אלו דברים ליום כיפור תשע"ז

כמו ב"יציאת מצרים" בה בני ישראל יצאו, או הוצאו, משם בחיפזון, על אף כל ההכנות הקודמות, כך לפתע פתאום אדם מוצא עצמו בערב יום הכיפורים.
אמנם, בים של אנדרלמוסיה,ישנן דרכים, דרכים שונות. דרכי שלי אינה שלך ולהיפך. וכו' וכו'
ועם כל השוני יש הרבה מאד משותף, שיתוף הנעוץ בהיותם של בני אדם יצורים שנוצרו בצלם אלוקים.
לאחרונה אני קורא במקביל את השל ואת שג"ר. אני רואה ברב שג"ר את ה"השל הישראלי". מה זה אומר ? לקרוא את השל פירושו, כפי שאמר אחד מתלמידיו,  "להתבונן לתוך לב ליבה של אחת התופעות האנושיות הנדירות ביותר : אדם ירא שמיים." כנ"ל לגבי הרב שג"ר.  המשותף והשוני בין השניים הוא נושא שראוי להקדיש לו עיון והרחבה, ניסיונותיי להעלות כעת בקצרה נקודות  בקווים כללים אינם צולחים "אז נדלג על זה" לעת עתה
שלושה טקסטים* יופיעו להלן. משפט אחד מתוך דברי הרב שג"ר על  תורה ו של רבי נחמן ב"שיעורים על ליקוטי מוהר"ן ( חלק א) ושתי פסקאות  מתוך פרק ארבעים בספרו של השל, "אלוהים מבקש את האדם", פרק שכותרתו "מעשה הגואל", הקטע השני שם שכותרתו "חרטה". תורה ו' לרבי נחמן ידועה כ"תורה של אלול", ועוסקת, בין השאר,  ברעיון של הצורך ב"תשובה על תשובה". הדברים צריכים כמובן עיון, והיה נדמה לי שהמשפט הבודד להלן, הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה, שעיון בו יוביל גם לתוך שאר הדברים של רבי נחמן ושג"ר, בשיעור, וגם לקווים מקבילים אצל השל ואידך זיל גמור.

הרב שג"ר:

השתיקה היא תנאי להיווצרות של הוויה חדשה, המביאה למציאות  שמטבעה אינה ניתנת לניסוח מושגי.

"שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א) הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר" בעמ' 53

השל:

עם כל הטוהר והנחמה שיש בהיסמכות על רגעים של עבודת אלוהים טהורה עדיין נותרת החרדה בעינה. אחרי כל מאמצינו וניסיונותינו לטהר את העצמי אנו מגלים שהקנאה, היוהרה והגאווה ממשיכות לשחר לטרף בחשכה. מאין יבוא עזרנו ? רגעים אקסטטיים של שכחת העצמי חולפים חיש מהיר. מהי, אם כן, התשובה ?
האם אנו למדים מכאן, שעלינו להתייאש מאי-יכולתנו להתמיד בטהרה שלמה ? אלה היו פני הדברים לו הייתה מטרתנו השלמות. ואולם אין אנו מחויבים להיות מושלמים פעם אחת ולתמיד, אלא רק להתעלות שוב ושוב אל מעבר למדרגת העצמי. השלמות היא נחלת אלוהים, ולהפכה למטרה של האדם פירושו לצווֹת על האדם להיות אלוהי. כל שנוכל לעשות הוא לנסות לזקק את לבנו באמצעות לחצה המטהר של החרטה. ראשיתה של החרטה בתחושת אשם על כך שאין אנו מסוגלים להתיר עצמנו מסבך העצמי. יש בחרטה על כישלונותינו קדושה רבה יותר מאשר בשאננות עקב שלמות.

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 317

Comforting as the reliance upon moments of pure devotion is, the anxiety remains.  After all our efforts and attempts to purify the self, we discover that envy, vanity, pride continue to prowl in the dark. Whence cometh our help ? The moments of ecstatic self-forgetfulness pass quickly. What then, is the answer ?

Should we, then , despair because of our being unable to retain perfect purity ? We should, if perfection were our goal. However, we are not obliged to be perfect once and for all, but only to rise again and again beyond the level of the self. Perfection is divine. and to make it a goal of man is to call on man to be divine. All that we can  do is to try to wring our hearts clean in contrition. Contrition begins with a feeling of shame at our being incapable of disentanglement from the self. To be contrite at our failures is holier than to be complacent in perfection.

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, pp. 402-403

גמר חתימה טובה

      ג'ף


* בהנחה שמתייחסים ל"מקור" ול"תרגום" כשני טקסטים שונים כפי שאני עושה כאן, אם לא, אז מדובר בשני טקסטים בלבד, כשהשני  -זה של השל - מופיע במקור ובתרגום;הקדמנו לעיל התרגום למקור :-)