אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו - ותלמוד תורה כנגד כולם
- מסכת שבת קכז.
וואלה הוא שם בחדשות לאחרונה כשהכוונה היא כמובן לאתר וואלה בהקשר לתיקי ראש הממשלה.
כמי שילדותו עברה עליו בשנות הששים של המאה הקודמת בארה"ב "וואלה" היא מילה שפירושה פליאה.
קורה לפעמים שאדם חש התפעמות רוח, פליאה רבתית - הארה רבתית.
התחושה הזאת יכולה להיות כרוכה גם בכאב חד, סוג של חרטה כגון - "איך לא ראיתי את זה קודם ? איך לא ידעתי את זה קודם ?" וכו' וכו'
על כל פנים אין הרבה מה לעשות עם התחושות האלה מלבד להמשיך הלאה בתקווה לקצת עירנות מוגברת בהמשך
כפי ששרו קרוסבי סטילס נש אנד יאנג "אל יאוש, זה אך טירות נשרפות" ובאנגלית Don't let it bring you down - It's only castles burning.
I don’t know exactly what to say, so Dylan picks up the slack. He lights a cigarette, moves over to the sofa, takes off his glasses and smiles a shy smile. “You know,” he says, “sometimes I think about people like T-Bone Walker, John Lee Hooker, Muddy Waters — these people who played into their sixties. If I’m here at eighty, I’ll be doing the same thing. This is all I want to do — it’s all I can do. I mean, you don’t have to be a nineteen – or twenty-year-old to play this stuff That’s the vanity of that youth-culture ideal. To me that’s never been the thing. I’ve never really aimed myself at any so-called youth culture. I directed it at people who I imagined, maybe falsely so, had the same experiences that I’ve had, who have kind of been through what I’d been through. But I guess a lot of people just haven’t.” He falls silent for a moment, taking a drag off his cigarette. “See,” he says, “I’ve always been just about being an individual, with an individual point of view. If I’ve been about anything, it’s probably that, and to let some people know that it’s possible to do the impossible.” Dylan leans forward and snuffs out his cigarette. “And that’s really all. If I’ve ever had anything to tell anybody, it’s that: You can do the impossible. Anything is possible. And that’s it. No more.” — Mikal Gilmore, 1986
כשקראתי את "בעת ובעונה אחת" לאפלפלד לא חשבתי על סיפור העקדה.
כשסיימתי את הספר, לפנות בוקר באמצע השבוע, נפעמתי מפרק כג, שבו; הפרק לפני האחרון.
סיפור מסע, מסע ברכבת הביתה של האב והבן.
האם והבת נשארו בהרים אצל הרב הישיש, בתקווה למרפא, עם הזמן, אולי
המסע חזרה לוינה - מה אומר ?! שהוא מרתק ? שהוא עלוב ? שהוא כמו מסע הנדון למוות אל מותו הלא נודע ?!
"לפנות בוקר, בחשכה אחרונה, בשעה שאיש לא ציפה לה עוד, הגיחה מתוך השדות העטופים ערפל רכבת נוסעים עם כמה קרונות מהודרים. האיברים עטו עליה בכוח רב. לרגע נדמה היה, שרק מי שיש לו כוח כשלהם יגיע לפתחים. היתה זו מהומה של מראית עין. כולם נדחסו בקרונות האחוריים במחלקה השלישית. אל המחלקה הראשונה לא פנה איש. פליכס וקארל עלו בניחותא. זה היה כמו לאחר סיוט: שוב בחלל המוכר, ליד חפצים ביתיים, שפה שאדם מבין על בוריה. ואזות ועיתונים. בקרון המסעדה כבר נפוץ הריח הטוב של קפה הבוקר, הלחמניות והחמאה."
הרבה דברים קורים בנסיעה הזאת, חזרה לוינה ברכבת. דברים בתוככי גיבור הספר ומחוצה לו. בסך הכל נסיעה של כמה שעות...שעות שאדם עם עצמו...מנסה לעשות סדר עם עצמו...לסכם קצת את החוויות שעברו עליו בחודשים בקרפטים...להתארגן על העתיד...מה ימצא בבית ובעיר שעזבם לפני כחצי שנה...חלומות, כדרכו של אפלפלד, מתערבבים במציאות ולא תמיד ניכר מה זה מה...
"הבירה משובחת. טעמה משתפר מקנקן לקנקן. אבל הראיה אינה בהירה עוד כקודם. הראש כבד. כמה כתמים צהובים מתרוצצים לנגד עיניו, הראש כבד אבל התחושה עוד מרוממת. הוא קם ובקומה זקופה ניגש אל האשה היושבת ליד החלון ומציג עצמו: פליכס. האשה נבוכה, מסמיקה, אינה רגילה שאנשים זרים יפנו אליה. היא מרכינה את ראשה, מניחה את יד ימינה על הרקה כאומרת: הנח לי להיות עם עצמי. אני רוצה להיות רגע עם עצמי."
אני מדלג על הדיאלוג בין פליכס לאשה שיושבת מולו. אני מפנה, חלף זאת, לדברים שאמר אפלפלד בראיון עם דן מרגלית אחר צאת הספר ( קישור לראיון בהמשך ) :
"אני עוסק במתח הזה , המתח הנמשך לאורך שנים רבות בין מה שהייתי קורא איזה משיכה עמוקה חזרה אל המסורת שלנו ובין נסיון להתרחק ככל האפשר רחוק יותר. מעין שני כוחות צנטריפוגליים פועלים בתוכנו. מצד אחד איזה משיכה, הייתי אומר כמעט איזה כישוף, בחזרה אל עצמנו, אל המקורות שלנו ומצד שני איזה שהוא נסיון עמוק מאד, גם הוא עמוק, להתרחק מתוך עצמנו."
באתנחתא בתוך הדיאלוג אומר המספר:
"שעה רבה ישבו זה ליד זה בלא להחליף מלה. כמו הוסכם עליהם כי אמונתו של האדם אינו עניין לוויכוח. ובעניין זה כבעניינים גורליים אחרים טובה השתיקה מן המילים." שבת שלום ג'ף המובאות מן הספר הם מ"בעת־ובעונה־אחת" לאהרן אפלפלד, בית הוצאת כתר ירושלים בע"מ והוצאת הקיבוץ המאוחד בעמ' 124, 130 ו132 לפי הסדר
סמי מיכאל בדברי הפתיחה לשיחה עם אהרן אפלפלד בנושא יצירתו של שייקספייר והיהודים:
"'רק התנ"ך יכול להתחרות בעוצמת השפעתו התרבותית של יוצר אחד בארבע מאות שנים האחרונות הלוא הוא ויליאם שייקספיר'. האורח שלנו היום הוא הסופר אהרן אפלפלד, שבדרכו הצנועה תבע ביצירתו את עלבונה של יהדות אירופה אחרי השואה לנוכח היהירות הישראלית".
ראו להלן השיחה הזאת.
אני חושב לאחרונה על עולמות. עולמות שונים זה מזה, עולמות קשורים זה בזה.
הקריאה ב"אפלפלד" מסבה , מטבע הדברים את המבט לעבר "עולמו של אפלפלד". אפלפלד ולא רק הוא הוביל לרבי נחמן, ל"עולמו של רבי נחמן", ושני אלה הובילו לקפקא, ול"עולמו של קפקא".
שאלתי עצמי מה בין כל העולמות הללו לבין "העולם באופן כללי". שלא לדבר על "עולמו של מכבי תל אביב ( כדורסל ); העולם של תל אביב, עולם הפרפריה, עולם המשפט, עולם הפוליטיקה, עולם העבודה,, עולם הבידור, עולם הרגש והשכל, עולם המדע ועולם האמנות ועוד.
בעיקר עולם האמנות.
כשאני שומע לאחרונה את אפלפלד מדבר בראיונות שונים עם מראיינים שונים, בולטת העובדה שאפלפלד היה אמן וכי ראה עצמו אמן.
מה בין עולם האמנות לבין עולמות אחרים שאינם אמנות ?
"ספרות היא הווה פרמננטית" , אמר אפלפלד, "פרמננטית" משמע - קבוע ותמידי. לכך יש להוסיף כי אליבא דאפלפלד עולם האמנות הוא "העולם בעיני ילד", הגם שעולם זה עובר עיבוד על ידי המבוגר שיושב בית הקפה וכותב, שעבר עליו כך וכך בהמשך הדרך ושלקליטה הראשונה, למגע הראשון של החוויה, התווספו קליטות ומגעים נוספים ומאוחרים יותר.
אפלפלד כתב למעלה מ40 ספרים. הוא כורך את כולם כ"סאגה" תחת הכותרת "מאה שנים של בדידות יהודית" ( בעקבות ספרו של גבריאל גארסיה מארקס "מאה שנים של בדידות" ). כשאני שומע וגם רואה את אפלפלד משיב לשאלותיהם של מראיינים /ות שונים/ות - ניכרים בעיני ההבדלים שבין ה"אמן" לבין מי שאינו אמן. בכל הראיונות שצפיתי בהם, לא ראיתי שאי פעם הופר הריתמוס השקט של דבריו. הוריו, בעיקר אמו, וכן הסבים שלו היו לדבריו "אנשים שקטים", יודעי אמנות השתיקה. אפלפלד, הבן היחיד, למד מהם או ירש מהם או שניהם גם יחד את "המקצב השקט".
אפלפלד היה בעלותו ארצה וכפי הנראה נשאר במהלך חייו, נטע זר למול חברה ולמול "מובילי חברה" שביקשו ליצור כאן "יהודי חדש" - ישראלי "יפה הבלורית והתואר".
ראו דברי סמי מיכאל שהובאו לעיל בפתיח וכן בשיחה להלן
א
"כל אדם נושא בחובו חדר" רשם פ.ק.*
ומובא בשם ר"נ: " טוב מאד להאדם שיהיה לו חדר מיוחד לבדו לעסוק שם בעבודת השם בתורה ותפילה, ובפרט התבודדות ושיחה בינו לבין קונו שלזה צריכין בודאי חדר מיוחד".^
* מחברות האוקטבו, עמ' 7
^ שיחות הר"ן רעד
ב
"אם אתה קולט נכון אתה קולט את הכל" אהרן אפלפלד*
בשם ר"ן: " כל תורה ומאמר שאומֵר יכולין לילך ולעבור בו כל תורה נביאים וכתובים ותורה שבעל־פה"^
חשוב להיות אנטי־ממסדי.
חשוב מאד להיות אנטי ממסדי.
עם זאת, כמו כל דבר בחיים - צריכים לנקוט העמדה הזאת במידה, בשום שכל ובהתאם לנסיבות.
הסיפור מספר שרבי שמחה בונם מפישסחה היה אומר שאדם צריך שיהיו לו שני פתקים, פתק לכל אחד מהכיסים במכנסיים. בפתק אחד צריך להיות כתוב : "אדם עפר ואפר" ובשני:"בשבילי נברא העולם".
המסורת היהודית מקדמת דנא אינה נבהלת מסתירות. אדרבא, ההיפך הוא הנכון. הדברים ברורים וידועים...
השבוע ישבתי כמעין משקיף בארוע מסויים. הבטתי על הדברים בעין ביקורתית...למחרת התעוררתי, חשבתי על הדברים ואמרתי לעצמי - כל מי שנטל חלק בארוע בא עם כוונות טובות - למה לדון את הארוע לחומרא ?! הבט על הדברים ב"עין טובה".
ואז הבנתי, יש שלושה תחומים בחיים ( כמו כל דבר בצה"ל ) - תחום אחד שצריך תמיד לדון כל אחד לכף זכות - להביט על הכל בשתי עיניים טובות. יש תחום שני בחיים שההפך הוא הנכון - צריך להביט בו בשתי עיניים ביקורתיות. התחום הרחב ביותר הוא התחום השלישי - שם צריך עין אחת ביקורתית ועין אחת טובה.
אני קורא בימים אלו את ספרו של אפלפלד "בעת־ובעונה־אחת". כמרבית יצירותיו של אפלפלד מדובר ביצירה מופלאה. השבוע פרסמתי - בפייס וגם במיילים של ירוחם את הקטע הבא - שמדגים לטעמי את הפלא הגדול שבא לידי ביטוי בכתיבתו של אפלפלד.
לפני סיום אעיר, בהקשר לקריאה "לך לך" שאברהם אבינו שומע בפרשתנו - הוא היה אבי אבות האנטי ממסדיות, וגם כאן הדברים ידועים.
אין כנראה אנטי ממסדיות ללא עין ביקורתית...לצד זה אבל, התחושה שאפשר לשנות לחיוב את המציאות נעוצה בעין טובה, ועין טובה פירושה, בין היתר, מבט על העולם בעיני ילד, מבט של פליאה.
והנה הקטע מ"בעת־ובעונה־אחת" של אפלפלד:
"ובעוד הכל נראה כמערה חשכה שאין לה מוצא, שככה סופת השלג. הדבר אירע בלא התראה ובאופן פתאומי, כפקודה. האפלה נמוגה וצבא האור פלש והשתרע על פני משטחי הלובן. הכיבוש היה שלם, בלא להשאיר אף כתם של אפלה. המשרתות יצאו החוצה אחוזות שמחה. כך הן ודאי עומדות כשעובר המצעד השנתי בכפר. צוהלות בדמעות."
אהרן אפלפלד, "בעת־ובעונה־אחת", בית הוצאה כתר, ירושלים בע"מ, הוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ, עמ' 77
