אנחנו עדיין בפרק הראשון לחיבורו של בובר "דרכו של אדם על פי תורת החסידות."
הבאנו ברשומות קודמות את קטע הסיום של הפרק הראשון העוסק בעיקר בחשבון נפש "שאינו מחזיר את האדם בתשובה ואינו מראה לו את הדרך, אדרבה, הוא מראה לו ששערי התשובה נעולים...". הבאנו מתחילת הפרק, את הסיפור אודות רבי שניאור זלמן הרב מלאדי על השאלה היסודית שנשאל כל אדם בכל דור ודור: אַיֶּכָּה ?
הפעם נביא דברים מגוף הדיון של בובר בשאלה.
אומר בובר:
"השר שואל למשמעותו של פסוק מסיפור התורה על חטאו של אדם הראשון. ותשובת הרבי הרי זו כוונתה לומר לשר: אתה הוא האדם שאליו אמר אלוהים את דברו: 'אַיֶּכָּה ?'. לכאורה לא פירש לו הרבי את הפסוק עצמו; אבל לאמיתו של דבר האיר הרבי בתשובתו גם את מצבו של אדם הראשון ששאלו בוראו מה ששאלו וגם את מצבו של כל אדם באשר הוא אדם בכל שעה ובכל מקום. השר מששמע והבין ששאלת הבורא ערוכה אליו, בעל כורחו שעמד על משמעותה של שאלת הבורא: 'אַיֶּכָּה ?'. בין שהיא ערוכה אל אדם הראשון ובין שהיא אמורה אל כל אדם באשר הוא אדם. שאלה זו שאלוהים שואל את האדם, לא זה טעמה שהקב"ה מבקש לשמוע מפיו את שעדיין אינו יודע, אלא שהוא מבקש להעלות בנפש האדם פעולה שאינה יכולה להסתייע אלא בכוחה של שאלה כזו, אם תיכנס בלבו, אם יפתח לה האדם את לבו שתיכנס לתוכו.הרבה מאד אנשים שואלים אותי איך זה להיות סבא? השאלה קצת מביכה אותי. סבתא נכנסת לתפקידה מייד, ולמעשה כבר קודם ללידה, לקראתה....תוך כדי הקדלת הדברים דלעיל נזכרתי בתשובה שאני נוטה לתת לשאלה הזו, והדברים של בובר הנ"ל הוסיפו פן נוסף לתשובתי. עד כה, אחת התובנות שלי מיאיר, הנכד הראשון שלנו, היא לגבי האמירה המופיעה בברכה הראשונה לפני קריאת שמע של שחרית שזכתה להדגשה מיוחדת בחסידות: "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית." בהביטי על יאיר הבנתי שתינוק חדש הוא בריה חדשה, עולם חדש. כל הזמן נולדים תינוקות, זהו פן אחד לחידוש שבכל יום תמיד. בובר "הוסיף" להבנתי שיאיר הוא האדם הראשון. אני הוא האדם הראשון. אתה הוא האדם הראשון. כן, וגם את - האדם הראשון.
אדם הראשון נחבא, כדי להשתמט ממתן דין וחשבון, כדי להתחמק מן האחריות לחייו. כך נחבא כל אדם, לפי שהוא הוא אדם הראשון, והוא שרוי במצבו של זה. כיוון שמבקש הוא להתחמק מן האחריות לחייו שהוא חי, הוא עושה לו את קיומו למוכני של מחבוא, ותוך שהוא מתחבא בדרך זו 'מפני האלהים' וחוזר ומתחבא מפניו, הריהו מסתבך והולך בעמקי התעתועים והמעקשים; ועל ידי כך הוא מגיע למצב חדש, המחמיר מיום ליום, ממחבוא למחבוא. יכול אתה ליתן בו במצב זה סימנים מובהקים: אין בכוחו של האדם להיסתר מעיני בוראו, אבל מתוך שהוא משתדל להיסתר מעיני הקדוש ברוך הוא, הריהו הולך ומסתתר מעצמו. ודאי יש בו באדם גם משהו הבולש בו ומבקש למצוא אותו , אבל הוא הולך וגודר בפניו, בפני משהו זה, שלא ימצאנו. הוא המצב שקולעת אליו השאלה האלוהית : 'אַיֶּכָּה ?'. היא באה לזעזע את האדם, להרוס את חומת מחבואו, היא מבקשת להראות לו, עד היכן הגיע, ומתכוונת לעורר ולהגביר בתוכו את הרצון להיחלץ מן הסבך.
עכשיו אין הדבר תלוי אלא באדם, שיכוון עצמו כלפי השאלה. ודאי שכל אדם 'יפרפר בו לבו', כמו שפרפר בו לבו של אותו השר, בשעה שהגיעה השאלה לאזנו. אבל מוכני זה של מחבואו מסייע בידו להתגבר גם על התנועה שבלבו. הרי הקול הקורא אינו בא מן הסערה המסכנת את קיום האדם; הוא 'קול דממה דקה'. וקל להחרישו. כל זמן שדבר זה עולה בידו, אין חיי אדם יוצאים לכלל ד ר ך. ואפילו תאיר לו ההצלחה פנים ויהא משופע בהנאה ובכוח שררה וגדולת המעשה, חייו יהיו שוקעים בתוהו לא-דרך, עד שלא יכוון עצמו כלפי הקול הקורא. אדם הראשון מכוון עצמו בו, והריהו מודה:' את קולך שמעתי בגן...ואחבא' ובזה מתחילה דרכו של האדם."
שבת שלום
ג'ף
