רשימה זו מוקדשת לזכרו של אביתר בורובסקי ז"ל הי"ד
אני מפנה לדברים שכתב הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת בהר, בספרו "חיי עולם". הוא דן שם בשאלה האלמותית "מה עניין שמיטה אצל הר סיני ?" ואני מביא כאן מתוך הדברים שכתב הרב על פרשת בחוקותי שם, בהמשך הדברים :
" בתוכחה ישנם כמה ביטויים שחוזרים יותר מאשר פעם אחת, ואחד מהם הוא העניין של 'והלכתם עמי בקרי'. רש"י ואחרים מפרשים זאת כחטא שבקבלת הדברים כ'מקרה'; אדם אומר : מקרה קרה, כך וכך ארע, קורים כל מיני דברים - אז מה ?
כשחושבים על חמישים או מאה השנים האחרונות, שייך בהחלט לדבר על הבעיה הזו; קרו במהלך התקופה כמה וכמה מאורעות רבי משמעות והתרחשו תהליכים שונים, שהשפיעו רבות על העולם ועל החיים בו. ועל כל אחד מהם צריך לשאול: מה מוסר ההשכל ? מה אני לומד מזה ? איזה שינוי אני יכול להגיד שאני מוציא ממנו מסקנה ? השאלה הזו רלוונטית בין אם מדברים על השואה, על הקמתה של המדינה או על ההתבוללות, שלמרות שהיא איננה דרמטית כמו מאורעות אחרים, היא לא פחות משמעותית לטווח הרחוק.
ההתבוללות של ימינו הגיעה לממדים שלא ראינו שכמותם לכל הפחות זה אלפיים ושלוש מאות שנה ואולי אף יותר : המצב כיום הוא שלרובו של העם היהודי אין עניין ביהדות. מאז תקופת המתייונים , אולי, לא היינו בתקופה בה להיות יהודי זה עניין של לאום, של גזע, של משפחה, ועוד כל מיני דברים - אבל לא עניין של דת. הסטטיסטיקה כיום היא שבערך על כל ניע של מחוג השניות יש יהודי אחד פחות בעולם; לא מפני שהורגים אותו, אלא מפני שהוא נטמע בין הגויים. המצב הזה, שאיננו שייך רק ליחידים יוצאי דופן, אלא לכלל - הוא שינוי עצום שעובר עלינו, וכבר שכחנו איך מטפלים בבעיה כזו. אנחנו יודעים איך מטפלים במשומד אחד, או מה עושים עם צרה קטנה, אבל איך מתמודדים עם מהלך חיים כזה של עם שלם ? המאורעות עכשיו הם אחרים לגמרי, שונים לחלוטין ממה שהתרגלנו אליו.
דברים כגון אלה הם מה שנקראים בפרשה 'והלכתם עמי קרי', שלא למדנו שום דבר. בתור אנשים פרטיים, תמיד יש אחרים שכן לומדים משהו; אותו אדם שאחרי השואה עזב את אמונתו, לפחות היה אדם שאמר: 'ריבונו של עולם, אני לא יכול יותר, אני לא יכול להגיד שזה היה מקרה. אם אתה נמצא, אתה לא משגיח, ואם אתה משגיח אז לא יכול להיות דבר כזה'. האיש הזה איננו הולך בקרי, ולא מייחס את הדברים ואת המציאות של העולם לידי המקרה. צריכה להיות משמעות לדברים, ואם אכן יש להם משמעות, בן אדם לא יכול להישאר שליו אחריהם, הוא צריך להוציא מהם מסקנות. אבל כשמדברים על הכלל, מה מוסר ההשכל של הכלל מכל זה? שום דבר.
יש מי שרואה עוף הפורח לפניו ומצפצף, והוא מבין מה העוף האומר. רבי נחמן מברסלב אמר שאחרי שהוא הגיע לארץ ישראל הוא למד מדוע ערימת קש מונחת ברחוב לאורך ולא לרוחב. אז זה עניין גדול. אבל לא מדובר על ערמת קש ברחוב. או על כך שאני שומע את הציפור מצפצפת. מדובר על קטסטרופות, דברים שכל העולם מזדעזע מהם. מהי המסקנה מכל הדברים האלה. המסקנה היא לא כלום. ומה יוצא מזה ? שום דבר. מפטירים כאשתקד."
וראו המשך הדברים בספרו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, בהוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, בעמ' 286 ואילך.
קשה לדעת מה יותר קשה: טמטום או רשעות. אין ספק ששילוב השניים הוא מכה קשה. גם למי שסובל מטמטום הלב ומרוע לב וגם לכל הסובבים אותו או אותה. קשה עוד יותר הוא השילוב בין טמטום ורוע לב עם צדקנות עצמית.
הפייסבוק ושאר אמצעי התקשורת דהעידנא, מאפשרים תפוצה מיידית של כל הגיג. ההגיג החכם לצד ההגיג האידיוטי או המרושע. ונניח ש"נפלט" למישהו או למי שהיא אמירה קשה שהיא מצטערת עליה מיד. קשה מאד מאד לתקן את הדברים.
ייתכן והגיעה השעה לקחת ביתר רצינות את ההלכות בענין שמירת הלשון.
ייתכן והגיעה השעה להתייחס ברצינות הראויה למילים, ובעיקר למילה הכתובה.
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה