"בדומה לחיים עצמם, הסמכות העליונה המתוארת בכתבי קפקא הינה מורכבת, רבת ממדים, ובלתי ניתנת לערעור. ביצירתו הוא מקצין את הניגוד, בין גיבוריו הנלחמים על צדקתם לבין הרשות השולטת בהם. חרף החשש שפיעם בו באשר לכל צורת שלטון או כפייה, ניכר בבירור כי יצירתו של קפקא היא ביטוי לשאיפת חייו לגלות את ה'סמכות' על כל היבטיה. כאשר כל האחרים קיבלו אותה כמובנת מאליה, הוא הביע את מחאתו. מחאתה אינה תוכנית פעולה, אף לא רשימת הצעות או תזה עיונית מפורשת, אלא אזעקה, שלילה וסירוב בלבד. מבקר החברה והתרבות חייב לגלות, כי כל עוד האדם משעובד אין הוא יכול אלא למחות, כלומר להסיר מסווה מעקרונות מוחלטים מזויפים, לנתץ אלילים ולהציל אמת יחסית מן המפולת. המחאה היא קולם של המושפלים, ורק הכרה במהות התופעה השלילית של הקיום, מאפשרת לאדם איזון ותיקון מציאות אונטולוגית בלתי רצויה, או במילים של קפקא עצמו:
גשם שוטף - התייצב כנגד הגשם. הנח לזרמי הברזל לחדור דרכך, גלוש במים האומרים לסחבך, ואף על פי כן, הישאר זקוף, וכך צפה לשמש המפציעה פתאום. ועד אין סוף. (אפוריזם 26, מתוך ולטש, עמ' 89)"
שרה לייב, "עולמו של קפקא", סדרת האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 99 - 100
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה