היה זה, בין השאר, יעקב וינרוט ז"ל שהעיר שאת תובנות החיים הגדולות, המרשימות והעמוקות מוצאים לאו דווקא בספרי הפילוסופיה אלא ביצירות ספרותיות. ואלו הדברים כפי שהם מופיעים בתמלול "ההרצאה האחרונה" שנתן בפני סטודנטים באוניברסיטת ת"א כחודש לפני מותו באוקטובר 2018 :
"גם במדע או בפילוסופיה של המדע, אין משום ישועה. בשנת 1918 ,שימו לב, זה תחילת המאה ה-20 ,זה
ממש הימים שבהם המודרנה זורחת במלוא אורה, הרצה מקס וובר ( Max Weber ) בפני סטודנטים
גרמנים הרצאה שהוא קרא לה "המדע כיעוד". ובהרצאה המפורסמת הזאת הוא מגדיר את מה שחוללה
הרציונליזציה, האינטלקטואליזציה, כהסרת הקסם מן העולם. אתם בוודאי שמעתם את המונח הזה,
שהעולם נמצא במצב שקסמו הוסר ממנו.
הפרא ראה בעולם חידה גדולה, שאיתה הוא התמודד באמצעות מיתוסים, לחשים, מכשפים, אלים,
תפילות וכל כיוצא בזה. אצל הפרא העולם היה עולם קסום. החשיבה המדעית גירשה את כל הדברים
הללו ממגרש החשיבה, ובכך שהיא מתיימרת לפענח את הכל, לפחות אם לא היום - מחר, אם לא מחר אז
בעוד מאה שנה, ואם לא בעוד מאה שנה אז בסוף המילניום, ואם לא בסוף המילניום - אחר כך. זאת
האמונה של הקידמה שהנאורות מאמינה בה. בכך היא גירשה את כל הקסם והעולם נשאר בעירומו.
אחר הדברים האלה שוובר מציג אותם בצורה כל כך בהירה, הוא שואל את השאלה האם לתהליך הסרת
הקסם וההמרה שלו במדע יש איזושהי משמעות מעבר למישור המעשי והטכני הטהור ? המדע יכול ללמד
אותי מה לעשות, אם אני רוצה... אני רוצה שיהיה לי שולחן, אם אני רוצה שיהיה לי ספל, אם אני רוצה
שיהיה לי מיקרופון, הוא יגיד לי מה לעשות. אבל האם הוא יכול להגיד לי מה ראוי לעשות, אם ראוי
לעשות מיקרופון, אם ראוי לעשות שולחן, אם ראוי לעשות ספל?
וובר מפנה אותנו לטולסטוי ( Leo Tolstoy ) מה לעשות הפילוסופיות הגדולות נכתבו על ידי סופרים
ומשוררים, יותר מאשר על ידי פילוסופים. טולסטוי הוטרד יותר ויותר מהשאלה אם המוות היא תופעה
שיש לו איזשהו מובן, וזה הנושא המרכזי בסיפור של טולסטוי "מותו של איוואן איליץ". ספר שהוא קיים
בכל מקום, ספרות קלאסית שתמיד תישאר בעלת ערך עליון ושתמיד יהיה לה את קסמה, למרות שהקסם
הוסר מן העולם, לפי וובר."*
"מאז תום המלחמה אני שרוי בתרדמה נמשכת." זהו משפט הפתיחה בספרו של אפלפלד "האיש שלא פסק לישון".
"מאז תום המלחמה אני שרוי בתרדמה נמשכת. אני אמנם עובר מרכבת לרכבת, ממשאית למשאית, ולפרקים מעגלה לעגלה, אך הכול מתוך שינה סמיכה שאין בה חלומות. וכשאני פוקח לרגע את עיני האנשים נראים לי כבדים וחסרי מבע"
השבוע חזרתי ופרסמתי בפייס, את הפסקה שלהלן מתוך הספר הזה:
* ל"הרצאה האחרונה" ראו בhttps://www.youtube.com/watch?v=vn4X6UuzzJA&t=93s. על הרצאה זו ועל התמלול ראו ב http://leeba.org.il/9764
^מ. מרמור, "די לחכימה ברמיזא: הסתרה, הצפנה ורמיזה בכתבי א"י השל" ב"לך לך עיונים ביצירתו של אברהם יהושע השל" בעריכת בנימין איש שלום ודרור בונדי, הוצאת אידרא, עמ' 236, הערת השוליים בגוף הטקסט הושמטה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה