אלו דברים לשבת פרשת ויחי תשפ"ד

השל לא שאל  - מיהו יהודי ?

השל שאל מיהו אדם ?

? Who Is Man

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה. שאלה היא "כיצד מתנהגים בתקופה זו, אלו שבעורף" ?

שאלה לא פשוטה היא וככל שאלה רצינית - אין לה תשובה אחת. 

עם זאת, ברור דבר אחד - מוטלת חובה על העורף לתמוך בחיילים שבחזית, לשדר אחדות ונחישות. למענם.

זה חשוב מאוד לחיילים הנלחמים. ( אני יודע זאת מניסיון אישי -  הייתי חייל בימי ההפגנות נגד מלחמת לבנון ).

אחדות אין פירושה, כידוע,  אחידות.

אחדות אין פירושה - להפסיק לחשוב ולהפסיק לשאול שאלות. ההיפך. 

אלא מה ?

יש חילוק בין "רשות היחיד" ל"רשות הרבים"; בין מה שחושבים לבין מה שראוי לומר ובין מה שאומרים לבין מה שראוי לפרסם בכתובים.

לפני כחודש הבאתי כאן  - בבלוג - בטור הזה אלו דברים  - את דברי הקוצקר בנושא.

ושיננתם לבניך. במסורת שלנו יש חשיבות לשינון. יש דברים שראוי לחזור ולהזכיר לעצמנו.

דברי הקוצקר להלן הם בכלל זה 

הרבי מקוצק אמר:

"לא כל מה שאדם חושב- עליו לאמרו,

לא כל מה שאומר - נכון לכותבו,

ולא כל מה שכותב - ראוי להדפיסו."

אברהם יהושע השל נפטר בשבת פרשת ויחי, יח בטבת תשל"ג. יהי זכרו ברוך, יהי הוא מורה דרך לכולנו.

שבת שלום

    ג'ף

עזר לבעקבות סימיק חדש

 בעקבות סימיק [ נו (2) ]

"כל בני האדם נושאים עמם סדרה של מילים שבה הם משתמשים כדי להצדיק את מעשיהם, את אמונותיהם ואת חייהם. אלה הן מילים שבהן אנו מנסחים דברי קילוסין על חברינו ודברים בגנות אויבינו, את מפעלינו ארוכי הטווח, את הספקות העצמיים העמוקים ביותר שלנו ואת תקוותנו הגדולות ביותר. אלה הן המילים שבהן אנו מספרים ,לפעמים מראש ולפעמים בדיעבד, את סיפור חיינו. אקרא למילים הללו 'אוצר המילים הסופי' של אדם."

ריצ'רד רורטי, קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות, בהוצאת רסלינג, תרגום אהד זהבי, עמ' 117

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשפ"ד

 "Poetry proves again and again that any single overall theory of anything doesn't work."

- Charles Simic

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל עוסק בדברים שלו על פרשת השבוע פרשת ויגש ביחסי הגומלין בין "יוסף" ל"יהודה":

"רבות דובר ונכתב בנגלה, ברמז ובנסתר – על היחס בין יוסף ליהודה, בצורות ובמובנים שונים ומרובים. העניין הזה נמשך עד לעת קץ: גם בנאמר על העתיד לבוא, מצויה החלוקה בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד...

יתרונו של יוסף על פני יהודה הוא בכך שיש לו בחינה של פאר...בעוד שיהודה – כבר מן ההתחלה , מופיע תמיד מלמטה.

כך קורה גם אצלנו בפרשה: איך הם נפגשים ? נפגש יוסף, שהוא מלך, עם 'פלאח' אחד. יהודה הוא רועה צאן מאיזה מקום נידח, והוא עומד מול יוסף, שבאופן לא רשמי, הוא המלך של מצרים. יוסף עומד שם בכל הפאר שלו, ומולו – 'ויגש אליו יהודה'.

מה יש ליהודה, אחרי כל זה ? מהי הנקודה המיוחדת שלו ? נראה שהנקודה של יהודה היא ההמשכיות, ההישארות. יהודה נשאר, כפי שקרה כאשר יהודה הודה לתמר, וזו נקודה שרואים גם אצל רבים אחרים מבני יהודה. יוסף עולה על יהודה בבחינה של הפאר, אבל לבחינה של הנצח –'הנצח זו ירושלים' (ברכות נח,א ) – יוסף, על אף מעלתו, איננו מגיע. יהודה שייך לעניין הנצח, משום שיש לו את היתרון של היכולת ליפול, וכפי שהדברים מנוסחים בפסוק (תהילים לז,כד ) :' כי יפול לא יוטל'. יהודה יכול לשאת את העניין הזה של להתמוטט ולקום, וזה חלק מהמעלה והמהות שלו. הנקודה של 'ויגש אליו יהודה', היא שיהודה, כל כמה שהוא איש קטן – ואפשר לדמיין איך נראתה הפגישה הזאת – בכל זאת מעז וניגש אל המלך. זה דומה ולא דומה לצורה בה נפגש שאול עם דוד: שאול הוא המלך, ודוד הוא בחור שהביאו מצאן כדי לשעשע אותו.

ליוסף, ולשבטי יוסף, יש במהותם סוג של שלמות, אבל השלמות הזו היא מאוד שבירה – לאחר שנוצא שבר הם אינם מסוגלים לתקן אותו; זהו מצב של או־או, של הכל או לא כלום, ואילו יהודה הוא המהות שיודעת להתרומם מחדש.

אם להביא דוגמא לכך, שאול חטא וגם דוד חטא. מהו ההבדל ביניהם ? ההבדל הוא שלאחר ששאול נשבר פעם אחת, הוא חוזר ונשבר פעם שנייה, חוזר ונשבר פעם שלישית , ובסופו של דבר, למרות שהוא מתחיל לא רק בתור יחסן גדול, אלא גם בתור אדם 'משכמו ומעלה גבוה מכל העם' ( שמואל א ב, ט): גיבור מלחמה, עניו וצנוע, אדם הגון ונפש טהורה – עם כל זה, כשהוא נופל הוא לא מצליח לקום. כאשר שאול חוטא הוא מגיע למצב שהוא מוכן כבר למות והוא גם מוכן לקבל את כל העונש המגיע לו, ואילו כשדוד חוטא – הוא עושה מזה תהילים. זהו עניין גדול: דוד המלך יכול לרדת מטה מטה, וגם לעשות את המטה מטה לעניין של מעלה – וזה דבר שיוסף במהותו לא יכול לעשות."*

שבת שלום

      ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 100-99

תרגום שלי לאפיגרם הנ"ל של ציארלס סימיק

השירה מוכיחה שוב ושוב שכל תאוריה כוללת שלמה ובלעדית אודות מה שלא יהיה - אינה עובדת

אלו דברים ליום ב' ו בטבת תשפ"ד

וואסלס סטיבנס אמר פעם בהקשר לשירה שמדובר ב"אלימות מבפנים שמסייעת לנו בהתמודדות עם אלימות מבחוץ. מדובר בדימיון ש'משיב מלחמה שערה' נגד מצוקות המציאות. בסופו של דבר העניין קשור בהגנה עצמית שלנו ועל כן, ללא ספק, הביטוי [של אותו הכח], קולן של המילים, מסייע לנו לחיות את חיינו"

 It is a violence from within that protects us from a violence without. It is the imagination pressing back against the pressure of reality. It seems, in the last analysis, to have something to do with our self-preservation; and that, no doubt, is why the expression of it, the sound of its words, helps us to live our lives.

Wallace Stevens  “The Noble Rider and the Sound of Words”in The Necessary Angel - Essays On Reality And The Imagination

וישראל אלירז אומר :

"הייתי אומר שאנחנו המשוררים בעצם מעירים הערות על תולדות טבע האדם ועל תולדות העולם, ואין בכל החתיכות הללו משום חידוש, כי הן נמצאות כל הזמן נגד עינינו. טבע האדם ודרך העולם הם פרגמנטריים מעצם טבעם."*

*ישראל אלירז בספרה של חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 165 ( הפתיחה לשיחה השמינית שם )

אלו דברים לשבת פרשת מקץ תשפ"ד

"סיפור טוב מתחיל באמצע" הוא שמו של ספר שיצא לאחרונה פרי עטו של יואל שפיץ. כותרת המשנה של הספר "רגעי חיים עם הרב עדין אבן ישראל ( שטיינזלץ )" מעיד על תוכנו.

שם הספר משמש פתיח ומעין הצדקה לדברים הבאים שהם חלק מפרק באמצע ספרו של אהרן אפלפלד "מסע אל החורף" :

"למחרת מצאתי מכתב מתחת לדלת. 'סלח לי,' כתבה לי חנה, 'שהלכתי בלא להיפרד, לא יכולתי. אבא חולה מאוד ואנו מתחלפות במשמרות. הרופאים לא נותנים לנו תקוות. חבל שאנו לא יודעות להתפלל בשעה זו. אני מקווה שאתה דואג לעצמך, אוכל ומחמם את הבית. אוהבת אותך, חנה.'

כל הספקות, החשדות והרוגז התנדפו בִּן רגע, צער וגעגועים  מילאו אותי.

לא יכולתי לשבת בבית ויצאתי להקיף בריצה את ההר. עשיתי שתי הקפות ונכנסתי לבית־הקפה. הגעגועים חזרו והציפו אותי, אבל אני לא נתתי להם פה. עשיתי רשימה של מצרכים ובלא להשתהות הלכתי למכולת. גם נייר לאריזה וארגז קטן קניתי. בצהריים כבר היה הארגז ארוז וקשור בחבל. העגלון הבטיח לי כי עוד הלילה תהיה החבילה בידיה של חנה. שמחתי ואמרתי, 'זו מצווה גדולה,' ורגע תמהתי שמשפט זה יצא מפי.

חזרתי הביתה וישבתי לכתוב מכתב לחנה. תחילה נדמה היה לי שהכתיבה תעלה לי בקלות. טעיתי. המלים לא התחברו או נשמעו משונות, כמו עבר גמגומי אל האותיות הכתובות. חזרתי וניסיתי שוב, אך גם ניסיוני השני לא עלה יפה. לבסוף כתבתי 'חנה את חסרה לי,' ומיד הבנתי שזה אינו מכתב אלא קריאת ייאוש והנחתי את העט על הנייר.

בדרך אל האכסניה פגשתי את לאופר. הוא לגם כמה כוסיות בבית־המרזח והיה במצב רוח מרומם. נראה היה שהוא עומד לשאול בשלומי, שוב טעיתי. עניינים אישיים אינם מעניינו. הוא כולו אחוז בשליחותו, להזהיר את האנשים מפני אסון קרב. גם אלי פנה ושאל האם אני נכון להתגייס למשימה עליונה זו. הבעתי נכונות, ואז אמר דבר שריגש אותי מאוד. 'האנשים שקועים בעצמם. בדאגותיהם ובמחלותיהם ולא רואים שהעולם חוזר אל התוהו. היום לא עת לטיפוח האני. היום אדם חייב לצאת מעצמו, מטבורו, ולהתחבר אל הכלל. הכלל חשוב מן הפרט, אתה מסכים עמי.'

הנהנתי בראשי.

' האנשים רצים אל איש המופת ולוחשים לו, 'חלומות רעים טרפו את שנתי, שוב שקעתי במרה שחורה.' איש המופת חייב לומר להם: 'לא עת לעצמך.'

רציתי לומר לו, איש המופת מדבר תמיד אל כלל ישראל. אפילו לי אמר: 'כתוב פסוק אחד מהתפילה ותתחבר אל כלל ישראל'. רציתי לומר אבל לא אמרתי. מה לעשות ואני חשוך מלים. כל הפתעה או תדהמה משתיקות אותי כליל. לאופר לא הרפה ממני, 'תגיד לי', דיבר אלי, 'למה האנשים לא מבינים שעכשיו הכלל חשוב יותר מהפרט. כל אחד לעצמו מהו. לא כלום. האמן לי, לא כלום.'

לא הכול מסכימים עם לאופר. לפני ימים אחדים התפרץ אחד הדיירים כלפיו וקרא, ' העולם עומד על היחיד, לעזאזל הכלל שלך. בלא אני אין עולם. ההמון לא מעניין אותי.'

ויכוחים כידוע אינם מסתיימים בפשרה או בהבנה. לרוב הם נקטעים במלים קשות ובחירוק שיניים. גם אותו ויכוח הסתיים בחירופים. לא מצדו של לאופר. האיש שיצא מהכלים, לא נחה דעתו עד אשר קרא לעומתו, 'אני בז לך.'

למזלי קרבו אלינו שני דיירים שלאופר ביקש להתוודע אליהם. הם הופתעו במקצת מן הפנייה הישירה שלו, אך עמדו והקשיבו. לבסוף אמר אחד מהם, 'סלח לנו על האגואיזם הרגעי שלנו. לנו נחוצה כעת, כאוויר לנשימה כוס קפה. לאחר שנשתה כוס קפה נוכל לעמוד ולהקשיב לך.'

'לא אעכב אתכם,' אמר לאופר בקול רפה.

'האמן לנו, האגואיזם שלנו לא מרקיע שחקים, רק כוס קפה ועוגת גבינה. בשביל זה לא ילקו אותנו בעולם האמת.'

'בשום פנים ואופן,' מאר לאופר והצטחק.

'רווח לנו.'

'האם מותר לי להצטרף אליכם,' ביקש לאופר מעט חסד

'סלח לנו.אנחנו עומדים לדון באיזה עניין אישי, לא גורלי, כשנסיים נשוב אליך, אל העניינים הגדולים. האם תרשה לנו.'

'אני מרשה,' אמר לאופר בהרכנת ראש כנזוף."*

שבת שלום

   ג'ף

* אהרן אפלפלד, מסע אל החורף, כתר הוצאה לאור, פרק 31, עמ' 90-88

אלו דברים לשבת פרשת מקץ תשפ"ד ט

אילנה המרמן פותחת  את אחרית דבר שכתבה לתרגומה לעברית של הקובץ "רופא כפרי" לקפקא בדברים של מלך ראוויטש שמופיעים   בפסקה האחרונה למבוא שכתב  לתרגומו ליידיש של אותו הקובץ:

"אנושיות ! יצירתו של קפקא היא היצירה הרוויה ביותר באנושיות. כמו צלצול פעמוני הערב היא רוטטת ארוכות בנשמה. וכשהצלצול נמוג נותר הלילה . לילה עמוק נותר באדם לאחר מילות הערב הבלתי נגמרות של פרנץ קפקא."

קפקא "הושיט יד" לאהרן אפלפלד בהגיעו ארצה כנער יתום  מחופי אירופה אחר השואה. כדברי אפלפלד:

"העזרה באה ממקום שלא ציפינו לה, מאיש שלא היה בשואה, אבל את הבלהות כבר חזה בימים השלווים של הממלכה ההבסבורגית השוקעת, הרי הוא היהודי פראנץ קפקא. אך נגענו בדפי 'המשפט' לא הירפתה מאיתנו התחושה, כי הוא היה עמנו בכל גלגולנו. כל שורה אמרה אנחנו. בשפתו של קפקא מצאנו מצד אחד את החשד ואת הספקנות ומאידך את הכיסופים החולים לפשר. קפקא החזיר לנו פתע את המלים. אלמלא קפקא ספק אם היה בכוחנו להעלות מן הנבכים אפילו מלה אחת. מבחינתנו, הוא לא רק היה מורה אלא גואל. המחשבה, שאין אנו בודדים בנסיון שלנו, לא רק הקלה עלינו אלא הכניסה אותנו אל המעגל הרחב של הסבל הרוחני."

אולי יש בידי קפקא לסייע גם לנו בימים טרופים אלה ?

שבת שלום

   ג'ף

אלו דברים לשבת חנוכה פרשת וישב תשפ"ד

דילן שר באחד השירים שלו ( בתרגום שלי ) 

"ואם החלומות-מחשבות שלי יכלו להיראות

סביר להניח שהיו שמים את הראש שלי בגיליוטינה"

And if my thought-dreams could be seen
They’d probably put my head in a guillotine

הרבי מקוצק אמר:

"לא כל מה שאדם חושב- עליו לאמרו,

לא כל מה שאומר - נכון לכותבו,

ולא כל מה שכותב - ראוי להדפיסו."

הרב שג"ר: "חיוך הילד הנו התגלות של מציאות אלוקית."

הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ, לקראת סיום דבריו על פרשת השבוע בספרו "חיי עולם" :

"נכון שבצדדים מסוימים, בלי ספק, אדם שחי בעולמה של יהדות פותר לעצמו את בעיות הנפש וצרותיה, אלא שזה לא עשוי כדי להושיב אותו בשלווה. אם הוא חושב שהוא נפטר  מעשו הגדול, מלבן הגדול, והוא נכנס עכשיו לארץ טובה ורחבה בה הוא ישב בשקט וינוח בשלום, הוא פשוט טועה; הכניסה של אדם עמוק יותר ויותר לעולם היהודי, אין פירושה שהוא פותר את כל בעיותיו ומגיע לשלוות הנפש, שהוא ממית את עצמו יותר ויותר עד שהוא נעשה מיותר לגמרי - אלא רק שהוא אמור להחליף את השאלות. כשאני מציע יהדות למישהו, אני לא מוכר לו שלוות נפש; אני בא ואומר לו: 'בוא תתקרב לעולם היהדות, תתקרב אל הקב"ה. מה אני נותן לך ? לא מנוחה, מה שאפשר להבטיח לך זה רק שאלות. ואם אתה אדם הגון, אז בכל יום ימותו אצלך שלוש שאלות קטנות ויוולדו שלוש שאלות גדולות !'"

באיחולים - בתפילה לשחרור במהרה של כל החטופות/ים ולשיבה של כל החיילות /ים מהחזיתות בריאים ושלמים לביתם

חנוכה שמח ושבת שלום

           ג'ף

Bob Dylan It’s Alright, Ma (I’m Only Bleeding)

Copyright © 1965 by Warner Bros. Inc.; renewed 1993 by Special Rider Music

רבי מנחם מנדל מקוצק, "כוכב השחר"  בעריכת שמחה רז, הוצאת יריד הספרים , עמ' 72. 

*הרב שג"ר "לוחות ושברי לוחות  - הגות יהודית נוכח הפוסטמודרניזם" ,הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד ומכון כתבי הרב שג"ר  בעמ' 426

הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 86 -87