"אדם יכול לעורר את עצמו, לצווֹת על עצמו, לציית לעצמו, לגעור בעצמו, להעניש את עצמו, להציב שאלה ולהשיב עליה. ניתן אפוא גם לדמות בני־אדם המדברים רק במונולוגים; המלווים את פעילויותיהם בדיבור לעצמם. - חוקר הצופה בהם ומאזין לדיברום עשוי להצליח לתרגם את שפתם לשפתנו. (הוא יהא מסוגל בשל כך לנבא נכונה פעולות של אנשים אלה, שכן הוא שומע אותם אף מתכננים תוכניות ומקבלים החלטות.)
ואולם הניתן לדמות שפה שהאדם יוכל לרשום או להשמיע בה את התנסויותיו הפנימיות - רגשותיו, מצבי רוחו, וכו' - לשימוש־שלו ? - וכי אין אנו מסוגלים לעשות זאת בשפתנו הרגילה ? - אבל לא זו כוונתי. המלים בשפה הזאת אמורות להורות על מה שרק הדובר לבדו יכול לדעת; על תחושותיו הפרטיות, הבלתי־אמצעיות. הזולת לא יוכל אפוא להבין שפה זו."
לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 123
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה