אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשע"ב

אביבה גוטליב זורנברג.

על אף שאביבה זורנברג, חיה ויוצרת בתוכנו, נדמה ששמה ועבודתה אינם מוכרים דיים לציבור הישראלי הרחב.

במבוא לספרה על ספר בראשית    Genesis; The Beginning of Desire ("בראשית: תחילתו של איווי" בהוצאת JPS טרם תורגם). אומרת זורנברג :

If at first the text seems familiar, while life is strange, needy of privliged guidance, at a later stage of reading the situation may be reversed: life aquires a new familiarity, a new intelligibility, in the light of Rashi's deployment of midrashic sources, while the original text suddenly seems alien, uncanny, needy of reinterpretation.

 אם בתחילה, נראה הטקסט המקראי מוכר, ואילו החיים נראים מוזרים, דורשים הנחיה והדרכה מפי יודעי חן, בשלב מאוחר יותר, ייתכן ויתהפך המצב: החיים נראים מוכרים, החיים רוכשים תבונתיות חדשה בזכות השימוש שעושה רש"י במקורות מדרשיים ואילו כעת, הטקסט המקראי המקורי נראה מוזר, בלתי יציב ומחייב פרשנות מחדש. (שם עמ' xiv)

התובנה הנ"ל של זורנברג באה בעקבות הצגת  דוגמאות של פרוש רש"י לשני סיפורי בראשית, בהם מתוך המדרשים על התורה, ניכרים יחסי הגומלין בין הספור המקראי לבין מה שאנחנו יודעים -ולא יודעים -  על החיים. הסיפור האחד הוא לידתם של בני יוסף במצרים . זורנברג ממקדת מבטה  על דברי רש"י על ברא' מא:נ  "בטרם תבוא שנת הרעב, מכאן שאדם אסור לשמש מטתו בשני רעבון". התורה, אליבא דרש"י , שמתבסס על דיון בתלמוד הבבלי במסכת תענית יא ע"א, מלמדת אותנו "עקרון משפטי" הנלמד מעיון מדוקדק בטקסט. "החיים הם שטח לא ברור, הם דורשים מצפן, הדרכה מהתורה." התורה מאירה על החיים. דברי זורנברג בעמ' xiii שם. אם רש"י מביא הערה/ הארה בנוגע ליחסים בין בצורת-רעבון לבין מיניות, ניתן לקרוא שוב את הטקסט המקראי באור הזה. נוכל לחשוב על מצבו של יוסף במצרים במונחים של פוריות , מיניות, בצורת ושחיתות. תחושת הנורמליות של יוסף בארץ זרה, באה לביטוי בפוריותו באין דאגות. הערת רש"י נותנת לנו תובנה לגבי המאבקים הפנימיים של יוסף בארץ זרה.

הדוגמא השניה של זורנברג נוגעת להערת רש"י לבראשית  כד:סו."ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו". אומר רש"י: "דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו". הערתו ה"פרוידיאנית" של רש"י אליבא דזורנברג, על דינמיקה משפחתית שבחיים נותנת לנו מפתח, כדבריה,  להבנת הספור המקראי עצמו. זורנברג מזכירה לנו כי ישנו פער של שנים רבות בין מות אמו של יצחק לבין מפגשו עם רבקה. הערת רש"י על רקע הפער הזה, מובילה אותנו להרהר ביחסים שבין יצחק לבין אמו, חייה ומותה וטיבה של הנחמה שהוא מוצא לבסוף אצל רבקה.

להבין את יצחק, שרה ורבקה, פרושו בסופו של דבר, מלמדת אותנו זורנברג, להבין את עצמנו, מחדש. הדברים אמורים כמובן גם לגבי הספורים על יעקב אבינו , שזורנברג מכנה "כל אדם" Everyman בעקבות פרושו של ה"מי השילוח" ( ר' מרדכי יוסף ליינר ) לפרשת וישב.

אם זורנברג הפנתה אותנו לקשרי הגומלין שבין עולם התורה, סיפורי האבות לבין חיינו אנו, הרי שהרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , ממקד גם הוא את מבטנו לעבר המתח הקיים בין ה"חוץ" "לפנים". אני מפנה לדברי הרב על פרשת ויצא בספרו - שבעברית ב"ה - חיי עולם  - בהוצאת "מגיד" ו"שפע", בעמ' 63 ואילך.

לסיום כמה מילים על מחבואים. אתם מכירים את המשחק ;  אחת הואריציות המצויה עמדי היא "מחבואים ספרים". דווקא הספר שאותו אתה מחפש לא נמצא במקומו על המדף.  וכך חפשתי את "שעת החסד" של עמיחי, לעיין שוב בשיר "אדם בחייו". אמנם השבוע, בעבודה, הגעתי לשיר הזה בגוגול, אבל לפעמים אתה מבקש לאחוז בכריכה הקשה של הספר.

וכך מונח  לפניי, כעת, ספרו האחרון של יהודה עמיתי, פתוח סגור פתוח חלף מה שחפשתי.

חיפשתי פה, חיפשתי שם, בין דפי הספר האחרון של עמיחי.רשמתי ומחקתי שורות, הצטערתי שאין לי תוכנת ניקוד. לבסוף מצאתי קטע שירה שלא הכרתי. אחרי שקמתי מהרצפה, אחרי שהקטע זרק אותי לאורכו ולרחבו של החדר, עד הקיר - כיוון שאני מכיר את המקום עליו הוא מדבר - אני מביא בפניכם את קטע השיר , מספר 24 מתוך "ירושלים ירושלים/ למה ירושלים" (עמ 152 שם, בהוצאת שוקן) :                   

"ברחוב רמב"ן בירושלים, ראיתי מגרש משחקים

  שבו נדנדות ושאר כלי משחקים לילדים

  וראיתי שכל הילדים נדחקים אל הנדנדה הישנה

  שצבעיה מתקלפים ולא אל הכלים החדשים

  והמבריקים והמשמחים יותר.

  וראיתי הרבה עצים וכל הכלבים

  רצים אל עץ אחד וכל הילדים

  מתחבאים מאחוריו במשחק המחבואים."

                                                         שבת שלום
                                                               ג'ף

על שרה קיי שמעתם ?

אלו דברים על הווארד מוסקוביץ ורוטב ספטגטי

אלו דברים לשבת פרשת תולדות תשע"ב

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"

על פניו הפסוק הראשון בפרשה מעורר שאלות : מי הם התולדות ? מדוע נזקק הפסוק לומר לנו שאברהם הוליד את יצחק אם הוא כבר ציין שיצחק הוא בן אברהם ? ועוד
בא המדרש ועונה על השאלות, ראו ברש"י על אתר, ובים המדרשים שהגיע לידנו.

מה הקשר בין התורה לבינינו ? בין סיפורי בראשית לאירועי ימינו ? בין מאבקי האחים, יעקב ועשו, המתחים שבין בעל ואשתו, יצחק ורבקה לבין סיפורי כל אחד מאתנו ? מה בין כל אלו למהומות במצרים ?

למדתי לדעת שיש קשר, ושהקשר הוא ודאי.עם זאת, הקשר הזה נוצר על ידי עיון ולימוד עצמיים. זהו אחד מפלאי העולם, התופעה הידועה כתלמוד תורה.

מגדולי העוסקים בהנחלת תלמוד תורה בימינו הוא ללא ספק הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ.  בשעור סיכום של סדרת שיעורים על "יעל קגם" סוגיות תלמודיות בהם מחלוקות בין אביי ורבא, אותן סוגיות שבהן נפסקת הלכה כאביי בניגוד לרוב המקרים שהלכה כרבא, פותח הרב ואומר,  "אני מקווה שלאלו שהיו, שהיו והקשיבו, היתה להם הנאת הרוח והנאת הנפש."

למען אותה הנאת הרוח והנאת הנפש אני מפנה לאתר של הרב שטיינזלץ "למד את עמי"  http://www.hashefa.co.il/
לחצו על המסך הקטן שבעמוד הבית, ותגיעו לדף העוסק בסוגיה של מומר להכעיס - מחלוקת אביי ורבא - האם פסול לעדות כן או לא ? בפתח דבריו מציין הרב כי קו החילוק העמוק בין אביי ורבא הוא שאביי הוא פורמליסט ואילו רבא הוא ראליסט.
במהלך הדברים ועל מנת לסבר את אוזנינו מה הכוונה במומר להכעיס, מספר הרב סיפור, סיפור נפלא לטעמי על "האפיקורס הגדול."

נזכרתי בספור הזה, כשעיינתי השבוע במאמר של הרב שג"ר זצ"ל, על אחד מסיפורי רבי נחמן שבקובץ על תורת ר"נ שנקרא "חי באמת" בהוצאת ישיבת שיח יצחק.

אומר הרב שג"ר כך:

" התודעה החילונית יוצרת מרחב של חופש שמאפשר לנו לשוב אל השבת, אבל לא אל השבת של הכפייה אלא לשבת החופשית. הדתי נמצא במרדף פעמים רבות : חרדות מפני מה שיקרה אם הוא לא יקיים את ההלכה תוקפות אותו. גבולות ההלכה עלולים במצב כזה לשמש עבורו כתריס, או אפילו כמגן, מפני החיים שהמפגש איתם מצטייר כמאיים. ניתנת כאן הצעה לדתיות גבוהה יותר, דתיות של חופש. אפשר ואפשר להיות חילוני; אבל מי אמר שלא ניתן להיות חילוני שמניח תפילין ? חילוני שומר שבת ?"

אני יודע שכדי לעמוד על הדברים הנ"ל יש לקרוא אותם בהקשר כולו, הקשר שלא הרחבתי אליו. כמו כן יש להאזין לסיפור על האפיקורס הגדול מפי הרב. המעונינים יוכלו לעיין בדברים שבכתב של הרב שג"ר ולהאזין לדברים שבעל פה של הרב עדין, יבדל"א. הנאת הרוח והנאת הנפש , מובטחות לאלו שיעשו כן.

                          שבת שלום
                              ג'ף

 

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תשע"ב

ידוע הוא שניתן למצוא בתנ"ך בכלל ובסיפורי בראשית, בפרט, הכל, או כמעט הכל. יש מי שמדגיש את הגוונים הלאומיים שבסיפורים, ויש מי שמדגיש את הפנים האוניברסליים. שני הפנים הללו, דרושים לנו, כדי לשמור על יהדותנו ועל אנושיותנו כאחד. בפארפרזה על אמירתו של ר' שמחה בונים מפשסיחה כי אדם צריך שיהיה לו שני פתקים: על האחד כתוב: "בשביל לי נברא העולם" ועל השני: "אני עפר ואפר", ייתכן ויש לומר כי בדורנו , בארץ, לכל אחד מאתנו צריך שיהיה גם כן שני פתקים: "אני יהודי" ו"אני בן אדם". אוי ואבוי ליהדות המגיעה לסתירה בין שני אלו.

השבוע הצבתי בבלוג המוקדש לעיון בהגותו של אברהם יהושע השל את הדברים הבאים:

החיים ב"מדינה יהודית", מוקפים גויים שלא אוהבים אותנו ורוצים בהשמדתנו איננו מתכון קל לטיפוח הפנים האוניברסליים שביהדות ולטיפוח הערך של אהבת האדם באשר הוא אדם. ואף על פי כן זו המשימה וזו מורשתו של השל עבורנו. האלטרנטיבה - טיפוח ייחודנו על חשבון הפנים האוניברסליים היא מאד מאד בעייתית ואכמ"ל. די לציין שכל פועלו של ישיעהו לייבוביץ היה מאבק כנגד הסכנות שבטיפוח יתר של אותה היחודיות. ראו דברי לייבוביץ על פרשת השבוע בספר "הערות לפרשיות השבוע" (הוצאת אקדמון) עמ' 22-23.
חושבים שהיחודיות הזו מבטיחה את קיומנו. זוהי אמת חלקית בלבד. השאלה הנשאלת היא איזו זכות קיום יש ליהדות שמתרחקת מן הגרעין - מן היסוד - האוניברסלי שבה; ליהדות שאינה נותנת את המקום הראוי בפועל, הלכה למעשה, לערך היסודי שכל אדם נברא בצלם (לצד שמירה על ההלכה וקיום מצוות ) . אפשר היה לבטל את חשיבותו של השל ולנסות לצמצם את תחום השפעתו לגולה ולזמן אחר, אלמלא דבר שמתחוור ככל שלומדים אותו, והוא שהשל היה תלמיד חכם מובהק; גם נביאי ישראל וגם רביים חסידיים מהמאה ה19 כגון ר שמחה בונים מפשסיחה, הרבי מקוצק ורבים אחרים (וכן חכמי ימי הביניים כגון הרב סעדיה הגאון והרמב"ם ), דברו מגרונו.

הם מדברים ועלינו לשמוע.

הכומר דניאל בריגן (פעיל זכויות האדם בארה"ב בשנות הששים) אמר על השל את הדברים הבאים:

ראיתי מישהו שהיה לחלוטין שקוע במסורתו הדתית, אך בד בבד היה כלל עולמי ופתוח לאחרים. התחלתי להבין שהשניים הולכים יחדיו, שאם היית איש אמונה עמוקה היית פתוח לאחרים ולא קבעת גבולות או מגבלות ולא אמרת אנחנו בתוך המעגל ואחרים מחוצה לו. השל היה מבין הנבחרים שהאמינו שכולם נבחרים ושעצם העובדה שהינך קיים בעולם פרושו שהינך נבחר.

ראו הקישור להלן, אחר הטקסט של הדברים במקור באנגלית :

Father DANIEL BERRIGAN. S.J. (Human Rights Activist):
I was seeing someone who was totally immersed in his own religious tradition and was at the same time charmingly ecumenical, you know, and open to others. I began to understand that the two went together, that if you were a person of deep faith you were open to others, and you didn’t draw lines or boundaries or say we’re inside the circle and others are out. He was one of the chosen who believed that everyone was chosen and that the very fact of existing in the world meant you were chosen

http://www.pbs.org/wnet/religionandethics/episodes/january-18-2008/abraham-joshua-heschel/1789/

אני מפנה שוב, לדברי לייבוביץ על הפרשה, ולסיום נביא אך "טעימה" מדבריו :

"יש סיפורים נפלאים , שקצר הזמן לספר אותם, שאברהם אבינו, שלא מדעת שרה אשתו אשר רצתה להרחיק את צרתה הגר, הלך פעמיים לאותו מדבר לבקר את ישמעאל בנו המודח, לראות מה שלומו ומה אירע לו....
המדרש אומר, שלאחר מות אמו שרה הלך יצחק להחזיר את אמו-חורגתו הגר לאביו. הוא הלך לבאר לחי-רואי כדי להביא משם את הגר, אשר בגלל אמו הורחקה ולהחזיר אותה לאביו ולתקן את העוול. והסיפור האגדי מספר הרבה מאד בשבחה של  הגר, שאותה הוא מזהה עם קטורה, ואומר : 'למה נקרא שמה קטורה ? שנאים מעשיה כקטורת.' פירוש מליצי זה מעיד עד כמה בעלי האמונה הגדולים בעולמנו הגו במעשיהם של האבות, ועמדו על כל פגם וכל ליקוי שהיה בהם, וחשבו על תיקונם. מזה יש ללמוד הרבה לדורות: שאין לעשות אידיאליזציה של כל מה שהיה, אלא יש לראות את הדברים כשהם לעצמם, ולהבין אותם, לשפוט אותם ולחשוב על תיקונם.
אני מוסר כאן", מוסיף לייבוביץ לסיום, " עוד מאמר אגדי, רב משמעות, המתייחס לשלוש נשיו של אברהם אבינו: שרה היתה מבנות שם, הגר ( המצרית )  - מבנות חם, קטורה (שמדרש זה אינו מזהה עם הגר) - מבנות יפת. ללמדנו (או לרמוז לנו ) שמאברהם יוצאת - או עתידה לצאת - השראה לכל גזעי האנושות."

                                                            שבת שלום
                                                                  ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת וירא תשע"ב

You lose yourself, you reappear
You suddenly find you got nothing to fear

Bob Dylan in It's Alright Ma ( I'm only Bleeding)

אתה מאבד את עצמך, מופיע שוב
מוצא פתאום שאין לך ממה לפחד

בוב דילן ב"הכל בסדר מאמי, (אני רק מדמם)"

בשבוע שבו האיום האיראני מתייצב בחזית הבמה, מסתבר שיש הרבה ממה לפחד. ובאוירה שכזו, בעולם שאחר אוושויץ והירושימה, עולם שבו כשלו כל מנגנוני ההגנה האנושיים, מנגנוני הגנה של האדם בפני האדם, זהו עולם שבו, אכן , יש מקום להתרסתו של דילן בשיר, ממנו נלקחו שורות הפתיחה, - כנגד עבודה זרה בגרסתה המודרנית.

עבודה זרה בגרסתה המודרנית פירושה שיעבוד לשלטונם של מחרחרי המלחמה והקופירייטרים של סוכנויות הפרסום,

"שלטי פרסומת המטעים אותך
לחשוב שאתה זה שהוא
יכול לעשות מה שאף פעם לא נעשה
שיכול לנצח כפי שאף פעם לא קרה
בינתיים החיים מסביבך
נמשכים"

Advertising signs they con

You into thinking you’re the one

That can do what’s never been done

That can win what’s never been won

Meantime life outside goes on

All around you

עבודה זרה בגרסתה המודרנית פירושה אבדן חוט השדרה שלנו כבני אדם.

חוט שדרה, המחייב הליכה כנגד הזרם והתייצבות כאברהם אבינו אפילו כנגד בורא עולם, כשצריך, למען עשות משפט וצדק, כפי שאנו קוראים בפרשת השבוע. התייצבות מנומסמת אמנם , אך התייצבות. אי השלמה עם עוולות שנעשות על ידי הממסד, יציאה מהטמטום שהמדיה, על זרועותיה השונות, משליטה בנו, או מנסה להשליט בנו, על ידי שטיפות מוח להופיע בלבוש הממותג ביותר, לסגוד לדולר ולרוחות אופנה שטחיות מכל עבר.

עיני מתנגשות בבתי עלמין מפוחלצים
אלים זרים, אני בז להם
כמו לקטנוניות שמשחקת אותה כה קשה
ללכת הפוך באזיקים
לבעוט, להשיל מעלי את כל זה
לומר יאללה די נמאס לי
מה עוד יש לכם להראות לי ?

My eyes collide head-on with stuffed

Graveyards, false gods, I scuff

At pettiness which plays so rough

Walk upside-down inside handcuffs

Kick my legs to crash it off

Say okay, I have had enough, what else can you show me?

ראיתי השבוע, אמירה, האומרת שאל לנו לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות. אני מבקש שרשימה זו תיקרא ברוח הזאת. מה בסך הכל רצינו ? מה היא הכמיהה הישראלית האולטימטיבית ? " להגיע הביתה בשלום " ?. "לשתות משהו קר בלב מדבר" ?

כל בית השיר הנ"ל של דילן הוא בית חזק. שירה ששולחת אותנו למחוזות הזוים ומוכרים כאחד. הזוי ומוכר כמו מציאות חיינו.

"הקוטביות היא תכונה הכרחית של כל הדברים. המתח, הניגוד הסתירה מאפיינים את המציאות כולה. בלשון הזוהר מכונה העולם הזה עלמא דפירודא, 'עולם הפירוד'. חוסר עקיבות, מדון, עמימות ואמביוולנטיות הם נחלת החיים כולם, כולל תלמוד תורה: אפילו חכמי התלמוד נחלקו על פרטים רבים בהלכה."

דברי אברהם יהושע השל.*
ואידך  - זיל גמור.

                                                                             שבת שלום
                                                                                  ג'ף

* ב"אלוהים מבקש את האדם"  (הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר לוי, עמ' 269-270 ) וראו הדברים בהערת השוליים שם

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תשע"ב

לא כל יום זוכה קהילה לחגוג את יום ההולדת ה101 של אחד מחבריה. בשבת הקרובה חוגגת קהילת אפיקים בנגב - קהילה שהיא אמנם "קהילה אנטי קהילתית" כפי שכונתה בפי אחת מחברותיה בעבר - את יום הולדתו ה101 של חברנו שלמה מרכוס. על שלמה מרכוס, ראו, בין היתר, ב http://www.youtube.com/watch?v=JbTob2ND7YI                         רשומה זו היא לכבודו.

חסרים אנו היום בקרבנו דמויות מופת חיות. לפני כשבוע קבלתי הודעה בעבודה כי עלי להתייצב, יחד עם עובדים אחרים, שהם הורים לילדים בגילים 10 - 18, להרצאה על הורות וכיצד להתמודד עם ילדינו בעת הזאת. מיד התקוממתי והצהרתי שאינני מתכוון להגיע להרצאה הזאת. אמרתי לעצמי : "אני  - בגילי ובמעמדי צריך לשמוע הרצאות על חינוך ילדים ?! אני בנאדם עסוק, מי הם שייקבעו לי שחובה עלי להתייצב להרצאה זו או אחרת !".

דברים התגלגלו כך, שהגעתי להרצאה ( "באקראי" ולא מתוך ציות ) והיתה זו מבחינתי הרצאה מאלפת ומטרידה במיוחד. הנקודה שאני מבקש להתייחס אליה כאן היא זו : תכניות הריאליטי מלעיטות אותנו בשקרים ומציגות בפנינו - ובפני ילדנו - תרבות עקומה של בצע כסף, טמטום, גסות רוח,  וזיוף. התכניות האלו והפייסבוק, מתחרות ב"סמכות ההורית" ופעמים רבות מדי , נמצאות ידיהם של ה"מסכים" ( מסך המחשב, הטלויזיה האי פון וכו' ) על העליונה לעומת ידי ההורים. בגדול !

כשעיינתי, לקראת צאת השבת שעברה, בדברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע,- פרשת לך לך (בספרו "חיי עולם" ) עברה עלי חוייה מוזרה במקצת. אולי צריך לומר מעצבנת. הרב עדין, פותח את דבריו על הפרשה כך :

"אם שתי הפרשיות הקודמות היו במידה מסויימת  פרשיות עצובות, הרי פרשה זו מתחילה את סדר הפרשיות השמחות."

"איזה יופי" אמרתי לעצמי. די עם חיבוטי הנפש, "אנחנו נכסנים לפרשיות שמחות". לא אפרט כאן את המשך הדברים של הרב שטיינזלץ בפרטות. אעיר רק, כי התורה קושרת בין פרשת לך לך, - הציווי לאברהם לעזוב את ארצו ואת מולדתו לארץ לא נודעת - לבין פרשת העקדה, שנקרא בשבוע הבא, בפרשת וירא. על פניו קשה לראות בפרשת העקדה, "פרשה שמחה".

יצאתי למנין של ערבית מוצ"ש, בהרהורים ומחשבות מטרידות על פרשה קשה זו פרשת העקדה. שלא כהרגלי, התפללתי במנין שהתכנס בביתו של חבר, שקם משבעה. תוך כדי התפילה, תפילה שמתחילה בשירת מזמורים מיוחדים למוצ"ש, עלה בי המחשבה, כי כל התייחסות אל היהדות כאל "פילוסופיה" או "הגות" או אפילו "מערכת חוקים", בהתעלם ממקומה המכריע של עשייה היום יומית ומהשירה בצוותא, לוקה בחסר. ( אין זה כמובן רעיון מקורי שלי).

בשובי הביתה, נתבקשתי להשלים מנין , במנין הקבוע שלנו , בבית השכן. שם על אחד המדפים מצאתי את ספרו של הרב יעקב אריאל "מאהלי תורה". עיינתי בדבריו על פרשת וירא, ושם מצאתי, דברים על פרשת העקידה, שדיברו אלי.
הרב אריאל מביא מדבריו של ר' יצחק עראמה על העקידה,  בחיבור קצר שנקרא "חזות קשה":

"בחיבור זה [מביע הרב עראמה] את הרעיון, שנסיון העקידה נועד להוציא את אברהם מדרך חשיבתו המבוססת על ההיגיון האנושי הרציונלי, ולהביאו לחשיבה המבוססת על האמונה וההתגלות הא-לוהית.יש", מציין הרב אריאל,"שהקצינו בעקבותיו של ר' יצחק עראמה וקבעו שלמאמין האמיתי אין מצפון משלו ואין חשיבה משלו, ועליו לבטל את כל ישותו העצמית מפני רצונו של ה'. הלכה ומוסר, למשל, תרתי דסתרי הם אליבא דידהו; אמונה והיגיון, שני כתובים המכחישים זה את זה...."
"לא לכך נתכוון ר' יצחק עראמה", קובע הרב אריאל. "מטרתו היתה לערער את ביטחונו המופרז של האדם בתבונתו האנושית. כוונתו היתה לקצץ במידה מסויימת את כנפיו של הרברבן, הבטוח בצדקת חשיבתו וחשיבותו העצמית, המשוכנע ביכולתו להגיע אל האמת המוחלטת בכוחות עצמו, המוותר על הצורך בהדרכה א-לוהית ממרום. כלפי השחצן והגאוותן התכוון ר' יצחק עראמה בדבריו, אולם לא להשפיל ולרמוס את האדם עד דכא התכוון."

אלו מבינינו שזוכים לשמוע תורה מפיו של שלמה מרכוס, מכירים, כי שלמה הוא במובן זה ובמובנים רבים נוספים מתלמידיו של אברהם אבינו. בדבריו ובמסכת החיים שחי, בה זוכים אנו להיות שותפים שלו ב"פרק ירוחם" שבהם, שלמה הוא מורה דרך אמיתי עבורנו. דמות מופת, כפי שאמרנו.

                                                            יום הולדת שמח !! שלמה
                                                                      שבת שלום
                                                                            ג'ף