רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 29 בינואר 2026

אלו דברים לי"א שבט תשפ"ו

 הרב שג"ר*:

"באחת משיחותיו מלמד רבי נחמן מברסלב כך:
' כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלוקים' (תהילים קלה) , דוד המלך עליו השלום אמר: כי אני ידעתי, אני ידעתי דייקא, כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחבירו ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום, לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ באותו היום, אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה והתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה אתמול. ועל כן אמר:' כי אני ידעתי', אני ידעתי דייקא, כי אי אפשר לספר כלל.**
למעשה, לדעת רבי נחמן, לא רק שהאמונה היא שפה פרטית - היא כלל איננה שפה. זהו הקושי בהצגת האמונה. תמיד יישאר סרח עודף בלתי ממולל, מסתורין ואינטימיות שלא ניתן וגם לא ראוי לחשוף, שכן חשיפה כזו היא הפרת האינטימיות של האמונה.^ איני מתעלם מהרובד הציבורי-פומבי של האמונה, מהיותה , בסופו של דבר, גם שפה ציבורית; אולם הקולקטיביות של האמונה היא הצעד השני, לא הראשון."

*הרב שג"ר במאמר שנקרא "אמונתי - אמונה בעולם פוסטמודרני" בתוך הקובץ "לוחות ושברי לוחות הגות יהודית נוכח הפוסטמודרניזם" ,הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד ומכון כתבי הרב שג"ר בעמ' 407-408
** שיחות הר"ן, א. בהמשך מצטט רבי נחמן את דברי הזוהר הקדוש על הפסוק 'נודע בשערים בעלה' בהם נאמר:'כל חד...לפום מה דמשער בליביה ( ספר הזוהר, א, פרשת וירא, דף קג ע"ב)

^ בהערת שוליים כאן מפנה הרב שג"ר לדברי י. ליבוביץ'. ההערה הושמטה לעת עתה.

יום ראשון, 25 בינואר 2026

אלו דברים לשבת פרשת בשלח תשפ"ו

הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל על פרשת השבוע, פרשת בשלח:

"הפרשה הזאת היא בוודאי פרשה הרואית, וקורים בה דברים גדולים ונפלאים, אבל אני רוצה דווקא לראות את העניין הזה מלמטה, לא בנבט של משה רבנו ולא במבט של הקב"ה, אלא במבט של סתם יהודי מן השורה. אפשר להגיד שמבט כזה מפספס את העניין, אבל בסופו של דבר מי שקורא את התורה זה אנחנו, וזו נקודת המבט של רובנו. יוצא לו יהודי ממצרים, לא גברא רבא אלא סתם אחד מאלה שלא נזכרו בשמם, שגרר את הרגליים והלך עם כולם. מה קורה אצלו ? אני רוצה לעמוד על זה דווקא ביחס לקריעת ים סוף כמאורע של התחלה, שאחריו צריך ללכת ולהמשיך הלאה. מה קורה פה לעם ישראל ?

אחרי שהים שב לאיתנו, פתאום הכל נגמר, וצריך להתחיל ללכת במדבר. הולך לו היהודי הזה, שעד לפני זמן קצר היה בטוח שהוא עומד למות, מיד אחרי כן הוא הרגיש, במשך זמן־מה, שהוא למעלה מן הטבע - ואחרי כל זה, הוא צריך להתרסק חזרה לתוך המציאות הקשוחה של העולם. מה קורה לאנשים הללו ? איך הם חיים עם התודעה הכפולה הזאת ? מיד לאחר היציאה מהים והשירה הגדולה, כתוב ( שמות טו, כב ): 'וַיַסַע משה את ישראל מים סוף'; אחרי החוויה הזאת, היה צריך שמשה יסיע אותם הלאה, משום שהם עצמם מטושטשים ומבולבלים. אנשים עומדים ולא יודעים מה קורה איתם, וצריך לסדר אותם ולהתחיל ללכת. האיש הזה שיוצא עכשיו מים סוף, לא יודע האם הוא בחלום או במציאות, כל העולם נראה בעיניו אחרת.

נראה שהמעבר הזה הוא הניסיון הגדול של הפרשה, והוא מתרחש בה פעמים נוספות: במרה ובמן, ברפידים ובמלחמת עמלק. בכל הסיפורים הללו רואים את הקושי הגדול לעבור מעולם שבו הכל נתפר לפי הזמנה, שבו הכל היה גמיש, לעולם שנוהג כמנהגו של עולם.

אפשר ללכת שלושה ימים בכוחה של קריעת ים סוף, אבל יש שלב שבו זה פשוט לא הולך יותר. וכאשר חוזרים מן המציאות של הנס, יש אכזבה עמוקה כבר מעצם הגילוי שעדיין קיים עולם. זו לא בהכרח נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ואולי לא קורה שום אסון; אבל השאלה היא איך יוצאים מעולם ניסי גמור, שאין בה חוקים בכלל, אל עולם שבו אני מגיע למים שאי אפשר לשתות אותם, פשוט כי הם מרים."

לעיל הציג הרב עדין את השאלה.

המשך דבריו שם כוללים דיון ומתן תשובה לשאלה.

תמצית התשובה  של הרב עדין היא:

"הפאר האנושי הוא בחופש הבחירה, שכן כוחו של האדם להחליט הוא כעין מעשה א־לוהים. אדם יכול להשתמש בו כחיסרון, או לחילופין - להביא לידי ביטוי בעזרתו את הפאר ואת הגדולה. מסקנת הדברים היא שאי אפשר להביא את האדם לעשות  שינוי במהותו באופן חיצוני. גם ניסים ואפילו לחם משמים, לא יכולים כשלעצמם לעשות שינוי בתוך המהות האנושית; המהות האנושית יכולה לעשות שינויים, אבל היא צריכה לעשות את השינויים האלה מתוך עצמה.

היהודי הזה שבלבלו אותו בקריעת ים סוף ובמרה, בסך הכל נשאר קצת נוקשה וקצת מרדן. אפשר להתחיל לדבר איתו, אבל צריכים לעשות זאת באופן אחר. אולי יחד עם ניסים ואולי בלעדיהם, אבל בהחלט יש עם מה לעבוד."*

השל אולי היה מעיר, אחר נטילת רשות מהרב עדין: "יש עם מי לעבוד" ( בעקבות ספרו Who us Man ?) ^

שבת שלום

    ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 144 - 145, 148

^ ולא What is Man









יום שישי, 23 בינואר 2026

אלו דברים לשבת פרשת בא תשפ"ו

השל טען שקהלת טעה.

קהלת טעה, לדברי השל, כשאמר שאין חדש תחת השמש.

הבוקר עקב שורה של אירועים שונים שחזיתי בהם השבוע, מקרוב

ומרחוק, הכתה בי המחשבה שאכן טעה קהלת.

במה טעה:

במישור של "הנצח" אכן אין חדש תחת השמש.

במישור של הפרט, הפרט שנולד ב1957 ונפטר ב2024 

( התאריכים הם לשם המחשבה בלבד ) - הכל חדש.

ראו, בין השאר, שירתו של ישראל אלירז, במיוחד בקובץ

"הלא יאמן פשוט ישנו."

שבת שלום

   ג'ף



יום רביעי, 14 בינואר 2026

אלו דברים לשבת פרשת וארא תשפ"ו

הערה אחת שראיתי השבוע בפוסט כלשהו בפייס נחרטה בראשי. איני זוכר מי אמר ומי כתב הפוסט.

ההערה היתה שגל הרציחות בתקופה האחרונה מעיד לא על אלימות בחברה הערבית אלא על אלימות בחברה הישראלית.

זה נכון, לדעתי.

ואז חשבתי שבמדינה יהודית, שמא תאמרו במדינה יהודית ודמוקרטית , היה קם קול זעקה מפי אנשי רוח, לרבות רבנים - כנגד האלימות הפושה. אפשר וצריך היה לצפות אפילו להכרזה על תענית ציבור לנוכח המצוקה הרבה בקרבנו.

שבת שלום

    ג'ף

על "אורו הגנוז"

איל מגד פרסם לאחרונה ספר על חידלון, חברות והתמודדות. ואולי צריך לומר  - "הישרדות"

.

הספר נקרא "אורו הגנוז" וכותרת המשנה מעידה על נושא הספר: "עם יואל הופמן, ובלעדיו".

אני ממליץ על הספר לכל מי שתוהה על הקיום האנושי.

יום שלישי, 13 בינואר 2026

אלו דברים לימים אלו


אהרן אפלפלד :

 "למחרת בא אלינו הרב משולם בר. פניו היו חיוורים וידיו רעדו. 

"להפתעת הכול פתח ודיבר על ענווה, שכל המידות נובעות ממנה. שאם אדם מכניע עצמו לענווה סופו שיגיע לדיבור נכון. יותר מדי אנו משתמשים בלשון אני. מי שמגיע למעלת הענווה שוב אינו אומר אני אלא אתה והוא, מחשבתו נתונה לזולתו. בדור שלנו אסור לדבר בלשון אני. כשאני לעצמי, מה אני. מי שמבטל את האני ומכוון את מחשבתו לזולתו מביא גאולה לעצמו. חוסו, אחים, על עצמכם והתנערו מן האני. אלוהים בשמים יודע כמה קשה הדבר, אבל אנחנו מחויבים בזה. יותר מדי צער ראינו בדור שלנו כדי שנדאג רק לעצמנו. אם נתרחק מלשון אני יחזור אלינו אלוהים וידבר אלינו כמו שדיבר אל אבותינו ולא תהיה שום מחיצה והסתרת פנים, ואנחנו נדע, כמו שידעו אבותינו, כי אלוהים אחד ושמו אחד, ואנחנו שליחיו בעולם הזה למען הרבים, שבלא הרבים אנחנו אבק פורח. חוסו על עצמכם אחים."

אהרן אפלפלד, "לילה ועוד לילה", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 183 - 184


יום חמישי, 8 בינואר 2026

אלו דברים לשבת פרשת שמות תשפ"ו

היום 825  ימים  לחטיפת החלל רס"ל רן גואילי ז"ל הי"ד שטרם הושב ארצה

ספר שמות מספר לנו סיפור השונה בבירור מזה של ספר בראשית. ואולי נכון יותר לדבר על סיפורים, ולא על סיפור אחד; צריך עיון. 
על כל פנים, זהו סיפורו של העם היהודי, ולא סיפורם של פרטים — אבות האומה אמנם - אבל פרטים . על כך עמד, הרב עדין שטיינזלץ בספרו "חיי עולם", בהתייחסותו לפרשת השבוע.
מאז ה־7 באוקטובר נדמה שסיפורו של העם היהודי תופס מחדש את מרכז הבמה כאן, בארץ. הטבח הבלתי אנושי בוצע  כלפי גברים, נשים וטף —  משום שהם יהודים ( כפי שציין אחד משורדי השבי ).
עם זאת, בזמן האחרון אני מוצא את עצמי חושב לא על מצבו של העם היהודי אלא על המצב האנושי בכללותו. כאשר נער נדרס בגלגלי אוטובוס בירושלים במהלך הפגנה, ולמחרת נרצחים שלושה גברים בשפרעם, וסטודנט לרפואה נרצח באותו לילה בערערה — מתבקש, נדמה לי, שנעצור ונחשוב על המצב האנושי.
מי שממתין לממשלה — לכל ממשלה, אך בעיקר לממשלה הנוכחית — שתפתור את הבעיות הבוערות שאנו ניצבים בפניהן, טועה לצערי הרב. ומדוע? כאן אבקש להביא בפניכם דברים של אברהם יהושע השל על מלחמת וייטנאם. אלה דברים ששנים רבות תמהתי עליהם, ואני מבקש לשתף אתכם לא בתימהון , אלא בדברים עצמם. אם יעוררו  בכם תימהון גם כן — מה טוב. אוסיף מיד: יש שוני מהותי ועמוק בין מלחמת וייטנאם לבין מלחמת “חרבות ברזל”.
השל אמר כי הטעות של הממשל האמריקאי בניהול מלחמת וייטנאם הייתה בכך ששכחו את ה"גורם האנושי" שבאויב.
הנוח׳בה, אגב, וכל מי שהשתתף ותמך בטבח של ה־7 באוקטובר, הוא לדידי עמלק — כלומר, מי שאיבד את אנושיותו. לא אליהם מכוונים דבריי, ולא אליהם מכוונים דברי השל על המצב האנושי. הם אינם כלולים בכך. “שיקפצו לי” הפרוגרסיבים, ובייחוד יהודי חו״ל התומכים בנוח׳בה ו"אינם מבינים דבר מחייהם".

לסיום -  דברים של יואל הופמן, מתוך "מצבי רוח", פסקה 118:

"בשלוש בערך אנחנו נזכרים בכל מיני דברים.
 שאמרנו דבר שטות. שדברו אלינו בלשון גסה.
 שאנשים שאהבנו מתו ואנשים שאנחנו אוהבים
 רחוקים מאוד. שעכשיו אנחנו כבר זקנים. שהכל
 נשמט והולך.
 אנחנו רואים באוויר הלילה נשים מופקרות. שדות
 קטל. אסונות טבע. בחוץ תנים שוב מייללים וכלב
 נובח. דברים שהיו לא ישובו עוד.
 בכל מקום צועקים. בתים נשרפים. מחשבות
 נשרפות. רוח דכאון, כמו חזית קרה, באה מן המערב.
 אנחנו מתהלכים יחפים לאורכם של מדפי הספרים
 שאין בהם תועלת ולא תכלה, כבדים וסגורים כמו
 פורמציות גיאולוגיות בקירות של קניון. מאין יבוא
 עזרי אנחנו חושבים. ונוטלים אַסִיוַל."*
               
לעילוי נשמת  סרן איתי סייף ז"ל וכל הנופלים, 

לרפואת כל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להשבת החטוף - החלל רס"ל רן גואילי ז"ל הי"ד.

שבת שלום

ג'ף

* יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט  ללא ניקוד בכתב מלא כמיטב יכולתי.