אלו דברים לשבת פרשת מסעי תשע"א

פרשת מסעי ודבריו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) על הפרשה הם הזדמנות בשבילי לחזור לעיון  שהתחלתי בו בחיבורו החשוב של בובר "דרכו של אדם על פי תורת החסידות".

אומר הרב שטיינזלץ :

"פרשת מסעי פותחת בתיאור מפורט אודות דרכם של בני ישראל מאז היציאה ממצרים: 'ויסעו ויחנו...ויסעו ויחנו', עוד ועוד - ארבעים ושנים מסעות. מהי משמעותה של אריכות הדברים הזו, מה ראתה התורה לספר לנו כל זאת ?

דבר אחד שעולה מרוב המפרשים הוא ש'אלה מסעיהם למוצאיהם', איננו קו ישר שהולך במסלול ברור, ויש בכך נפקא-מינה לדורות: דרכו של אדם לעולם איננה חלקה וישרה, כשם שגם בדרכם של ישראל ברור שהיו כמה סיבובים בדרך; הם הולכים צפונה, ואחר כך פונים שוב מזרחה, ודרומה ומערבה - המסלול מעוות את דרכיו ואת הליכותיו, הדרך איננה ברורה והכיוון איננו ידוע...

.....

גם אדם פרטי בסופו של דבר עובר את המסעות האלה והולך בדרך הזאת.' אלה מסעיהם למוצאיהם' - של כל בני האדם, אלא שאנחנו לא יודעים איך קוראים לתחנות. 'ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה' - מתי אדם עובר מהתחנה הזו לתחנה הזו ? אלה שתי תחנות עם שמות שיותר קל לראות את משמעותם - מתי אני נמצא בהר שפר ומתי אני נמצא בתחנה של חרדה ? מתי אני נמצא בתחנה של מטה ומתי אני נמצא בתחנה של מעלה? מתי אני נמצא על הר ומתי לא ? זהו 'נעו במעגלותיה לא תדע'."

המובאות הן מספרו של הרב עדין אבן ישראל , "חיי עולם, שיחות על פרשת השבוע", הוצאת קורן ירושלים, ספרי מגיד, עמ' 377, 379

אחר שסקרנו, ברשומות קודמות, את הפרק הראשון בחיבורו הנ"ל של בובר, שכותרתו "חשבון הנפש" ושעסק בשאלה הנצחית המופנית לכל אחד מאתנו אַיֶּכָּה ? ואחרי שעסקנו גם בפרק השני שכותרתו 'הדרך המיוחדת', הגענו לפרק השלישי בחיבור, ששמו "לב נכון".

"מעשה באחד מחסידי 'החוזה' מלובלין שישב בתענית משבת לשבת. בערב שבת לאחר חצות היום תקף עליו הצמאון עד שכמעט יצאה נשמתו. והנה ראה לפניו באר, ובא לשם וביקש לשתות. אבל מיד נמלך בדעתו, שבשביל שעה קלה שיש לו לסבול, הוא עשוי לבטל את כל עצמו של המעשה שיגע עליו כל השבוע. כבש את יצרו ולא שתה, והלך לו. עכשיו זחה עליו דעתו, שעמד בנסיון הקשה. משהשגיח בדבר, אמר אל נפשו: מוטב שאלך ואשתה, ובלבד שלא אכשל בגאווה. חזר והלך אצל הבאר. כשהרכין עצמו לשאוב מן המים, הופג צמאונו. עם כניסת השבת הלך להקביל את פני רבו. עד שלא הספיק לעבור על מפתן הבית, קרא אליו 'החוזה' ואמר: 'מעשה טלאי על טלאי'."

(בשני מקומות הרשיתי לעצמי לשנות מהעברית של בובר, רשמתי "גאווה" במקום "גיאות" ו"מעשה טלאי על טלאי" במקום

"מעשה טלייה")

במהלך הדיון בסיפור אומר בובר :

"הרבי מוכיח את תלמידו על שהוא פוסע פסיעה אחת לפניו ונרתע וחוזר פסיעה אחת לאחוריו; הפסיחה על שתי הסעיפים, הקו העולה ויורד של דרך עשייתו, הוא שאין דעת הרבי נוחה הימנו. היפוכו של 'מעשה טלייה' הוא מעשה יצוקה אחת. וכיצד עושים מעשה יצוקה אחת ? אין עושים אותו אלא מתוך אחדות הנפש."

ברקע אני שומע את יהודה עמיחי לוחש אלי, מתוך שירו "אדם בחייו" בקובץ "שעת החסד" :

"ונפשו למודה

 ונפשו מקצועית מאד

 רק גופו נשאר חובב

 תמיד.מנסה וטועה

 לא לומד ומתבלבל

 שיכור ועיוור בתענוגיו ובמכאוביו"  

אומר לנו בובר בשם 'החוזה' כי יש בידי האדם "לאגד את נפשו באחדות." (בנפש - הכוונה לאדם  כולו "על" גופו ורוחו כאחד). "אחדות  זו" אומר בובר, "דין הוא שתתקיים באדם, ק ו ד ם שהוא בא לעשות מעשה היוצא מגדר הרגיל. רק מתוך אחדות הנפש יוכל לעשות את מעשהו באופן שלא יהא מעשה טלייה אלא מעשה יצוקה אחת."

הדף נגמר, השעה מאוחרת , נפסיק כאן.

                                                                     שבת שלום

                                                                          ג'ף

.

אלו דברים לשבת פרשת מטות תשע"א

בעברית ובאנגלית, וגם בצרפתית וערבית, יכול העולם להצטייר כהזוי.
אספתי השבוע לשם שינוי - טרמפיסט - השינוי היה שהשבוע הרכב היה ברשותי; שוחחנו על עולמם של אסירים. עולם הזוי בהחלט, עולם שהוא ככלל רחוק ממי שנהוג לכנות הרוב ה"נורמטיבי".
הטלויזיה גם כן זמנה לי השבוע, תוכן, לאלו דברים, בלי משים. ההיתה זו הטלויזיה או המציאות ? או שילוב בין המציאות לדמיון ? דמיונם של עורכי החדשות והתוכניות. ראיתי את יגאל סרנה מתאר את מצבם של הקשישים הסיעודיים, בבתי האבות שלנו. אנחנו סדום לא פחות ולא יותר, אמר. אנחנו סדום לא פחות ולא יותר.
כחברה נוח לנו, נוח לנו מאד, שהאסירים רחוקים מהעין, וכנ"ל הקשישים הסיעודיים. ובכלל, נורא חם בקיץ הזה, אולי צריך לנצל את ירידת המחירים בתקופה שבין המיצרים, ובכל זאת לנסוע לחופשה נעימה באנטליה ?
הכל שפיט במדינת ישראל, חוץ מדבר אחד, טען הפרופסור למשפטים שהיה עד לא מזמן שר המשפטים - בית המשפט העליון. בית המשפט העליון עושה מה שהוא רוצה. כך אמר. אנחנו צריכים את בית המשפט העליון, ומשום כך, עלינו להציל את בית המשפט מעצמו. השיחה נסבה על כמה פסיקות אחרונות, פסיקה שהתירה לדיראני לתבוע את המדינה; פסיקה שהחליטה שמבנה ששימש עד קום המדינה כמסגד באר שבע ומאז שימש לצרכים אחרים ביניהם מוזיאון, ישמש בניגוד לדעת העיריה, כמוזיאון לתרבות האיסלם ועמי המזרח, פסיקה שדנה באפשרות ביטול חוק האזרחות....נושאים רבים עומדים על הפרק. צעירים פתחו בשביתות מחאה באוהלים , ומתמחים נטשו את בתי החולים.
שעה שלמה הוקדשה למחזותיו וליצירתו של חנוך לוין. וחשבתי, חנוך לוין חנוך לוין, כמה אתה ישראלי ! במובנים הטובים ובמובנים הרעים של האזרחות הזאת. אזרחות שהיא במנוסה מתמדת ומוצדקת מאימות העבר, כמהה למחוזות בלתי ניתנים להשגה אלא למיעוט, משקה קר ליד בריכת השחיה הפרטית, בוילה על אי בבהמס, רחוק ממחנות הפליטים, המילואים, המסים, התחייבויות מוסריות בסיסיות , לטפל בקשישים סיעודיים.
זו שאלה מוסרית ממדרגה הראשונה, אמרה שלי יחימוביץ, ואני מסכים איתה. שאלת הטיפול בקשישים הסיעודיים במדינת ישראל היא השאלה המוסרית החשובה במדינת ישראל. הרבה הרבה יותר חשובה מהשאלה מי ישלוט בחברון. הרבה הרבה יותר חשובה ממחיר קוטג'. הרבה הרבה יותר חשובה מהרבה שאלות שאנחנו מתעסקים איתן.
"תודעתם של נביאי ישראל," אומר אברהם יהושע השל, "לא היתה ממוקדת בדת.הם עסקו יותר בעניני חצר המלוכה, ובדרכי בתי המשפט ופסיקותיהם , מאשר בעניני טכסי הכהונה במקדש בירושלים.
אנו היום מזועזעים כאשר נודע לנו על עליה בפשיעה בקרב הנוער, או בעליה ברמת הפשיעה בעירנו.  הרמה הנורמלית של פשיעה בקרב הנוער, רמת פשיעה נורמלית איננה מדירה שינה מעינינו. ברגע זה ממש , באיזה שהוא מקום ברחבי הארץ, מתבצעים פשעים.
סוגי הפשעים ואפילו רמת הפשיעה שממלאים  את ליבם של נביאי ישראל בחרדה, אינם חורגים ממה שנתפש אצלנו כנורמה, כמרכיב רגיל של דינמיקה חברתית. מעשה עוולה בודד - קטן בעינינו , עבור הנביאים זהו אסון."
בשלושת השבועות הקרובים, בתקופת בין המיצרים, בין י"ז בתמוז ועד תשעה באב, אנו קוראים בהפטרות בשבתות , מנבואות התוכחה  שבדברי הנביאים.
נכון וראוי שלעת הזאת, נאזין היטב לדבריהם.

                                                                     שבת שלום
                                                                         ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשע"א

מהרב אברהם יהושע השל, אני לומד להתבונן בשוני שבין המרחב לזמן. בתוך הזמן, למדתי מהשל, לשים לב להבדלים שבין ארועים (events) לבין תהליכים ( processes )  ארועים הם מאורעות ייחודיים בזמן, כמו מעמד הר סיני כמו השבת וכמו יום הולדת לנכד, ואילו בתהליכים מדובר בתופעות המאופיינות בקשר סיבתי הדוק ובלתי מתפשר.

לאחרונה אירע אירוע משמעותי בעולם ההגות והתרבות  היהודית במדינת ישראל. אני מתכוון לפרסום קובץ שיחות של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ ) על פרשות השבוע "חיי עולם " (בהוצאת ספרי מגיד , הוצאת קורן ובשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים)

אני מבקש כאן להביא מדבריו שבפתח הספר :

"פעם היו כותבים בשערי מסכתות התלמוד מחמת
 הצנזורה, כתובת כזו: 'כל מה שכתוב כאן על גויים -
אין הכוונה לגויים של היום. אלא לגויים שהיו בעבר'.
גם בדורנו יש כתובת כזו בשערי הספרים. כתובת
בלתי נראית: ' כל מה שכתוב כאן על יהודים - אין
הכוונה ליהודים של היום; הכוונה ליהודים שהיו
בזמנים אחרים.' ולכן אפשר לשבת וללמוד חומש,
גמרא, ספרי מוסר או ספרי יראה - והכל בסדר גמור;
כל מה שנאמר הרי לא מתייחס אלינו או לדור שלנו.
אלא לאנשים אחרים, ואל זמנים אחרים.
  צריך למחות מאותם דפי הקדמה בלתי- נראים
את התפיסה הזו שהדברים מדברים על מישהו
 אחר. על ה'ה'ם, על ה'אלה'. על האחרים - העיקר
שלא עלינו. בין שמדובר בחומש, בין שמדובר בספרי
יראה ובין שמדובר בגמרא - הכתובת צריכה להיות
הפוכה: ' כל מה שנאמר כאן - מדבר רק עלי. הכל
נכתב בשבילי והכל מחייב אותי; קודם כל הדברים
מתייחסים אלי'."

השבוע, אנחנו קוראים, בהמשך לסוף פרשת שבוע שעבר, על כי הקב"ה נותן לפנחס את בריתו. ברית שלום. הקשר בין מעשה פנחס, מסוף הפרשה הקודמת לבין הברית הניתנת לו בעקבותיו, מחייב עיון. על מנת לעיין בקשר הזה, שמתי יד על ספרו הנ"ל של הרב עדין. עיינתי ועדיין לא הבנתי ברמה כזו שאוכל כאן להתיחס לדברים.

ידידי, אבי ו, הסביר לי, שהקנאות במקרא אינה בדיוק אותה קנאות "שלילית" במשמעותה דהעידנא. ההקשר של קנאה במובן המקראי הוא חיובי ומושם בו דגש על ייחודיות הקשר בין הקנאי למושא קנאתו, כביחסי אהבה בלעדיים.

הגיעו, השבוע, לתיבת המיילים שלי, דברים של המשורר אמריקאי , וולט ויטמן, מההקדמה לספר שיריו, "עלי עשב".
אתן לדברים לדבר בעד עצמם, אומר ויטמן (בתרגום חופשי שלי) :


                      

" את זאת עליך לעשות; לאהוב את כדור הארץ, השמש והחיות, תאב אוצרות, תן צדקה לכל מי שמבקש, הגן על הטיפשים ועל טרופי הדעת, הקדש הכנסותיך ועמלך לאחרים, שנא רודנים, אל תתווכח אודות אלוהים, היה סבלני וסובלני  כלפי בני אדם, הסר את כובעך לשום דבר , ידוע או בלתי ידוע, לשום אדם ולשום חבר בני אדם, הלוך חופשי לצד אנשים חזקים ללא השכלה, לצד בני הנוער ואמהות למשפחות צעירות, קרא בעלים אלה באויר הפתוח, בכל עת ובכל עונה משנות חייך, בחון מחדש כל מה שאמרו לך בבית הספר או בכנסיה או בספר כזה או בספר אחר, הנח לכל מה שמעליב את נפשך, ובשרך ממש, יהיה לשיר גדול, ויהיה רהוט לא רק במילותיו אלא בקוים האילמים של השפתיים והפנים ובין ריסי עיניך ובכל תנועה וחיבור של גופך"

                                              שבת שלום
                                                  ג'ף
   
                                                

אלו דברים לשבת פרשת בלק תשע"א

 לאחרונה , ובעקבות א.י. השל, מתגבש אצלי הרעיון כי ניתן  להעמיד את שיבת היהודים ליהדותם על שלושה דברים: על השבת , על סיפורים חסידיים, ועל מוסיקה. כל אחד מהצלעות הללו ושילובם יחד  דורש הסבר, אעשה זאת , בלי נדר, מתי שהוא בעתיד.

זו היתה הקדמה למובאות הבאות מספר של אלי ויזל שנקרא "הנשמה החסידית" (הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2010).

באחרית דבר לספר כותב אלי ויזל:

"סיפור חסידי יש לספר, לא ללמוד. יש לחיות אותו, לא לנתח."

בהקדשה לספר, כותב, ויזל , את הדברים הבאים :

"אבי, נפש נאורה, האמין באדם.
  סבי, חסיד מלא להט, האמין באלוהים.
  האחד לימדני לדבר, האחר - לשיר.
  שניהם אהבו סיפורים.
  וכאשר אני מספר את סיפוריי שלי, אני שומע את קולם.
  כאשר הם לוחשים מעבר לסערה האילמת,
  הם המחברים בין  הניצול לבין זכרם."

והנה סיפור שמצאתי בספר שיש לו קשר ברור, אם כי לא מפורש, לפרשת השבוע פרשת בלק.

"רבי וולף מזבארז' נסע לטקס. הוא איחר. בעל העגלה ידע זאת והחל להצליף בסוסו. הרבי עצר אותו. 'למה אתה מכה את החיה האומללה? סוסים הם יצורים חיים. למה אתה מכאיב ליצורים חיים ?' ' אבל אנחנו מאחרים, רבי , אנחנו מאחרים.' 'אז מה? האם זו אשמת הסוס ? אם אנחנו מאחרים, למה אתה מאשים את הסוס?' בעל העגלה שהכיר את רבי וולף היטב, ידע שאין טעם להתווכח. הוא החזיר את השוט למקומו ובמקום זאת החל לצעוק. ' למה אתה צועק על הסוס המסכן ? סוסים הם יצורים חיים. למה אתה צועק על יצורים חיים ?' 'אבל רבי, מה אתה רוצה שאעשה ?' 'דבר' אמר הרבי, 'דבר אל הסוס.'"
"לדבר ולא להעניש", ממשיך ויזל,  "לדבר ולא לגנות, לדבר כדי לחנך, להעשיר, לא כדי לדחות ולהשפיל. לדבר כדי לרפא, לא לפגוע ולפצוע: רבי וולף מזבארז' האמין בשימוש בשפה אך ורק למען האדם, לעולם לא ככלי נשק נגדו."

                                                    שבת שלום
                                                         ג'ף


(הסיפור הוא מעמ' 325 - 326 לספר)