"סיפור טוב מתחיל באמצע" הוא שמו של ספר שיצא לאחרונה פרי עטו של יואל שפיץ. כותרת המשנה של הספר "רגעי חיים עם הרב עדין אבן ישראל ( שטיינזלץ )" מעיד על תוכנו.
שם הספר משמש פתיח ומעין הצדקה לדברים הבאים שהם חלק מפרק באמצע ספרו של אהרן אפלפלד "מסע אל החורף" :
"למחרת מצאתי מכתב מתחת לדלת. 'סלח לי,' כתבה לי חנה, 'שהלכתי בלא להיפרד, לא יכולתי. אבא חולה מאוד ואנו מתחלפות במשמרות. הרופאים לא נותנים לנו תקוות. חבל שאנו לא יודעות להתפלל בשעה זו. אני מקווה שאתה דואג לעצמך, אוכל ומחמם את הבית. אוהבת אותך, חנה.'
כל הספקות, החשדות והרוגז התנדפו בִּן רגע, צער וגעגועים מילאו אותי.
לא יכולתי לשבת בבית ויצאתי להקיף בריצה את ההר. עשיתי שתי הקפות ונכנסתי לבית־הקפה. הגעגועים חזרו והציפו אותי, אבל אני לא נתתי להם פה. עשיתי רשימה של מצרכים ובלא להשתהות הלכתי למכולת. גם נייר לאריזה וארגז קטן קניתי. בצהריים כבר היה הארגז ארוז וקשור בחבל. העגלון הבטיח לי כי עוד הלילה תהיה החבילה בידיה של חנה. שמחתי ואמרתי, 'זו מצווה גדולה,' ורגע תמהתי שמשפט זה יצא מפי.
חזרתי הביתה וישבתי לכתוב מכתב לחנה. תחילה נדמה היה לי שהכתיבה תעלה לי בקלות. טעיתי. המלים לא התחברו או נשמעו משונות, כמו עבר גמגומי אל האותיות הכתובות. חזרתי וניסיתי שוב, אך גם ניסיוני השני לא עלה יפה. לבסוף כתבתי 'חנה את חסרה לי,' ומיד הבנתי שזה אינו מכתב אלא קריאת ייאוש והנחתי את העט על הנייר.
בדרך אל האכסניה פגשתי את לאופר. הוא לגם כמה כוסיות בבית־המרזח והיה במצב רוח מרומם. נראה היה שהוא עומד לשאול בשלומי, שוב טעיתי. עניינים אישיים אינם מעניינו. הוא כולו אחוז בשליחותו, להזהיר את האנשים מפני אסון קרב. גם אלי פנה ושאל האם אני נכון להתגייס למשימה עליונה זו. הבעתי נכונות, ואז אמר דבר שריגש אותי מאוד. 'האנשים שקועים בעצמם. בדאגותיהם ובמחלותיהם ולא רואים שהעולם חוזר אל התוהו. היום לא עת לטיפוח האני. היום אדם חייב לצאת מעצמו, מטבורו, ולהתחבר אל הכלל. הכלל חשוב מן הפרט, אתה מסכים עמי.'
הנהנתי בראשי.
' האנשים רצים אל איש המופת ולוחשים לו, 'חלומות רעים טרפו את שנתי, שוב שקעתי במרה שחורה.' איש המופת חייב לומר להם: 'לא עת לעצמך.'
רציתי לומר לו, איש המופת מדבר תמיד אל כלל ישראל. אפילו לי אמר: 'כתוב פסוק אחד מהתפילה ותתחבר אל כלל ישראל'. רציתי לומר אבל לא אמרתי. מה לעשות ואני חשוך מלים. כל הפתעה או תדהמה משתיקות אותי כליל. לאופר לא הרפה ממני, 'תגיד לי', דיבר אלי, 'למה האנשים לא מבינים שעכשיו הכלל חשוב יותר מהפרט. כל אחד לעצמו מהו. לא כלום. האמן לי, לא כלום.'
לא הכול מסכימים עם לאופר. לפני ימים אחדים התפרץ אחד הדיירים כלפיו וקרא, ' העולם עומד על היחיד, לעזאזל הכלל שלך. בלא אני אין עולם. ההמון לא מעניין אותי.'
ויכוחים כידוע אינם מסתיימים בפשרה או בהבנה. לרוב הם נקטעים במלים קשות ובחירוק שיניים. גם אותו ויכוח הסתיים בחירופים. לא מצדו של לאופר. האיש שיצא מהכלים, לא נחה דעתו עד אשר קרא לעומתו, 'אני בז לך.'
למזלי קרבו אלינו שני דיירים שלאופר ביקש להתוודע אליהם. הם הופתעו במקצת מן הפנייה הישירה שלו, אך עמדו והקשיבו. לבסוף אמר אחד מהם, 'סלח לנו על האגואיזם הרגעי שלנו. לנו נחוצה כעת, כאוויר לנשימה כוס קפה. לאחר שנשתה כוס קפה נוכל לעמוד ולהקשיב לך.'
'לא אעכב אתכם,' אמר לאופר בקול רפה.
'האמן לנו, האגואיזם שלנו לא מרקיע שחקים, רק כוס קפה ועוגת גבינה. בשביל זה לא ילקו אותנו בעולם האמת.'
'בשום פנים ואופן,' מאר לאופר והצטחק.
'רווח לנו.'
'האם מותר לי להצטרף אליכם,' ביקש לאופר מעט חסד
'סלח לנו.אנחנו עומדים לדון באיזה עניין אישי, לא גורלי, כשנסיים נשוב אליך, אל העניינים הגדולים. האם תרשה לנו.'
'אני מרשה,' אמר לאופר בהרכנת ראש כנזוף."*
שבת שלום
ג'ף
* אהרן אפלפלד, מסע אל החורף, כתר הוצאה לאור, פרק 31, עמ' 90-88
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה