לאחרונה , ובעקבות א.י. השל, מתגבש אצלי הרעיון כי ניתן להעמיד את שיבת היהודים ליהדותם על שלושה דברים: על השבת , על סיפורים חסידיים, ועל מוסיקה. כל אחד מהצלעות הללו ושילובם יחד דורש הסבר, אעשה זאת , בלי נדר, מתי שהוא בעתיד.
זו היתה הקדמה למובאות הבאות מספר של אלי ויזל שנקרא "הנשמה החסידית" (הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2010).
באחרית דבר לספר כותב אלי ויזל:
"סיפור חסידי יש לספר, לא ללמוד. יש לחיות אותו, לא לנתח."בהקדשה לספר, כותב, ויזל , את הדברים הבאים :
"אבי, נפש נאורה, האמין באדם.
סבי, חסיד מלא להט, האמין באלוהים.
האחד לימדני לדבר, האחר - לשיר.
שניהם אהבו סיפורים.
וכאשר אני מספר את סיפוריי שלי, אני שומע את קולם.
כאשר הם לוחשים מעבר לסערה האילמת,
הם המחברים בין הניצול לבין זכרם."
והנה סיפור שמצאתי בספר שיש לו קשר ברור, אם כי לא מפורש, לפרשת השבוע פרשת בלק.
"רבי וולף מזבארז' נסע לטקס. הוא איחר. בעל העגלה ידע זאת והחל להצליף בסוסו. הרבי עצר אותו. 'למה אתה מכה את החיה האומללה? סוסים הם יצורים חיים. למה אתה מכאיב ליצורים חיים ?' ' אבל אנחנו מאחרים, רבי , אנחנו מאחרים.' 'אז מה? האם זו אשמת הסוס ? אם אנחנו מאחרים, למה אתה מאשים את הסוס?' בעל העגלה שהכיר את רבי וולף היטב, ידע שאין טעם להתווכח. הוא החזיר את השוט למקומו ובמקום זאת החל לצעוק. ' למה אתה צועק על הסוס המסכן ? סוסים הם יצורים חיים. למה אתה צועק על יצורים חיים ?' 'אבל רבי, מה אתה רוצה שאעשה ?' 'דבר' אמר הרבי, 'דבר אל הסוס.'"
"לדבר ולא להעניש", ממשיך ויזל, "לדבר ולא לגנות, לדבר כדי לחנך, להעשיר, לא כדי לדחות ולהשפיל. לדבר כדי לרפא, לא לפגוע ולפצוע: רבי וולף מזבארז' האמין בשימוש בשפה אך ורק למען האדם, לעולם לא ככלי נשק נגדו."
שבת שלום
ג'ף
(הסיפור הוא מעמ' 325 - 326 לספר)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה