אלו דברים לשבת פרשת שלח לך תשע"ג

"האין זה כמו הלילה
 לשחק בתחבולות
 כשאתה משתדל, להיות
 כה שקט...."

מילות הפתיחה לשיר של בוב דילן "חזיונות ג'ואנה" בתרגום של הח"מ. ברגע מתנגן השיר.
נשאלתי השבוע מה הקשר בין הקליפ (הארוך יחסית) שהצבתי בפתח הרשומה של אלו דברים לשבת פרשת בהעלותך לדברים על נבואה שבאו בטקסט שם אחר כך.
הקשר בשניים: 1.  "קשר טכני " שם - כמו כאן -  השירים והמוסיקה של אריק אינשטיין היו ברקע בעת הכתיבה.
2. קשר מהותי : הטקסטים דברו על נבואה ועל מצויינות. אריק אינשטיין איננו  כפי הנראה בגדר נביא , אבל הוא מצוין , והמוסיקה שלו מצויינת ויש קשר בין נבואה לבין מצויינות, ויש קשר בין מוסיקה מצוינת לבין נבואה ויש קשר בין כל זה ללונדון ולחוה אלברשטין שלונדון לא מחכה לה.
בכל מקרה, שוב לילה ושוב מתנגן שיר, ושוב מישהו שר ברקע. קהל מוחא כפיים השיר נגמר.

"האין זה כמו הלילה
 לשחק בתחבולות
 כשאתה משתדל, להיות
 כה שקט...."

אני מכיר אנשים שהיום שלהם לילה. ייתכן והלילה שלהם יום. ואני חושב - לפעמים צריך ללכת נגד הזרם...ושההליכה נגד הזרם היא  לפעמים תחילתה של תיקון גדול, כמו בסצנה בסרט אקספרס של חצות.



ובכל מקרה זו תחילתה של הגילוי של תיקון גדול.
יהושע וכלב הולכים השבוע, להבדיל, נגד הזרם. נגד הזרם של המנהיגות העידית (לכאורה)  והעתית של עם ישראל, אותם עשרה מרגלים שהיו בדעת הרוב שכיבושה של ארץ ישראל "גדול עלינו".
דבר תורה שקבלתי השבוע במייל מהרב מרק ד אנג'ל בארצות הברית זעזע אותי.על רקע פרשת המרגלים שבפרשת שלח לך השבוע, מדבר הרב אנג'ל על כישלונות של האוחזים ברסן השלטון, אלו שבטוחים בצדקתם. אלו שממשיכים במדיניות שגויה, מחמת העובדה שהם ממאנים  להודות בטעויות של עצמם. לתופעה הזאת במנהיגות - לעולם יש לה מחיר. לעיתים  זה מחיר בפגיעה בבית ספר כזה או אחר לעיתים זו פגיעה בחיי אדם ממש.

לעיתים צריך להקשיב לדעת המיעוט.

שבת שלום
    ג'ף

על מחברו של "הצבע של מים"

גזענות מהי ? חלק א

על מוסר כליות ועורכי דין

דילן וקוצק

אלו דברים לשבת פרשת בהעלותך תשע"ג

הדברים שלהלן נרשמו על רקע המוסיקה והשירה והדברים של אריק איינשטיין שבסרט הנ"ל  ולא מצאתי סיבה למנוע מהקוראים לקרוא את "אלו דברים" על אותו הרקע. bear with me  ("היו איתי") היו סבלניים, הקשרים בין הדברים לעיל ולהלן יתבררו בהמשך....או עם הזמן....**

"במה החינוך הדתי הוא דתי ? לאורה של שאלה זו אעסוק ערב בכמה סוגיות" אומר הרב אברהם יהושע השל, בפתח דברים המובאים בעמ' 254 לקובץ בעריכת דרור בונדי בשם "אלוהים מאמין באדם" בהוצאת כנרת , זמורה -ביתן, דביר.
והשל ממשיך (שם): "רק נוכלים נוהגים הצטנעות. אך לנו היהודים יש דבר אחד שאל לנו לוותר עליו לעולם: סטנדרטים גבוהים של חינוך. אף אחד מן הנוכחים כאן לא יכחיש את העובדה שאם ניכשל בהעלאת רמת ההישגים הרוחניים והאינטלקטואליים של עמנו, ייחרץ גורלה של היהדות לחוסר רלוונטיות ולעקרות. אף אחד מן הנוכחים כאן לא יכול לנוח על זרי הדפנה של מצבו הרוחני, המוסרי והאינטלקטואלי. המחלה שאנו לוקים בה היא בערות, בורות אינטלקטואלית ורוחנית, ובה בעת גם עבודה זרה של אלילי ערכי השקר, קם לנו דור שאין בו תורה, אף אין בו רגישות."

נזכרתי בקטע הנ"ל של השל כשעיינתי בדברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע. וכך מורה לנו הרב עדין:

"בפרשה זו מעשה אלדד ומידד הוא באופן מיוחד מעורר עניין. הקב"ה מצווה על משה למנות שבעים איש שישאו איתו במשא העם, והכל הולך כמו שצריך עד שאלדד ומידד מתנבאים במחנה. שבעים הנביאים הם נביאים עם 'הכשר', כל אחד מהם קיבל פתק שהוא נביא בהשגחת משה רבנו - ואילו אלדד ומידד הם נביאים ללא רישיון. כשיהושע רואה אותם מתנבאים הוא אומר, שנביא בלי הכשר צריך להיכנס לבית-סוהר. כאן באה התשובה של משה, וזה עניין שצריך לזכור אותו. משה אומר:  'המקנא אתה לי ?', וספק אם זו שאלה, או שזה מסוג הדברים שקוראים להם תמיהות קיימות, שאלה רטורית.*
בהמשך דבריו, מעמיד משה רבנו שאלה מאד בסיסית: ' מי ייתן כל עם ה' נביאים כי ייתן ה' את רוחו עליהם'. זוהי בעצם שאלה לגבי לימוד תורה, לגבי יראת שמים, ולגבי הרבה דברים אחרים: האם אפשר, והאם צריך, לנסות לסגור את הדברים אצל מספר מצומצם של אנשים ששייכים לענין ? האם להיות מן המכַנסים או מן המפזרים ? האם כאשר אני מחזיק בידי תורה, יראה, חכמה, דעת - אני צריך לפזר אותה ? האם עדיף לשמור אותה בתוכי, 'יהיו לך לבדך', או 'לזרים איתך' (משלי ה, יז) ?
זו בעצם שאלה כללית לגבי מהות ישראל. אם רק מי שראוי ילך ויעשה דבר, רק מי שראוי יכנס לפני ולפנים, ומי שאינו ראוי ישב בחוץ - או שכל אחד יבוא ויטול. ואני מעמיד את הדבר  כמחלוקתם של משה ויהושע, שנמשכת הלאה במשך הדורות....."
.....
"הפתרון של השאלה איננו פשוט וחד משמעי, כיוון שיש צדדים שונים לדבר, אבל סוף-סוף כולנו תלמידיו של משה רבנו, והתשובה שהוא משיב לשאלה זו היא חד משמעית: 'מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם' - אם זה תלוי בי, אז אני רוצה לא שבעים נביאים, אלא שש מאות אלף נביאים, מיליון ומאתיים אלף נביאים, כמה שיותר נביאים שיכולים להיות. העיקרון הוא: מי שיכול לקבל - שיקבל, מי שיכול לקלוט- שיקלוט, מי שיכול לעשות - שיעשה וכל זה הוא מה שהקב"ה רוצה.
אצל משה רבנו אין זה פרט קטן, אלא עיקר גדול. הוא אומר : ' אני מצטער שלא כולם נביאים. כולם היו צריכים להיות נביאים- ולוואי שכולם היו רוצים להיות נביאים'. משה רבנו מצטער על זה כל ימיו, ובתיאור של מתן תורה בספר דברים, הוא מתלונן על בני ישראל ששלחו אותו לדבר עם ה' ולא רצו לשמוע אותו בעצמם. בעצם הוא אומר להם: ' הייתה לכם הזדמנות להיות נביאים, עם הכאב שבזה, עם זה שפורחת נשמתכם - ואתם ויתרתם על כך והחלטתם שאתם רוצים להיות הדיוטות ?!'"
.....
"השאלה שמעמיד כאן משה הוא מה אני רוצה מכל אחד ואחד מישראל ? מה אני דורש ממנו? מה אני מקווה שהוא יעשה ? כעין גישתו של משה יש בירמיהו (לא, לג) ' ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותו למקטנם ועד גדולם', וגם בתיאור האידילי שלנו, על העתיד לקרות באחרית הימים : 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' ( ישעיה יא, ט)."^

 שבת שלום
      ג'ף


^- הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, "חיי עולם", ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים, שפע, עמ' 315,- 316, 318 - 319.

** אולי

* בשלב זה, מסתיים הסרט, והמוסיקה משתנה. הרקע הוא כעת :

לאספנים

אלו דברים לשבת פרשת נשא תשע"ג

יום חמישי לפנות ערב.
אני במבוכה. אני יודע רק בערך, מה אני רוצה לכתוב, באלו דברים
של שבוע קצר זה.
ו"בערך" זה לא מספיק טוב.
"חמש בבוקר בעזה" שר אהוד בנאי
בשיר שהצבתי כאן באלו דברים לשבועות.
"חמש בבוקר בעזה"
"עדיין קר, אני עייף" בנאי לובש דמות של אחמד
(השיר הוא: "ערבב את הטיח אחמד")
"נכנס אל תוך האוטו של נביל
 ונרדם אצלו על הכתף."
הרבה סיבות למבוכה שאני חש.
למדתי, בין השאר, מנחמה ליבוביץ לא "לחפור", יותר מדי, בעניינים מסוג זה.
עלינו לכבד את המסתורין שביקום ואת המסתורין שבעצמנו.
ובכל זאת. מבוכה היא מבוכה.
לפי דברים שקראתי מפרי עטו של הרב סולוביצ'יק, יש מבוכת
עומק, שאדם צריך לחבק... ובכל זאת....
פגשתי השבוע חבר מהפייסבוק.
פגשתי אותו ממש, פנים אל פנים ,באחת מסמטאות ירושלים.
לחצנו ידיים, חייכנו, ודברנו קצרות.
פגישה קצרה, קצרה מדי. ובכל זאת פגישה חשובה.
עולם הפייסבוק הוא עולם חד ממדי
וחובה, ממש חובה, לצאת ממנו מדי פעם ולדבר עם
החברים שם, פנים אל פנים.
הדברים פשוטים. אני יודע.
פרשת נשא היא פרשה ארוכה. קראתי אותה, בשבת שעברה.
עיינתי כדרכי גם בליבוביץ  ("הספר הכחול - אדום" )
וגם בשטיינזלץ יבדל"א ("חיי עולם" ) על הפרשה. דברים מעניינים.
לפי ליבוביץ בדברי רש"י על הפסוק האחרון בפרשה בו כתוב כי
משה שומע את קול ה' מִדַּבֵּר אליו אמורים "כל תורת הנבואה
של הרמב"ם...אשר מציג את הנבואה כמשהו שמתרחש
בתודעת האדם אשר הגיע לדרגה העליונה הניתנת לאדם
בהכרת אלהים." (עמ' 90 להערות לפרשיות השבוע לליבוביץ).
דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על הפרשה מתרכזים
בפן האישי- חברתי שבחלוקת העבודה של בני לוי במשכן:
 משפחות הקהתי, המררי והגרשוני. המתעניינים יעיינו שם.
וכעת לידיעה שסלקה ממני את מבוכתי, העתי (ואולי גם
העטי ): מסתבר שדרך המנהרות שמחברות בין עזה
למצרים מוברחות לאחרונה ארוחות של Kentucky Fried
Chicken שמוזמנות טלפונית על ידי תושבי עזה
  מהסניף "הקרוב"  של הרשת הזו שבאל-עריש.
ראו :http://www.themarker.com/wallstreet/1.2021958.
חיפשתי - כעת כבר בוקר יום ו' - באחד מספרי
השירה של יהודה עמיחי, מילים שיתארו את
שמחתי, את האופטימיות שמצאתי בידיעה הזאת
על עזתיים המוכנים לשלם מחירים מופקעים עבור
עוף מטוגן מתנורו של הקולונל סנדרס, הדוד המחייך
חיוך גדול תחת כובע קאובוי לבן עוד יותר גדול
משכבר הימים.
מתוך ספרו "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול"
אומר לנו יהודה עמיחי:
"...מה שעוזב אותנו
איננו מצטרף מיד לאבנים ולמדבר.
יש דברים באמצע ותחנות,
כגון מרחק, הד וחושך
יד וגנים."*

שבת שלום
    ג'ף

* י, עמיחי בשיר "הרודיון" ע' 114 שם

אלו דברים לשבועות תשע"ג

לכבוד חג מתן תורה "אלו דברים" "מתמזג" עם ה"בלוג האחות" שלו "לה' הארץ". להלן הפוסט היומי מ"לה' הארץ". אקדים הערה כי  החלק השני של ספרו של השל "אלוהים מבקש את האדם" מוקדש כולו לנושא ההתגלות. ראו גם ספרו של דרור בונדי "אַיֶּכָּה" (הוצאת שלם, ירושלים, התשס"ח)  בייחוד פרק ה שם ("מסורת של התגלות של מסורת" ).

"מעבר למסתורין" פסקה מתוך פרק 20: ל"אלוהים מבקש את האדם" להשל "הפרדוקס של מעמד הר סיני"

המסתורין עומד בין אלוהים לבין העם. העם שעומד למרגלות הר סיני נתקף יראה יתרה. הם מזדעזעים ועומדים מרחוק. אך מעבר למסתורין שוכנת המשמעות, מעבר לערפל נוגה אור. משום כך יכול משה לגשת 'אל הערפל אשר שָם האלוהים' (שמ' ב 17).
חביונו הגמור של אלוהים לא מש מתודעתו של האדם המקראי. הכרה זו היא שמבהירה את המשמעות הטרנסצנדנטית של דבר ה'. רצונו של אלוהים, רצון ברור שאינו משתמע לשני פנים, אינו נחות ממסתורין כי אם נעלה עליו. יש משמעות מעבר למסתורין. זהו הטעם לגיל שבנו , הממלא אותנו באופן מוחלט.

      ה' מלָך תגל הארץ

      ישמחו איים רבים

      ענן וערפל סביביו

      צדק ומשפט מכון כסאו

      (תה' צז 2-1)

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ'  מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ'  155

The mystery stands between God and the people. The people at Sinai are overawed; they tremble and stand far off. But beyond the mystery is meaning, beyond the 'the deep darkness' is light, this is why Moses was able to draw near to ' the deep darkness where God was' able to enter ' the cloud' (Exodus 20:21; 24:18).

The extreme hiddenness of God was a fact of constant awareness to the Biblical man. It is this awareness that makes clear the transcendent meaning of the Divine word: The clear unambiguous will of God is not lower but higher than the mystery. There is meaning beyond the mystery. This is our reason for ultimate rejoicing :

            The Lord reigns; let the earth rejoice;

            let many coastlands be glad

            Cloud and deep darkness are round

                                              about Him;

            righteousness and justice are the

            foundation of His throne.

                                            Psalms 97:1-2

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, pp. 193-194

      חג שמח !
         ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת במדבר תשע"ג

אני אוהב את פרשת במדבר.

 בשעת הכנת אלו דברים, הבנתי כי יש מתאם בין המונוטוניות של הפרשה לבין המונוטוניות של המדבר. עם מוסיקה מרגיעה שמתנגנת ברקע, בשעת כתיבת אלו דברים, אני מבין - שוב -  את חשיבותה של המוסיקה.
זורנברג, מצטטת את נובליס , בדבריה על פרשת בוא בספרה על ספר שמות : "כל מחלה היא בעיה מוסיקלית, כל מרפא הוא פתרון מוסיקלי." "Every disease is a musical problem, every cure a musical solution"*
מונוטוניות מרגיעה, היא יכולה אפילו להרדים. זהו תאור חלקי בלבד של המצב.
מי שגר במדבר יודע, שמתחת לחזות האחידה הצחיחה, והמונוטונית של המדבר רוחשים חיים...

מדרשים רבים מנסים להציע תשובה לשאלה מדוע נתנה תורה במדבר.
"מדבר" אנחנו יודעים מה זה. "תורה" - מהי ?
מרבית הגותו של השל מוקדשת לשאלה הזו וליתר דיוק לשאלת משמעותה של התורה ל"אדם המודרני".

בשיחה בפני הקהילה היהודית באוטאווה שבקנדה, בסוף שנות הששים או תחילת שנות השבעים במאה הקודמת אמר השל: ש"המקרא מקדים אותנו בזמן".The Bible is ahead of us, ahead of time.
האזינו ב http://www.mediafire.com/?fjd8ahxb3ngm9 (מדובר בשיחה של כשעה בשני קבצים)
זכרתי שאמירה דומה מופיעה גם בספרו "אלוהים מבקש את האדם ". כדי למצוא את האמירה הזאת עיינתי שוב, וסקרתי את החלק השני  של הספר שכותרתו : "התגלות". חלק זה עוסק כולו ברעיון ההתגלות, במשמעות של מתן תורה בסיני. אומר שם השל, בין היתר, את הדברים הבאים :
"המכשול המשמעותי ביותר שנתקלים בו אנשים מודרנים בבואם לדון בהתגלות אינו נובע מספקותיהם בדבר מידת האותנטיות של תיאורי הנביאים את החוויות שפקדו אותם. גם ההוכחה החותכת ביותר לאמִתות התיאורים הללו, אפילו היתה בנמצא, לא הייתה מוסיפה. הבעיה החמורה ביותר היא היעדר הבעיה. כדי שתשובה תהא בעלת משמעות עלינו להניח מראש, שקיימת מודעות לשאלה שהיא מבקשת לענות עליה. אך האקלים של חיינו כיום אינו מעודד את המשך צמיחתן של שאלות שעובדו וטופחו במשך דורות רבים. המקרא הוא תשובה לשאלה העליונה : מה ה' דורש מאתנו ? אולם שאלה זו כבר חלפה מן העולם. אלוהים מצטייר כערפל סמיך הנחבא מאחורי רעלה של חידות. קולו נעשה לנו זר, זר לרוחנו, ללבנו ולנשמותינו. למדנו להטות אוזן קשובה לכל 'אני' למעט ה'אני' של אלוהים. האדם בן זמננו יכול להצהיר בגאווה: דבר בממלכת החי אינו זר לי, אך ממלכתו של מלך מלכי המלכים זרה לי מכל וכול. זהו גורלו של המקרא בחיים המודרניים  אמנם הוא מספק תשובה נשגבת, אך כבר אין אנו זוכרים את השאלה. אם לא נצליח לגלות מחדש את השאלה, אבדה כל תקווה שנבין את המקרא." ( א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום  עזן מאיר לוי, עמ' 136)

בתוך ים המסתורין של "מילים שמנסות לגעת", שזו תחושתי אחר הסקירה המחודשת בפרקי הספר, מצאתי אמנם, פחות או יותר, את הפסקה שחיפשתי (בעמ' 172 "...להיות נביא פירושו להקדים את זמנם של יתר האנשים - לדבר על העתיד בזמן הווה") אך הוברר לי, שוב,  שהדברים מחייבים עיון נוסף, ועוד עיון.

ומדוע הרהרתי השבוע ברעיון הזה  ש"המקרא מקדים אותנו בזמן" ? בגלל "קליבלנד".

הספור המזוויע הזה של החזקת שלוש נשים במרתף עינויים במשך עשור, מרתף בבית, בשכונה שלווה כלשהי בעיר הזאת. במשך כעשור, שמעו השכנים קולות, ראו מראות מוזרים מהבית השכן , התלוננו במשטרה, שתקו, התעלמו. גבר בבית ליד, רב  עם אשתו, השלים עם אשתו,  הלך לעבודה בבוקר אחר ששתה קפה, ראה משחק כדורגל בטלוויזיה, חיתן את ילדיו, שמח בנכדיו, חי את חייו, "עולם כמנהגו נוהג". "מה שקורה אצל השכן איננו העניין שלי".

 "שלילי חזק" אומרת לנו התורה,בכלל ובפרשת "עגלה ערופה" בפרט לתופעה הזאת - לא תתנער מאחריות לקורה בבית השכן, בשדה, שליד הכפר שלכם. לא אתה ולא אשתך ובעיקר לא פרנסי הציבור שלך. בחברה חופשית מטעים השל : "חלק אשמים, הכל אחראיים". In a free society some are guilty all are responsible

חודש טוב ושבת שלום
         ג'ף


*הספר Exodus : the particulars of desire עודנו ללא תרגום לעברית

התקווה לעתיד

אלו דברים לשבת פרשת בהר - בחוקותי תשע"ג

רשימה זו מוקדשת לזכרו של אביתר בורובסקי ז"ל הי"ד

אני מפנה לדברים שכתב הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת בהר, בספרו "חיי עולם". הוא דן שם בשאלה האלמותית "מה עניין שמיטה אצל הר סיני ?" ואני מביא כאן מתוך הדברים שכתב הרב על פרשת בחוקותי שם, בהמשך הדברים :

" בתוכחה ישנם כמה ביטויים שחוזרים יותר מאשר פעם אחת, ואחד מהם הוא העניין של 'והלכתם עמי בקרי'. רש"י ואחרים מפרשים זאת כחטא שבקבלת הדברים  כ'מקרה'; אדם אומר : מקרה קרה, כך  וכך ארע, קורים כל מיני דברים - אז מה ?

כשחושבים על חמישים או מאה השנים האחרונות, שייך בהחלט לדבר על הבעיה הזו; קרו במהלך התקופה כמה וכמה מאורעות רבי משמעות והתרחשו תהליכים שונים, שהשפיעו רבות על העולם ועל החיים בו. ועל כל אחד מהם צריך לשאול: מה מוסר ההשכל ? מה אני לומד מזה ? איזה שינוי אני יכול להגיד שאני מוציא ממנו מסקנה ? השאלה הזו רלוונטית בין אם מדברים על השואה, על הקמתה של המדינה או על ההתבוללות, שלמרות שהיא איננה דרמטית כמו מאורעות אחרים, היא לא פחות משמעותית לטווח הרחוק.

ההתבוללות של ימינו הגיעה לממדים שלא ראינו שכמותם לכל הפחות זה אלפיים ושלוש מאות שנה ואולי אף יותר : המצב כיום הוא שלרובו של העם היהודי אין עניין ביהדות. מאז תקופת המתייונים , אולי, לא היינו בתקופה בה להיות יהודי זה עניין של לאום, של גזע, של משפחה, ועוד כל מיני דברים - אבל לא עניין של דת. הסטטיסטיקה כיום היא שבערך על כל ניע של מחוג השניות יש יהודי אחד פחות בעולם; לא מפני שהורגים אותו, אלא מפני שהוא נטמע בין הגויים. המצב הזה, שאיננו שייך רק ליחידים יוצאי דופן, אלא לכלל - הוא שינוי עצום שעובר עלינו, וכבר שכחנו איך מטפלים בבעיה כזו. אנחנו יודעים איך מטפלים במשומד אחד, או מה עושים עם צרה קטנה, אבל איך מתמודדים עם מהלך חיים כזה של עם שלם ? המאורעות עכשיו הם אחרים לגמרי, שונים לחלוטין ממה שהתרגלנו אליו.
דברים כגון אלה הם מה שנקראים בפרשה 'והלכתם עמי קרי', שלא למדנו שום דבר. בתור אנשים פרטיים, תמיד יש אחרים שכן לומדים משהו; אותו אדם שאחרי השואה עזב את אמונתו, לפחות היה אדם שאמר: 'ריבונו של עולם, אני לא יכול יותר, אני לא יכול להגיד שזה היה מקרה. אם אתה נמצא, אתה לא משגיח, ואם אתה משגיח אז לא יכול להיות דבר כזה'. האיש הזה איננו הולך בקרי, ולא מייחס את הדברים ואת המציאות של העולם לידי המקרה. צריכה להיות משמעות לדברים, ואם אכן יש להם משמעות, בן אדם לא יכול להישאר שליו אחריהם, הוא צריך להוציא מהם מסקנות. אבל כשמדברים על הכלל, מה מוסר ההשכל של הכלל מכל זה? שום דבר.

יש מי שרואה עוף הפורח לפניו ומצפצף, והוא מבין מה העוף האומר. רבי נחמן מברסלב אמר שאחרי שהוא הגיע לארץ ישראל הוא למד מדוע ערימת קש מונחת ברחוב לאורך ולא לרוחב. אז זה עניין גדול. אבל לא מדובר על ערמת קש ברחוב. או על כך שאני שומע את הציפור מצפצפת. מדובר על קטסטרופות, דברים שכל העולם מזדעזע מהם. מהי המסקנה מכל הדברים האלה. המסקנה היא לא כלום. ומה יוצא מזה ? שום דבר. מפטירים כאשתקד."

וראו המשך הדברים בספרו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, בהוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, בעמ' 286 ואילך.

קשה לדעת מה יותר קשה: טמטום או רשעות. אין ספק ששילוב השניים הוא מכה קשה.  גם למי שסובל מטמטום הלב ומרוע לב וגם לכל הסובבים אותו או אותה. קשה עוד יותר הוא השילוב בין טמטום ורוע לב עם צדקנות עצמית.

הפייסבוק ושאר אמצעי התקשורת דהעידנא, מאפשרים תפוצה מיידית של כל הגיג. ההגיג החכם לצד ההגיג האידיוטי או המרושע. ונניח ש"נפלט" למישהו או למי שהיא אמירה קשה שהיא מצטערת עליה מיד. קשה מאד מאד לתקן את הדברים.

ייתכן והגיעה השעה לקחת ביתר רצינות את ההלכות בענין שמירת הלשון.

ייתכן והגיעה השעה להתייחס ברצינות הראויה למילים, ובעיקר למילה הכתובה.

             שבת שלום
                   ג'ף