתורה דרכיה דרכי נועם [משלי ג, יז]. דיברה תורה בשלון בני אדם, אבל חכמי ישראל הסיחו את הדעת מן האדם שביהודי. לא נזקקו לצורכי השעה ולא הבינו למאבקיו. דור דור ובעיותיו, איש איש ומצוקותיו.  אבל החכמים שתקו ולא הורו את הנבוכים ולא התבוננו בשאלות שנתחדשו.

לפנים בישראל,  כשאדם בישראל קיבל את חינוכו בד' אמות של ההלכה, והוויות דאביי ורבא קבעו את מסילת מחשבתו ודרך הגיונו, לא היה בידו אלא קנה מידה אחד: אסור ומותר ? פסול או כשר ? בדרך הלכה חשב ובדרך הלכה חי את חייו. ההלכה היתה לא רק סגנון  של מעשים אלא גם מטבע של מחשבה.

חל שינוי גמור בשטח החינוך. היהודים שואבים את רוב ידיעותיהם לא ממעייני התלמוד אלא ממקורות תרבות חילונית. משא - ומתן של הלכה והגיונו זר ורחוק לרוב העם, אף לא ידעו ולא יבינו את המושגים , את הערכים. אין לשון משותפת לאנשי הלכה ולרוב העם. קם דור הפלגה. אין איש שומע שפת רעהו. זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי. זה שואל לבנה וזה מביא טיט. הכל יודעים שהיהדות היא עול כבד. אבל מי יודע שהיהדות היא גם 'עונג הרוחות ועדן הנפשות', שהשבת היא מעין עולם הבא ? האם היהדות אסורה בהנאה ? בידי הרבה מאתנו נעשתה המסורת לעץ יבש שפג טעמו ונס ליחו. רבים הם המדברים בשם האומה שלא קראו ולא שנו, שלא טעמו טעם יהדות ולא התענגו מטובה, שקליפתה אוכלים ותוכה זורקים. הזיבורית שלנו מפורסמת ברבים. העידית שלנו גנוזה ליחידי סגולה. חטאנו כי לא ידענו לפענח את הנעלם, איך לפקוח את עין הלב, איך להוציא את מאור התורה מנרתיקו. לא טיפחנו את העין - והעין סמויה; לא טיפחנו את האוזן - והאוזן אטומה. אנו המורים קטני אמנה, מתהלכים סביב לבעיות היהודי, ובנקודה אין נוגעים.

הבעיה היסודית בחיי ישראל היא לא שלילת הגולה אלא שלילת הרוח, שלילת המחשבה. חשכת עין הלב, מוזנח העיון היהודי בדורנו ומונח ככלי אין חפץ בו. אין תנועה עיונית ואין מאמץ מחשבה. איסתרא בלגינה. קול המולה במחנה ואין קול דממה. שטופים בתעמולה ומזניחים הוראה. עוסקים בצורכי ציבור ושוכחים את צורכי היחיד. חושבים שתעמולה ופרסומת יענו את הכול. שבניינים נהדרים או הפגנות הם ארוכה ומרפא למחלת הדור. אמנם בעיות שברוח לא ניתנו להיפתר בדרך הטכניקה האדמיניסטרטיבית.

על חטא שחטאנו בזלזול הרוח. נלחמנו על זכויות מדיניות, הקימונו מוסדות ציבוריים, סידרנו מפלגות פוליטיות. ואולם מוסדות ומפלגות בלבד לא יצילו את העם. קיום היהודי בעיית הרוח הוא, ולא בעיה פוליטית בלבד. אווירה אנטי־אינטלקטואלית, שלילת המחשבה והמנוסה מבעיות הרוח הן בעוכרינו.. יהודי מודרני אינו אלא ניסיון, אקספרימנט. ומי יודע אם האקספרימנט יצליח ?

נסתתמו הצינורות שבין היהדות והיהודי. צינורות מחשבה והבנה. אין מגע אינטלקטואלי ביניהם. המאור שביהדות שוכן בערפל."

א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 128 -129 הערות שוליים מס' 11 ו12 הושמטו.