וכך כותב יעקב צ' מאיר בספרו "דרישות":
"תשובת יונה
בכל שנה לקראת יום כיפור חוזרת ונשאלת השאלה בלוויית חיוך וקריצה - כיצד יכול להיות שיש בכל שנה יום כיפור ? כל השנה האדם חוטא, אחת בשנה הוא מתחרט על המעשים הרעים, חוזר בתשובה ולמחרת - שוב חוטא. האם הקב"ה עוד לא הבין שכל הסיפור איננו רציני ? שכל עניין התשובה הוא משחק המשוחק בחוסר כנות מופגן בכל שנה ושנה מאז האדם הראשון ועד עתה ? השאלה טובה ואלי התחלה של תשובה עליה טמונה בספר הנקרא בכל יום כיפור בשעת תפילת מנחה, רגע לפני תפילת הנעילה.
מקובל לחשוב שספר יונה נקרא בתפילת המנחה של יום הכיפורים מכיוון שהוא מבטא את רעיון התשובה באופן השלם ביותר, אך מבט קרוב על ארבעת פרקיו הדחוסים של ספר יונה מגלה סיפור רחוק מן הדידקטיות המשתמעת. סיפור בעל קומפוזיציה לא סימטרית, כמעט־מודרניסטית באופיה ורדיקלית ביותר בהשלכותיה התיאולוגיות.
בחציו הראשון של הספר שולח הקב"ה את יונה לקרוא לאנשי נינווה לחזור בתשובה. יונה בורח מן השליחות ועולה על אונייה הנוסעת לתרשיש. בריחתו של יונה נטולת הסבר אך ניכר שהוא נחוש בה מאוד. הוא מסרב ליצור כל דיאלוג עם אלוהיו, גם כאשר זה מטיל רוח בים והמלחים מבקשים מיונה שיתפלל להצלת האונייה. יונה מורה למלחים להטילו אל הים, הם מצייתים, הסערה שוככת והקב"ה ממנה דג גדול לבלעו. שלושה ימים מבלה יונה במעי הדג. שם הוא פונה אל הקב"ה ומתפלל ובסוף שלושת הימים מצווה הקב"ה על הדג להקיא את יונה על החוף.
יונה מגיע אל נינווה, מודיע לאנשיה על הגזירה שנגזרה עליה ואנשי נינווה מתחילים מיד לחזור בתשובה. הם מתכסים בשקים וחוזרים מדרכם הרעה. הקב"ה רואה את חרטתם של אנשי נינווה ומוותר על העונש שהועיד להם. העיר ניצלה, אך היחיד שאיננו שמח על ההצלה הוא יונה. יונה כועס וכעת הוא מגלה את המניע לבריחתו מלכתחילה.
וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר, אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.
( יונה ד, ב-ג )
יונה איננו מביע במילים את מחאתו נגד רחמיו של הקב"ה, אלא בורח בשתיקה, הוא יורד אל ירכתי האונייה ונרדם. רק כשהוא מגיע אל תחתית המציאות, אל בטן הדג שבלב הים, הוא פותח את פיו ומתפלל, אך גם תפילה זו איננה מעידה דווקא על קונברסיה. אחרי שהוא מוקא מבטן הדג על החוף נענה יונה לקריאתו של הקב"ה, אבל דומה שהמרירות שגרמה לו לברוח בראשונה נשתמרה בלבו.
בריחתו של יונה קשורה קשר הדוק לשתיקתו ולכעסו על הקב"ה. יונה איננו מאמין שאדם עשוי להשתנות ממש כפי שהוא איננו מאמין שהקב"ה עשוי להשתנות. הוא איננו מוכן ללכת אל נינווה, להזהיר את אנשיה ולתת להם את הסיכוי לחזור בתשובה, משום שחזרה בתשובה איננה יכולה למחוק לדעתו את חטאי העבר. מפתיע לגלות שלמעשה גם הקב"ה שותף להנחתו של יונה. גם הוא איננו מאמין בכוחו של האדם להשתנות. דבר זה הוא מסביר ליונה בעזרת הקיקיון. יונה יוצא אל מחוץ לעיר לראות מה יעלה בגורלה, הקב"ה ממנה קיקיון שיגדל מעל ליונה ויצל עליו. יונה שמח בקיקיון אך אז שולח הקב"ה תולעת המכה את הקיקיון וזה יבש ומת. יונה כועס על מות הקיקיון ואז חושף הקב"ה את הנמשל של מעשה הקיקיון ואגב כך גם את הסיבה שבגללה חמל על אנשי נינווה:
וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּלֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה.
( יונה ד, י-יא )
הקיקיון הוא דימוי לאדם. יונה כועס על התייבשותו כפי שהקב"ה היה עשוי לכעוס על השמדת נינווה. הדימוי הבוטני של האדם חושף את הנחת העבודה של הקב"ה לגבי טבעו של האדם, האדם הוא נפעל, הוא איננו שולט במעשיו אלא מופעל בידי כוחות פנימיים גדולים ממנו העשויים להכריע אותו, במקרה זה זוהי תולעת.
לפי פסוק זה, האדם ' לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ ' ואולי בעצם הוא די דומה ל'בְהֵמָה רַבָּה', כאשר מפחידים אותו הוא חוזר בתשובה, אך למעשה אין השינוי עמוק כל כך ולמחרת ישוב ויחטא. הקיקיון הוא משל לאדם אך הוא בעיקר משל ליונה עצמו, גם יונה נפעל, כעסו נגרם מחמת התולעת ורוח הקדים החרישית וגם חזרתו בתשובה נגרמת על ידי 'רוח גדולה' ו'דג גדול'. כפי שיונה עצמו עבר שינוי חיצוני בלבד הוא הסכים ללכת לנינווה, אך סחב עמו את המרמור שליווה את בריחתו הראשונה - כך עברו גם אנשי נינווה שינוי חיצוני בלבד ואולי מחר ישובו לסורם.
הקב"ה מסכים עם הנחת העבודה של יונה ( ואולי משום כך בחר דווקא אותו לשליחות זו ) , אך מסקנותיהם הפוכות זו מזו. יונה חושב שמכיוון שהאדם איננו מסוגל באמת להשתנות יש לדון אותו בכל חומרת הדין, אך הקב"ה טוען שדווקא מכיוון שהוא איננו מבדיל בין ימינו ושמאלו והוא מופעל על ידי מניפולציות קלות יש לחמול עליו. החזרה בתשובה הופכת בספר יונה מאקט טוטאלי של שינוי ה'אני' לאקט סדרתי. הרמב"ם הגדיר תשובה מלאה כתשובה כזו שכאשר יגיע האדם בפעם השנייה לאותה הסיטואציה שבה חטא יעצור בעצמו ולא יחטא. אך לפי ספר יונה, האדם הוא יצור חוטא ודי בכך שיחזור בתשובה פעם אחת ויימחל לו, עד הפעם הבאה. זהו אכן משחק והוא אכן חורג מגבולות הדין והמשפט ועובד על פי ציר אחר, מהפכני, כמעט אנרכיסטי, ציר הרחמים.
ראש השנה הוא יום הזיכרון, ' בו יעמיד במשפט כל יצורי עולמים'. יום שבו נקרא האדם להיזכר במעשיו ולהתחרט על הרעים שבהם. לעומתו מצטייר כאן יום הכיפורים כיום השכחה. קריאתו של ספר יונה בשעת מנחה שליום הכיפורים לא נועדה לעורר את האדם לתשובה, קריאת הספר כמו לא נועדה לאוזניו של האדם ש'לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ'. זהו ספר שנועד לאוזניו של הקב"ה, שנועד להזכיר לו שהאדם הוא רק אדם ובגלל זה יש לסלוח לו. אין זה ספר העוסק ביכולת להשתנות , אלא דווקא באי היכולת להשתנות. בעובדה הפשוטה, הכמעט מיותרת לציון, שבשנה הבאה נעמוד כאן שוב באותו המקום.
תשע"א"*
* יעקב צ' מאיר, דרישות קריאה במדרשי חז"ל על סדר פרשת השבוע, משכל - הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 349-346
גמר חתימה טובה
ג'ף
