אורה ויסקינד אלפר מסיימת את ספרה על "מסורת ופנטזיה בסיפורי רבי נחמן מברסלב" במילים הבאות :
"על אף שיתכן וחייו [ של רבי נחמן] לוו- כמו חיי רבים מאתנו - באי וודאות, מלנכוליה וצער, יכול היה רבי נחמן , לכל הפחות, לספר על עולמות מלאי זמר, ריקודים, מוסיקה ואושר. ובאמצעות מעשה הסיפור, הסיפורים אכן מתגשמים."
(Ora Wiskind-Elper Tradition and Fantasy in the Tales of Rebbe Nahman of Bratslav ,SUNY Press P 223 (תרגום שלי – ג.ג
כחמישים אלף איש נותרו שרועים מתים או פצועים על שדות הקרב בגטיסבורג בשנה השלישית למלחמת האזרחים בארצות הברית. גארי ווילס, הסטוריון ופובליציסט אמריקאי טוען שאברהם לינקולן
הפך את המציאות המכוערת הזאת למשהו עשיר ורב הוד וכל זאת עשה ב 272 מילים. כוונתו לנאום שנשא לינקולן בטכס חנוכת בית הקברות הצבאי שהוקם במקום כמה חודשים אחר הקרב. "ספק אם אי פעם קבלה עוצמתן של מילים ביטוי כה מרשים כבמקרה זה" (Garry Wills , Lincoln at Gettysburg
אסא כשר טוען שמשמעות החיים היא בעצם הסיפור שכל אחד מאתנו בוחר לספר לעצמו."נותרה התפישה של חיים בעלי משמעות כסיפור פתוח שהאדם יוצר בו את התמונה של עצמו , כטוב בעיניו, בתוך תמונת עולמו" (ספר קטן על משמעות החיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז עמ' 87)
השבוע הגיע לקיצו הטראגי, סיפורו של שופט שלום בירושלים, מוריס בן עטר ז"ל. הידיעה בפתח מהדורת החדשות ביום ג' בלילה ספרה כי השופט שם קץ לחייו,ככל הנראה, "עקב עומס עבודה". ואתה שואל את עצמך האם יש כאן אך ורק סיפור אישי טראגי, או שמא בסיפור הזה יש איזה שהוא "מוסר השכל" כללי יותר ?
האם אמורים היינו להפיק מסקנות כלליות מאסונם של משפחות הנספים באוטובוס בשריפה בכרמל לפני כמה חודשים ?
האם אמורים אנחנו לחיות אחרת את חיינו אחרי השואה ?
אילו סיפורים אנחנו אמורים לספר לעצמנו ? ומדוע בכלל לספר לעצמנו סיפורים ?
תשובתו של רבי נחמן היא זו :
"כי יש בני אדם שישנים את ימיהם, ואף שנדמה לעולם שהם עובדים את השם ועוסקים בתורה ובתפילה, אף על פי כן כל עבודתם אין להשם יתברך נחת מהם , כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהעלות למעלה. כי עיקר החיות היא השכל, כמו שכתוב (קהלת ז) : החכמה תחיה את בעליה; וכשהעבודה היא עם שכל, משימין בה חיות שתוכל להתעלות למעלה. ויש שנפלו לבחינת שינה על ידי תאוות ומעשים רעים, ויש שהם אנשים כשרים ויפים , רק שנפילתם היא על ידי אכילה... ועל כן לפעמים על ידי מאכל שאין מבורר, שעל ידו נתקלקל הלב, על ידי זה אובד הפנים ונופל לבחינת שינה. וצריך לעוררו משנתו, ואי אפשר לעוררו כי אם כשמתעורר מעצמו, כי צריך אתערותא דלתתא, רק כשמתעורר מעצמו, אם לא היו מעוררים אותו היה נשאר ישן יותר. על כן צריך תכף כשמתעורר להראות לו פניו ולהלביש אותו בפניו שנסתלק ממנו בשעת שינה וזהו בחינת התעוררות השינה.
וכשרוצין להראות לו פניו ולעוררו משנתו צריכין להלביש לו את הפנים בספורי מעשיות, כי יש שבעים פנים לתורה, והם בחינת שבעים שנים , כי כל אחד משונה מחברו....וזה בחינת (חבקוק ג,ב): ה' פעלך בקרב שנים חייהו, פרש רש"י: עוררהו. וזהו : פעלך, היינו סיפורי מעשיות. בקרב שנים, היינו בחינת המעשיות של השבעים פנים, שהם שבעים שנים כנ"ל.'היינו שמעוררים אותו על ידי סיפורי מעשיות, שהן בקרב שנים, היינו המעשיות של השבעים פנים כנ"ל. אבל יש שנפל מכל שבעים הפנים עד שאי אפשר לעוררו בשום פנים, כי אם על ידי סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות. שכל השבעים פנים, שבעים שנים , מקבלים חיות משם." (ליקוטי מוהר"ן , ס.ו)
"המספר שבעים , האמור למראית עין על תוחלת החיים של האדם, יש לו גם משמעות נסתרת. הביטוי 'שבעים שנה', כביטוי 'שבעת ימים' משמש לציון שבע הספירות התחתונות, שכל אחת מהן יש לה עשר פנים. על ידי שבע הספירות התחתונות מתגלה האלוהי בתכנים מסוימים והופך מטרה לדעת, מכאן ששבעים הפנים הם גם שבעים הפנים אשר לאלוהים. אלוהים של שבעים השנה יש לו זיקה לעולם הזמן והמקום, ואילו האלוהים שמעבר לשבעים (שלוש הספירות הראשונות ) הוא לכאורה מופשט לגמרי ואינו אלא התהליך הקדמוני עצמו. כאן עושה רבי נחמן תפנית רבת משמעות ואומר: יש בני אדם שתרדמתם עמוקה כל כך, שסיפורי מעשיות של שבעים השנים אין בכוחם לעוררם; הללו אי אפשר לעוררם אלא על ידי סיפורי מעשיות מ'שנים קדמוניות', הנובעים מן העולם הקדמון. ואולם כיצד ניתן לתרגם עולם קדמון זה, המייצג את האלוהות הנסתרת, הקודם למקום ולזמן , לשפת הסיפורים ? סיפורים כאלו צריך שיצטיינו במסתורין יחיד במינו, מפני שעליהם לספר בדרך הסיפורת הרצופה מעשים, על הוויה שהיא למעלה מעצם המושג מעשה. האלוהים שמעבר לשבעים הגילויים אי אפשר לדעתו ואי אפשר לציירו, ולמעשה כמעט שלא ניתן להשיגו, אף על פי כן עומד ר' נחמן גם על הצורך גם על היכולת לעשותו נושא לסיפורים. כאן שוב אנו רואים את בעל הפרדוכסים בעבודתו. משימה זו, לחדור אל המעמקים האלה ולהביעם במילים, על אחת כמה וכמה על דרך הסיפורת ולא בדרך ההפשטה המטפיסית, דומה שהיא למעלה מכוחו של אדם. היא כרוכה בהרחבת הדעת והלשון אל מעבר לתחומיהן הרגילים. וזה בדיוק מה שר' נחמן ביקש – למצוא דרך להגשמת המשימה הבלתי אפשרית: להביע במילים את המעמקים שאין להשיגם. לכן הוא מספר סיפורי מעשיות , משנים קדמוניות: מתוך הרבדים הפנימיים הכמוסים ביותר הוא חוצב לו סיפורים. ר' נחמן מצא דרך להביע בלשון הדיבור את מה שקרוי בפינו מיתוס – תיאור סיפורי של מציאות קדמונית עליונה. ואם נדמה לנו כי סיפוריו אמורים על ממדי זמן ומקום אחרים, הרי זה באמת משום שהם מעלים עולם קדום לממדי הזמן והמקום המוכרים לנו." (אברהם יצחק גרין, בעל היסורים, עם עובד,ע' 339- 340)
ואני חושב על הצעתו של שיימוס היני , כפי שהציע בהרצאה שנשא עם קבלת פרס נובל – הוא הציע לעצמו ולאחרים "לצעוד בחלל האויר בניגוד למיטב שיפוטם". כעת, אני לא יודע בדיוק למה הוא התכוון באמירה הזאת. המשפט הזה מתנגן אצלי בימים אלו בהקשר שדורש הסבר. וההקשר הזה קשור לעומס עבודה. עומס עבודה לדעתי הוא רעה חולה. זה לא בריא, ונוכחנו בכך השבוע במקרה קיצוני. אבל גם במקרים פחות קיצוניים עומס הוא לא בריא. וכאן אני מגיע להקשר. הקב"ה ברא את העולם בשישה ימים. ביום השביעי הוא אמר סטופ. עצור. חאלס.
"היום השביעי הוא יום של שביתת נשק במאבק האכזר של האדם לקיום". דברי אברהם יהושע השל בספרו על השבת. בהמשך אומר השל שהשבת היא יותר מאשר שביתת נשק, יותר מאשר פסק זמן. השבת היא סימן להרמוניה המודעת והעמוקה שבין האדם והעולם, סימפתיה לכל הדברים והשתתפות ברוח המאחדת שבין מה שלמטה ומה שלמעלה. "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך". והרי אין סוף למלאכה ? – כוונת הפסוק היא, אליבא דהשל בעקבות חז"ל : "תנוח בשבת כאילו הסתיימה כל מלאכתך". זוהי אכן תחושה של רחיפה באויר. במקום אחר העיר השל שאנחנו הננו - מה שהשבת היא עבורנו וכי היום הזה אמור להשפיע מטובו על כל יתר ימי השבוע. אין זה, במצב רגיל ובוודאי תחת עומס עבודה, דבר קל.
עם זאת הדבר אפשרי. במיוחד אם נספר לעצמנו סיפורים מדי פעם. סיפורים משנים קדמוניות.
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה