ערב תשעה באב סיירתי בעיירה קוצק בפולין ובמוצאי תשעה באב שמעתי הרצאה על מלחמת האזרחים בארצות הברית מטעם הספריה הלאומית של הקונגרס בארצות הברית. הכל באמצעות האינטרט. מה הקשר בין השניים ? – אלוהים יודע מלבד ששניהם קשורים למאה ה19 - אז חי הרבי מקוצק בקוצק (1787-1859 ) ובארצות הברית התחוללה המלחמה המכוננת ההיא (1861-1865) מי שמעונין מוזמן לצפות ב
תוך כדי שאני כותב ומקשיב להרצאה – וברקע התהיות שלי על תנועת המחאה – שאף אחת מאתנו לא יודע לאן בדיוק זה מוביל ומה תביא בעקבותיה – מספר המרצה סיפור על קצין בצבא האמריקאי לפני פרוץ המלחמה. הקצין הוא בן למשפחה אמידה , בעלת אחוזה המעבידה עבדים בדרום, נשוי לנכדתו של אחד מאבות האומה האמריקאית, בנג'מין פרנקלין. לפני המלחמה, הקצין הזה היה מוצב באיזו האחזות ספר במערב ארצות הברית מול האינדיאנים. המרצה מתאר את לבטיו לאן לפנות ועם איזה צד להזדהות במערכה המתפתחת – עם הדרום או עם הצפון ? הוא אומר לעצמו – אם אלך עם הדרום ייתכן ואהיה גבור לאומי ואחד מאבות האומה החדשה ואולי אם אלך עם הדרום סופי יהיה כאחד הבוגדים ואתלה על העץ הקרוב בחצר. וחשבתי – בעיצומם של ארועים אין לאף אחד מאתנו מושג מה יקרה. זוהי דרמה אמיתית. הדרמה של החיים.
אותו קצין חי במתח הודות לרקע האישי שלו, נסיבות עברו ונסיבות ההווה שלי. כשאני קורא דברים שנכתבים על הנעשה היום אני מזהה הרבה קיטוב. אך כמי שהרקע שלו מעורבב, מעורבב מאד, הצבע דומיננטי בראייה שלי הוא אפור, לא שחור ולא לבן.
במוצאי תשעה באב, בבית הכנסת, רשמתי לעצמי , כמה שורות, דברים שחשבתי שישמשו לאלו דברים לשבוע זה.
"גאווה" רשמתי.
גאווה מונעת מאתנו הרבה פעמיים ללמוד. אני חס על כבודי ואינני מוכן להצטייר כבור, כעם הארץ, ובמקום "לקפוץ למים" ולשאול שאלות "מטומטמות" , אני "נשאר בבית", לא יוצא מאזור הנוחות שלי...אמרו כבר חז"ל "לא הביישן למד...".
"עדר" רשמתי. כמה נוח, חמים ונעים בתוך העדר. כולנו צודקים. ה"אחר" לא יודע על מה הוא מדבר, הוא שחור, הוא הרי ערבי, הוא מהפרפריה, הוא תל אביבי (את זה אמר מי שהוא מניו יורק) הוא חרדי, הוא "ווז ווז" וכו' וכו'.
בטחון עצמי זה דבר חשוב – כשאתה מנסה לכבוש איזה הר, לא כש"המשימה" היא להקשיב לאחר, לנסות להבין אותו.
רשמתי את הדברים הנ"ל אחר עלעול בתחילת פרשת ואתחנן ואחר כך קפצתי להפטרה; לדברי ישעיהו הפותחים "נחמו נחמו עמי". מאז ששמעתי את רב' שלמה קרליבך שר את "נחמו נחמו עמי" איני יכול - ואיני רוצה – להשתחרר מהניגון הזה שלו.."נחמו נחמו עמי".וכשקראתי בהפטרה הגעתי לסופה, למילים:
שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.
הופתעתי, ושמחתי בבורותי כי אלמלא אותה בורות לא הייתי מופתע. "שאו מרום עיניכם" הוא אליבא דמיכאל רוזן ז"ל, "משפט מפתח" בהגותו של רבי שמחה בונים מפשיסחה. כן הוא משפט מפתח בהגותו של אברהם יהושע השל. השל בשיחה לקהילה יהודית באוטאווה בסוף שנות הששים במאה הקודמת אומר: "אין סיכוי להבין יהדות מהי בלי להרים את העיניים" ואז הוא מצטט את הפסוק הזה. השל היה מבקר חריף של החברה האמריקאית בכלל ושל חלקים של החברה היהודית האמריקאית בפרט. ביקורתו באה , מכור מחצבתו, מתוך חדרי הלימוד בוורשה, משנות ילדותו לגביהן אמר שמה שאיפיין אותן היה שהוא גדל בסביבת אנשים רבים שיכול היה להוקיר. עולם יהודי שעלה בלהבות במשרפות אושוויץ ודומיהן; עולם שהשל הציב לגביו עד ומצבה בדמות ספרו " לה' הארץ – העולם הפנימי של היהודי במזרח אירופה". אני מבקש לסיים בדברי ביקורת של השל על החברה המודרנית בכלל, דברים שנכונים מקל וחומר לגבי החברה הפוסט מודרנית שלנו. על משקל אותה בדיחה הידועה על האב שמעודד את בנו לשאול שאלות "אחרת איך תדע" למרות שכל תשובות של האב הן "איני ידוע" – אם לא נשמע לכל הפחות ביקורת כיצד נדע מה דרוש תיקון. ואלו דברי השל (בתרגום שלי) :
"כדי להיות חופשי עליך להשיג מידה מסוימת של עצמאות. אך המורכבויות של החברה בה אנו חיים מסבכים את האדם בן זמננו ברשת של יחסים שהופכת את עצמאותו בלתי יציבה.
אדם מטבעו מבקש לחיות בהסכמה עם אחרים. היום בהתחשב במסה של קשרים שונים וגירויים ללא תקדים, זוהי משימה קשה להיות בהסכמה עם כולם ולשמור על מידה של יושרה.
עמוס במלוא החופן של אינטרסים פגיעים, יותר ממה שהוא מסוגל להגן עליהם, מתפוצץ מפחד שלא לעמוד במטלות הרבות שלפתחו, האדם המודרני הוא חסר בטחון מדי כדי להשאר זקוף."
(מתוך מאמר שנקרא "דת בחברה חופשית" בקובץ "אי הבטחון שב-חירות" עמ' 17)
חום ועדנה עוטפים אותנו , כשאנחנו צועדים בתוך הפגנות המונים. אבל עובדי פרי גליל והמפונים משכונת יאסקי בקרית גת , עדיין ניצבים די לבדם במאבקיהם כנגד הפיטורין, כנגד הפינוי, ובמאבקיהם לשיקום חייהם. הציווי בפרשת בהר
וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ
עדיין רחוק מלהיות משפט מפתח בחברה הישראלית. על אף הדרך הרחוקה, עוד נגיע לשם, ונקווה שהמחאה הציבורית של חודשי תמוז – אב השנה היא תחילת המפנה בכיוון.
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה