אומר הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ בפתח דבריו על פרשת שמות בספרו "חיי עולם" :
"בספר בראשית אנו עוסקים בקורות חייהם של אבות האומה: החל מאברהם, לאחר מכן ביצחק ולבסוף ביעקב ובניו, ובעצם - אלו סיפורים על אנשים פרטיים. ספר שמות פותח לראשונה את העיסוק בבני ישראל, לא כרשימה של כך וכך אנשים, אלא כהתייחסות לעם שלם. בנקודה זו מתחיל סיפור חדש בתוך התורה - סיפורו של עם ישראל. אמנם, גם בספר שמות ישנו עיסוק רב בחייו של משה רבנו, אבל הסיפור שלו הוא סיפור צמיחתו של עם ישראל, וסיפורו של משה האיש תופס בו מקום צדדי בלבד.
סיפורי בראשית הם בוודאי סיפורים חשובים, וגם להם משמעות כללית, כמו שאמרו ( ראה תנחומא לך לך ט; רמב"ן בראשית יב, ו ) : 'מעשה אבות סימן לבנים', אבל עדיין, כשלעצמם, הם סיפורים בהיקף קטן. ואילו מספר שמות ואילך התורה עוסקת בסיפור בעל היקף גדול הרבה יותר, והמאורעות המסופרים בו הם מאורעות הכלל. משום כך גם הסיפורים הקטנים בספר מכילים משמעות רבה עבורנו יותר מאשר סיפורי בראשית."
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 119
השבוע, הגיע אלי באמצעות יהודה מרקט כאן אצלנו בירוחם, ובאמצעות ג'ף בזוס שם מעבר לים , ספרון קטן של שירי פרוזה פרי עיטו של ציארלס סימיק שנקרא: "העולם אינו נגמר". The World Doesn't End.
עולם שלם, בלתי נגמר. הרב עדין קובע בדברים לעיל שהסיפורים הקטנים בספר שמות מכילים משמעות רבה יותר עבורנו מאשר סיפורי בראשית. אפשר להסכים לכך ואפשר לחלוק על כך.
צ'ארלס סימיק נולד ב1938 בבלגרד. ילדותו המוקדמת עברה עליו בימי מלחמת העולם השניה ומאורעות הימים ההם הותירו את רישומם עליו...
בשירתו ובפרוזה שלו, עוסק סימיק, בקשר בין ה"סיפור הגדול" של ההסטוריה לבין ה"סיפורים הקטנים" של המשוררים. באחד המקומות הוא כותב על הדימוי של חתולה מתה בתוך הריסות בתי עיר שנהרסו בהפצצות לעומת "תכנית הלחימה האווירית הכוללת של המצביאים" (ראו בנספח להלן).
במסה על שירה והסטוריה כותב סימיק : "כוונתי להסטוריה של רצח"
I have in mind the history of murder
אגב אורחא אציין שתאור ההסטוריה ספוגת שפיכות הדמים שלהלן של סימיק עומד בניגוד חריף לתאור ימי שלטונו השלווים של המלך שלמה כמתואר בתחילת חלק ב לספר דברי הימים; שלטון נטולת שפיכות דמים אשר על כן ביכר הקב"ה את הקמת בית המקדש דווקא בימיו ולא בימי אביו, דוד המלך.
"טבח של החפים מפשע היא תופעה היסטורית אוניברסלית כמעט, בייחוד, כפי הנראה, במאה השנים האחרונות. לנוכח, מנהיגים מטורפים עם צבאות ענק ומשטרות חשאיות אכזריות שמטרתן להרוג, לשלוח לתאי גזים ולאסור כל אחד מאתנו לטובת גרסה כלשהי של עתיד מזהיר; כשתומכיהם מאלילים אותם ומריעים להם - עם כל אלה היה עלינו לחיות. ההיסטוריון מרטין מליה, כותב: 'כדי ליצור פשע גדול צריך אידיאל גדול'. הצרה של כל אותם אנשים שבונים 'שמים על הארץ' היא שתמיד ישנו אדם אחד, מעמד אחד של אנשים או קבוצה אתנית, דתית או לאומית, שניצבים על אם הדרך ומפריעים. הקומוניזם לבדה הרגה בין 80 ל100 מיליון אנשים. ראוי להזכיר גם את מיליוני העקורים, כל אלה שרוששו לכל החיים כתוצאה ממרחצי דם אידאולוגיים. האם השירה היא אתנחתא מן המציאויות הללו ? ", שואל סימיק ומשיב: "אכן היא עלולה להיות כזאת. ישנם, למצער, מקרים רבים של משוררים, שאם לשפוט על פי יצירתם, נדמה שמעולם לא קראו עיתון בחייהם. אולם משורר או משוררת שמתעלמים באופן עקבי מן העוולות ומן הרעות שהם חלק מן העידן בו הם חיים, חיים בגן עדן של שוטים."
צ'ארלס סימיק, במסה שנקראת "שירה והיסטוריה", בקובץ "החיים של דימויים" ( The Life of Images ), בהוצאת Harper Collins , כל הזכויות שמורות לצ'ארלס סימיק, עמ' 163,התרגום שלי - ג'ף
שבת שלום
ג'ף
נספח
"History written by historians, as we know, speculates about the cause and meanings of cataclysmic events and the motives of statesmen involved in them. Foucault says: 'We want historians to confirm our belief that the present rests upon profound intentions and immutable necessities. But the true historical sense confirms our existence among countless lost events without a landmark or a point of reference'. This is where the poets come in. In place of the historian's broad sweep, the poet gives us a kind of reverse history of what in the great scheme of things are often regarded as ' unimportant' events, the image of a dead cat, say. lying in the rubble of a bombed city, rather than the rationale for that air campaign."
שם בעמ' 164-163
