פרשת מסעי ודבריו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) על הפרשה הם הזדמנות בשבילי לחזור לעיון שהתחלתי בו בחיבורו החשוב של בובר "דרכו של אדם על פי תורת החסידות".
אומר הרב שטיינזלץ :
"פרשת מסעי פותחת בתיאור מפורט אודות דרכם של בני ישראל מאז היציאה ממצרים: 'ויסעו ויחנו...ויסעו ויחנו', עוד ועוד - ארבעים ושנים מסעות. מהי משמעותה של אריכות הדברים הזו, מה ראתה התורה לספר לנו כל זאת ?
דבר אחד שעולה מרוב המפרשים הוא ש'אלה מסעיהם למוצאיהם', איננו קו ישר שהולך במסלול ברור, ויש בכך נפקא-מינה לדורות: דרכו של אדם לעולם איננה חלקה וישרה, כשם שגם בדרכם של ישראל ברור שהיו כמה סיבובים בדרך; הם הולכים צפונה, ואחר כך פונים שוב מזרחה, ודרומה ומערבה - המסלול מעוות את דרכיו ואת הליכותיו, הדרך איננה ברורה והכיוון איננו ידוע........גם אדם פרטי בסופו של דבר עובר את המסעות האלה והולך בדרך הזאת.' אלה מסעיהם למוצאיהם' - של כל בני האדם, אלא שאנחנו לא יודעים איך קוראים לתחנות. 'ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה' - מתי אדם עובר מהתחנה הזו לתחנה הזו ? אלה שתי תחנות עם שמות שיותר קל לראות את משמעותם - מתי אני נמצא בהר שפר ומתי אני נמצא בתחנה של חרדה ? מתי אני נמצא בתחנה של מטה ומתי אני נמצא בתחנה של מעלה? מתי אני נמצא על הר ומתי לא ? זהו 'נעו במעגלותיה לא תדע'."
המובאות הן מספרו של הרב עדין אבן ישראל , "חיי עולם, שיחות על פרשת השבוע", הוצאת קורן ירושלים, ספרי מגיד, עמ' 377, 379
אחר שסקרנו, ברשומות קודמות, את הפרק הראשון בחיבורו הנ"ל של בובר, שכותרתו "חשבון הנפש" ושעסק בשאלה הנצחית המופנית לכל אחד מאתנו אַיֶּכָּה ? ואחרי שעסקנו גם בפרק השני שכותרתו 'הדרך המיוחדת', הגענו לפרק השלישי בחיבור, ששמו "לב נכון".
"מעשה באחד מחסידי 'החוזה' מלובלין שישב בתענית משבת לשבת. בערב שבת לאחר חצות היום תקף עליו הצמאון עד שכמעט יצאה נשמתו. והנה ראה לפניו באר, ובא לשם וביקש לשתות. אבל מיד נמלך בדעתו, שבשביל שעה קלה שיש לו לסבול, הוא עשוי לבטל את כל עצמו של המעשה שיגע עליו כל השבוע. כבש את יצרו ולא שתה, והלך לו. עכשיו זחה עליו דעתו, שעמד בנסיון הקשה. משהשגיח בדבר, אמר אל נפשו: מוטב שאלך ואשתה, ובלבד שלא אכשל בגאווה. חזר והלך אצל הבאר. כשהרכין עצמו לשאוב מן המים, הופג צמאונו. עם כניסת השבת הלך להקביל את פני רבו. עד שלא הספיק לעבור על מפתן הבית, קרא אליו 'החוזה' ואמר: 'מעשה טלאי על טלאי'."
(בשני מקומות הרשיתי לעצמי לשנות מהעברית של בובר, רשמתי "גאווה" במקום "גיאות" ו"מעשה טלאי על טלאי" במקום
"מעשה טלייה")
"מעשה טלייה")
במהלך הדיון בסיפור אומר בובר :
"הרבי מוכיח את תלמידו על שהוא פוסע פסיעה אחת לפניו ונרתע וחוזר פסיעה אחת לאחוריו; הפסיחה על שתי הסעיפים, הקו העולה ויורד של דרך עשייתו, הוא שאין דעת הרבי נוחה הימנו. היפוכו של 'מעשה טלייה' הוא מעשה יצוקה אחת. וכיצד עושים מעשה יצוקה אחת ? אין עושים אותו אלא מתוך אחדות הנפש."
ברקע אני שומע את יהודה עמיחי לוחש אלי, מתוך שירו "אדם בחייו" בקובץ "שעת החסד" :
"ונפשו למודהונפשו מקצועית מאדרק גופו נשאר חובבתמיד.מנסה וטועהלא לומד ומתבלבלשיכור ועיוור בתענוגיו ובמכאוביו"
אומר לנו בובר בשם 'החוזה' כי יש בידי האדם "לאגד את נפשו באחדות." (בנפש - הכוונה לאדם כולו "על" גופו ורוחו כאחד). "אחדות זו" אומר בובר, "דין הוא שתתקיים באדם, ק ו ד ם שהוא בא לעשות מעשה היוצא מגדר הרגיל. רק מתוך אחדות הנפש יוכל לעשות את מעשהו באופן שלא יהא מעשה טלייה אלא מעשה יצוקה אחת."
הדף נגמר, השעה מאוחרת , נפסיק כאן.
שבת שלום
ג'ף
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה