במסגרת עבודתי השבוע הגעתי - לא בפעם הראשונה יש לומר - לדברים הבאים של השופט ניל הנדל. הדברים הם דברי הקדמה לפסק הדין שלו בבג"צ 466/07 גלאון נגד היועמ"ש. מדובר בדיון בבג"ץ במספר עתירות נגד חוקיותו של חוק האזרחות והכניסה לישראל. דעתו של הנדל היתה חלק מדעת הרוב שהחליטו לדחות את העתירות ( ששה שופטים מול חמישה ). ההדגשות להלן אינן במקור והן של הח"מ.
"... חשתי", כותב הנדל, "שהכרעות חוקתיות קשות מפיקות את המיטב מעבודת השופט ובה בעת חושפות את החולשה
במלאכת השפיטה. ההנמקה בחוות הדעת השונות היא עשירה, מגוונת, יצירתית, ואף אישית
במובן החיובי. אך השיטתיות בדרכי הבדיקה אינה מסתירה כי ההכרעה רחוקה מהאגף המתמטי
ומעולם שבו יש תשובה אחת נכונה וברורה שבכוחה לשכנע את כל הדנים בסוגיה. כדברי
הרמב"ן:
"יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת
מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב [=בדרך כלל] קושיות
חלוטות, שאין בחוכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות [=מתמטיקה]"
(רמב"ן, הקדמה לספר מלחמות ה').
מצאתי
נחמה בדברי ערוך השולחן (נכתבו ברוסיה בסמוך לתחילת המאה ה-20):
"וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים
והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה, וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת
השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות, ומי שמשוטט בים התלמוד יראה
נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה" (הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, ערוך השלחן, הקדמה לחלק חושן משפט).
אכן,
לעתים ההרמוניה עשויה להיווצר לא מן ההתאמה בין קולות המקהלה, אלא מהמרחק שביניהם."
לעתים ההרמוניה עשויה להיווצר לא מן ההתאמה בין קולות המקהלה, אלא מהמרחק שביניהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה