אלו דברים לשבת - חג סוכות תשפ"ד

סוכות הוא כידוע חג שמציין שמחה.

אולי צריך היה לעסוק כאן בשמחה.

"עולם היהדות", מבחינה מסוימת הוא עולם שמתקיים במקביל ובמנותק מ"עולם המעשים" מסביבנו, מנותק מ"שאר העולם", מ"עולם החולין" שלכאורה עוטף אותנו בקיום היום יומי במדינת ישראל.

העולם החרדי הוא כזה. דמיינו גטו - ללא הקונוטציות השליליות - של מזרח אירופה בשנות הארבעים במאה הקודמת.

אבל עבורנו שזכינו לגור בארץ, במדינת ישראל ולא ב"עולם החרדי" - הגולה  היא מאחורינו.

אנחנו במדינה "ריבונית". 

"על הצלחת" שלנו בעיות שהן כל כולן או במרביתן - בעיות "תוצרת עצמית".

אני לא חושב שנכון להתעלם מהן; אני לא חושב שנכון להתרכז בשמחה - כאשר מדינת ישראל נתונה באחת השעות הקשות שלה, שעת משבר אמיתית.

ראשית חוכמה היא הבנת שורשי הבעיה שאתה מבקש לעסוק בה. זה לא תמיד ענין פשוט. במיוחד לא בענייני רוח.

ההצעה הראשונה שלי היא, על כן, שננסה להבין את שורשי הבעיה שאנו ניצבים בפניה.

לאחרונה אני לומד שבעיות לא מתקיימות "בחלל ריק". בעיות אינן קיימות מחוץ לשפה ש"מתארת" או "מגדירה" אותן.

זה אומר שעלינו לעיין היטב, להאזין היטב לשפה שאנחנו משתמשים בה. דיוק במילים שאנו משתמשים בהן הוא מורה דרך חשוב.

ייתכן וניצבות בפנינו מספר בעיות ולא בעיה אחת.

מלבד הרציו, מלבד המדע, אני "מאמין" באינטואיציה, באומנות. חכמים ממני כבר אמרו ש"הפילוסופיות הגדולות נכתבו על ידי אמנים, לאו דווקא על ידי פילוסופים" (ויטגנשטיין, עו"ד יעקב וינרוט המנוח, פרופ' הנרי אונגר יבדל"א ואחרים ).

לאחרונה, "החלטתי" שמה שעלי לעשות לעת הזאת, הוא להגביר מאמץ בהבאת עיקרים מהגותו של אברהם יהושע השל לתודעת הציבור הרחב.

אתה קורא את השל ובמבט ראשון הדברים שלו מושכים את הלב. במבט שני אתה שואל את עצמך: "רגע מה הוא אומר כאן ? מה כוונתו ?". מסתבר לך שלא רק שהדברים אינם פשוטים, הם מורכבים ועמוקים ולא תעמוד על כוונתם בלא מאמץ. "כולם רוצים שירים פשוטים", שר שלמה גרוניך . אף על פי כן עלינו להיזהר כידוע מקלישאות וסיסמאות נבובות. דה.

על כל פנים, החלטתי לאחרונה להתמקד באחד המאמרים של השל שהוא כתב  בעברית. המאמר נקרא "נשאת ונתת ?" ופורסם בערוב ימיו ( בתשל"א ) בביטאון שנקרא "הדאר". המאמר מופיע גם בפרק השני בספר השלישי של "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות", במהדורה בעריכת ד"ר דרור בונדי שפורסמה ב 2021.

בחרתי לסיים הטור הזה בדברים הבאים מתוך "נשאת ונתת", שממחישים במקצת וברמיזא כיוונים שעמדתי עליהם לעיל.

"האמונה תחילתה געגועים וסופה דבקות. תחילתה זעזועים וסופה פרספקטיבה, בת עין, פתח הלב, דרך עיון, דרך הסתכלות. ברם אין זוכים באמונה מן ההפקר, אין אמונה בלי יגיעה, בלי מאמץ, מאמץ מעשים ומאמץ מחשבה. אין אמונה דבר הנוצר יש מאין, מן הדברים הנקנים בהיסח הדעת. חייב אדם להשתחרר מן השגרה, משטחיות הראייה, כדי להעמיק ראות. יראה קודמת לאמונה, ותימהון קודם ליראה."

א.י. השל, "נשאת ונתת באמונה?" בקובץ "אלוהים מאמין באדם", בעריכת דרור בונדי, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, עמ' 92 .

שבת שלום וחג שמח

       ג'ף

אלו דברים ליום כיפור תשפ"ד

כותב הרב עדין זצ"ל תחת הכותרת "התיקון הוא פנימי" באחד המאמרים ב"חיי שנה" ליום כיפור:

על מנת להגיע לתיקון המעשים , אין די בשינוי דרכי ההתנהגות, ואף לא בתיקון העוולות ופיוס הנפגעים. צריך לדאוג, ביתר שאת, לתיקון הפנימי של האדם בתוך עצמו, לתיקון הנפש, כדי לעקור את ה'שורש פורה ראש ולענה ' <דברים כט, יז >, שמצמיח דרכי התנהגות כאלו. משום כך נזכרים ב'על חטא' חטאים רבים שאינם נוגעים לעבירה מסוימת דווקא, או לפגם שיש לו הגדרה מעשית מיידית. אנו נקראים לשוב לא רק על הפשעים הגלויים...אלא נקראים לשוב ולבדוק היטב בתוך עצמנו....

יש עבירות שאדם יודע שעבר אותן - 'במשא ומתן', 'בדעת ובמרמה', 'בכחש ובכזב' - ואלו הן עבירות פרטיות ומוגדרות, וישנן עבירות כלליות יותר ומוגדרות פחות - שהן אבות הטומאה: 'בעיניים רמות', ב'עזות מצח', 'בלצון', 'בפריקת עול'. יש מידות ותכונות רעות, שהנפש האנושית מועדת להיכשל בהם:....מנוסה מפני קבלת אחריות - על ידי 'ווידוי פה';...ועל כולם - ההצדקה שאנו מצדיקים את עצמנו 'בפלילות', במין שיפוט מהיר שבו אנו דנים את האחרים, ו'אימוץ הלב' - שלא להכיר ולא להודות בחטאינו שלנו.

על כל אלה ניתן לנו יום אחד בשנה , יום שהוא מעל ומעבר לימות השנה; כדי להביט לתוך עצמנו, להצטער, להתחרט ולהתבייש. לא את הכל ניתן לשנות ולתקן מיד, אבל יכול אדם להחליט ולרצות להיות שונה וטוב יותר בשנה הבאה."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית", מתוך המאמר "על חטא שחטאנו", הוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 63

גמר חתימה טובה

     ג'ף

אלו דברים לכיפור תשפ"ד

 "' נראה לי שכאן נגעת בָּעיקר', אמר ק'. ' כן, בזה העניין. אחרי כל מה שסיפרת לי נפקחו עיני, כמדומה. ברנאבס צעיר מדי בשביל התפקיד הזה. אין מקום להתייחס ברצינו לשום סיפור מסיפוריו. כיוון שהוא ממש גוֹוע מבהלה שם למעלה, נבצר ממנו להתבונן בדברים כהווייתם, וכשמכריחים אותו בכל זאת לדווח כאן על מה שראה שם, אין שומעים מפיו אלא סיפורי מעשיות מבולבלים. וזה לא מפליא אותי כלל. יראת הכבוד כלפי השלטון טבועה בכם כאן מלידה, ואחר כך עוד מוסיפים ומפיחים בכם את היראה הזאת כל ימיכם. מכל צד ובכל צורה אפשרית, ואתם עצמכם עוד מסייעים בכך כמיטב יכולתכם. לא שאני מתנגד לכך, בעצם; אם השלטון טוב וראוי, למה שלא יחושו הבריות יראת כבוד כלפיו ? ואולם אסור לשלוח פתאום לטירה בחור חסר ניסיון כברנבאס, שלא יצא מימיו מתחומי הכפר, ואז לתבוע ממנו דיווחים נאמנים למציאות, ולפרש כל מילה היוצאת מפיו כאילו יצאה מפי הגבורה, ולהאמין שכל האושר האישי תלוי בפירוש הזה. אין לך טעות גדולה מזו. אמנם כמוני כמוך, גם אני נתתי לו להוליך אותי שולל, תליתי בו תקוות ונחלתי אכזבות בגללו - גם אלה גם אלה התבססו על דבריו בלבד, כלומר לא היה להן כמעט שום בסיס כלל'".

פרנץ קפקא, הטירה, תרגום : נילי מירסקי, אחוזת ביית הוצאה לאור, עמ'  234- 235

גמר חתימה טובה

    ג'ף

אלו דברים לשבת שובה תשפ"ד

                                                  " אין מחילה בעולם האלילים".

זוהי כותרת אחד המאמרים ליום כיפור בספרו של הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ "חיי שנה מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית". בשבוע החולף פרסמתי בפייסבוק פוסט קצר בו הופיעה הכותרת הבאה לדברים שכתב השל בערוב ימים : "תחיית הדת לא תבוא אלא על ידי חידוש המבוכה הפנימית." זהו משפט קולע אבל אתה שואל עצמך  - מה זה בעצם אומר  ?! תהיתי לא מעט סביב המשפט הזה ועיינתי במאמר עצמו ( "נשאת ונתת ?") ואחת המסקנות שאני מגיע אליה היא שהשל רוצה למקד את תשומת ליבנו בשאלות שקשורות לקיום האנושי יותר מבתשובות לשאלות הללו. השל רוצה למקד את תשומת  הלב שלנו לפליאה. זוהי נקודת מוצא משותפת למשוררים, לפילוסופים, לאנשים מן השורה  ולילדים. להלן דברי הפתיחה של הרב עדין במאמר לעיל. הדברים מעוררים שאלות. באשר לתשובות קהל הקוראים מופנה ליתר הדברים שבמאמר בספר עצמו בבחינת ואידך זיל גמור.

 "יום כיפורים מעורר הרהורים יותר מכל יום אחר בשנה. בין שיום זה משמש חוויה שלמה כשלעצמו, בין שהוא פועל רק מכוחם של זכרונות ילדות מתעממים, ואפילו אם פוגשים את היום רק בלוח השנה, יש בעצם שמו 'יום כיפורים' להזכיר שורה של מושגים קרובים־רחוקים: חטא, אשמה, סליחה, כפרה.

 ככלל, יום הכיפורים מעורר בחברה המודרנית בעיקר רגש של מבוכה. הוא מזכיר את המושג 'חטא', אשר החברה המתירנית מנסה לכאורה לעקור מן העולם; לעקרו מן החוק, מדעת הקהל ומן המצפון האישי. 'חטא' משמעו - שיש דבר מה שהוא אסור באמת, שיש משהו מאוס ובזוי בעצם, שיש מעשה שאי־אפשר לעשותו. אולם, כאשר התפיסה היא שהכל מותר - אי אפשר לחטוא עוד, ואם כבר אין אלים - אין גם למי לחטוא. העולם בו אנו חיים, מנסה להעמיד תמונה של חיים חופשיים ומשוחררים, ללא אלים וללא חטאים, ללא יסורי נוחם וכאבי חרטה, עולם שכולו דרור.

אך באמת, תמונה זו היא רק דמות ראווה חיצונית, שאיננה משקפת את המציאות בפועל. גם העולם החדש והנועז הזה, לא פחות מן החברה הישנה אותה הוא מחליף, כבול במאות חוקים וכללים, בעבותות של מושגי־יסוד ובחוטים דקים של מנהג ומסורת משלו. אמנם, פעמים רבות אין חוקים ומנהגים אלה דומים בדיוק לאלה של דורות קדומים, אך כמוהם ממש - הם  מוצקים ומגבילים, אלה הם תחליפי אלים."^

שבת שלום

    ג'ף

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית",מתוך המאמר "אין מחילה בעולם האלילים",הוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 56-57

אלו דברים לראש השנה תשפ"ד

אומר הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל על ראש השנה בספרו "חיי שנה":

"ראש השנה הוא יום החשבון הגדול של העולם, שבו עולה הצורך 'לשכנע' את הקב"ה שכדאי לו לברוא את העולם שוב. בראש השנה, תפקידו של עם ישראל הוא לספק לקב"ה רצון חדש לעשות זאת, וזו תכלית כל התפילות המפוארות וענייני היום. במובן זה, הדין של ראש השנה אינו מתמקד בעבירות, אלא בעיקר במהות האדם ונשמתו. למרות שראש השנה הוא יום הדין - אין מזכירים בו חטאים ועוונות כלל, משום שהוא גדול ונשגב מן הדיון על פגמים פרטיים; אין בו רק שקלול של מעשים טובים מול מעשים רעים, אלא הסתכלות  על כלל הפעולות וכלל הוויות האדם, אל מול קנה מידה הנמצא מעל ומעבר לחולף ולרגעי.

ואף על פי שראש השנה אינו וזמן המיועד לתשובה, הרי שהתשובה הוא הרקע לכל הווייתו. אין יום בשנה היכול להתקיים על פי מידת הדין, על פי החוק וקוי המסגרת בלבד, ובוודאי אמורים הדברים לגבי ראש השנה, שבו נקבעים הדברים בהיקף הגדול של השנה כולה. בעולם הטבעי, הפועל בדרך סיבתית גמורה, התוצאות של התנהגות שכנגד מידת הדין הן הרות אסון: כפי משמעות הפסוק 'תמותת רשע רעה' <תהלים לד, כב> - הרעה עצמה היא הממיתה את הרשע; לא כפעולה של ענישה על הרעה, אלא כתוצאה , כמו בליעת רעל. הרשע מת מפני שזוהי התוצאה הטבעית־הסיבתית של מעשהו. באופן עקרוני, על כל מעשה רע, כל דיבור וכל מחשבה - היינו אמורים למות, והעולם היה צריך לחזור לתוהו. האופן היחיד שבו ניתן להמשיך לשלב חדש, לשנה חדשה, היא כאשר אנו חוזרים - לרגע, ליום אחד - אל המקור הראשון שלפני ההתחלה.

לכן בראש השנה - גם אם לא מדברים על התשובה מחטאים, הרי שנעשית תשובה במובן הכולל ביותר - שבים אל המקור: אל מקור הנשמה, מקור החיים והעולם. .בראש השנה עולים אל מעל לעולם הסיבתיות, אל מקום שבו אין סיבה ומסובב - ומשם מקבלים שוב חיים חדשים. שבים אל המעיין הנובע שאיננו מוגבל, ושואבים ימים חדשים לכל השנה כולה. מן המעיין הזה - שלעולם אינו נפסק - מקבלים חיים לשנה בהשאלה, באשראי. משם שואבים חיים חדשים אל תוך הכלים, אל הימים של השנה הבאה."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית",מתוך המאמר "אל ראשית המלכות", הוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ'33-32

שבת שלום ושנה טובה 

      ג'ף

אלו דברים לערב הבג"ץ

 "פעם הייתי בטוח כי חישוב נכון עדיף על הניחוש. עכשיו אני יודע כי ניחוש, אם הוא מחובר אל המקורות הנכונים, מועיל יותר מן החישוב."

אהרן אפלפלד, "לילה ועוד לילה", כתר הוצאה לאור בע"מ עמ' 25

אלו דברים לשבת פרשת ניצבים וילך תשפ"ג

להלן המשך לדברים שהובאו כאן בשבוע שעבר מתחילת הפרק האחרון בספרו של שלום רוזנברג , "גשר צר"; 

"האמונה היא אם כן משימה מתמדת, מלאכה שלא נוכל לסיימה לעולם, ולמרות זאת אין אנו רשאים להיפטר ממנו, כמו שכותב ר' נחמן 'נמצא בעולם הבא כשיזכו להשגה יתירה באלקותו, בודאי יתחרטו ויעשו תשובה על השגת העולם הזה' (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, ו, ג). זו הרי משמעות תפילתנו בפיוט המופלא 'אנעים זמירות': 'תיקר שירת רש בעיניך'. אנו מנעימים זמירות תיאולוגיות, אבל אנו יודעים שהם תפילתו של אדם 'רש', עני בשפתו הדתית, בן אנוש המהמר ומנסה לפסוע אל מעבר לגבולות הפילוסופיה והמדע, אשר חייב לתקן את נוסח 'הימורו' בכל פעם ולהמשיך - למרות הכול - ללכת. התשובה שאנו חייבים לעשות בכל יום, כמצווה מתמדת, מחייבת אותנו לנסח מחדש את אמונתנו, אך לעשות זאת מתוך עמדה אורתודוקסית ולא פונדמנטליסטית. אנו נמצאים במעין מדרש מתמיד: 'אל תקרי 'מורשה' אלא מאורשה ( שמות רבה, לג, ז)  - אין 'מורשת היהדות'; יש אירוסין מתמידים המתחדשים בכל דור ודור.

כיצד נראים אירוסין אלה כיום, בעולמנו המודרני ?" שואל שלום רוזנברג ותחילת תשובתו לשאלה זו היא:

"רוצה אני להתחיל בקטע מאחד מסיפוריו של ר' נחמן מברסלב שהזכרנו בפרקים קודמים, ' מעשה מבן מלך ובן שפחה שהתחלפו' ( מעשה יא בספר 'סיפורי מעשיות' ):

מעשה במלך אחד, שהיתה שפחה אחת בביתו שהיתה משמשת את המלכה...והגיע זמן לידתה של המלכה, וגם השפחה הנ"ל הגיע זמן לידתה באותה העת. הלכה המיילדת והחליפה הוולדות, למען תראה מה תצמח מזה ואיך יפול דבר. והחליפה הוולדות והניחה בן המלך אצל השפחה ובן השפחה אצל המלכה...

כך נוצרה הסיטואציה הטראגית: הגיבור שלנו, בן המלך, אינו מכיר את זהותו האמיתית. הוא גדל כבן שפחה, אך כפי שלומדים אנו בהמשך הסיפור, מישהו מגלה לו את הסוד הגדול, שהוא בעצם בן מלך. הוא עצמו אינו משוכנע, אך על כל פנים, החשד הזה - האפשרות שהוא בן מלך - גורם לו צרות צרורות. בגינו הוא סובל, ובגללו הוא מגורש לניכר. וכך ממשיך הסיפור:

וחרה לו הדבר מאד לבן...על אשר נתגרש ממדינתו בחנם, כי הסתכל בעצמו למה ועל מה מגיע לי זאת להתגרש. אם אני בן המלך בוודאי אינו מגיע לי זאת. ואם איני בן המלך, גם כן אינו מגיע לי זאת...כי מה חטאי ? והרע לו מאוד. ומחמת זה לקח את עצמו אל השתיה, והלך לבית הזונות ורצה לבלות בזה את ימיו להשתרר ולילך בשרירות לבו, מחמת שנתגרש בחנם.

כפי שהטעמנו כמה פעמים לאורך הספר," מעיר שלום רוזנברג, "כוונת רבי נחמן לומר שכל אדם ואדם הוא בבחינת בן שפחה שנתגלה לו שהוא בן מלך. הסיפור מתאר את האדם המתייסר בספקות , הקרוע במתח שבין שני התיאורים של מהותו; בין האמונה הדתית האומרת שהוא בן מלך, לבין אלו הטוענים שלית דין ולית דיין. והוא לא יותר מבן שפחה. המשך הסיפור מתאר גם את מצבו של בן המלך המשוכנע בזהותו האמיתית. הוא מאמין בעצמו, אך הוא צריך להוכיח זאת אל מול מציאות הטוענת שהוא בן שפחה.

סיפור זה," אומר ש.ר, "מתאר נכונה את מצבו האקזיסטנציאלי של המאמין. המציאות יכולה להיות מוסברת בשתי צורות, מזווית הראייה של המאמין ומזווית הראייה של הממאן. אלא ששני הילדים התחלפו ואין שום אפשרות אובייקטיבית להכריע ביניהם. הפילוסופיה והמדע האובייקטיביים חייבים לשתוק ולהימנע מלנסות לתת תשובה חד משמעית, שכן היא אינה בגבולות יכולותיהם. כאן מקומה של האמונה."

שלום רוזנברג  "גשר צר - אמונה בעולם של ספק על פי ר' נחמן מברסלב" ספרי מגיד, הוצאת קורן, עמ' 204 - 206

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים על "אמת בצל המלחמה" של חסדאי

בפרק הראשון בספרו של יעקב חסדאי, "אמת בצל המלחמה", עוסק חסדאי בלקחי מלחמת יום הכיפורים, מבחינת צה"ל. בדברים שלו שם ישנו ניתוח של שלושה תחומים שחסדאי מכנה אותם "ליבה ונשמתה של החשיבה": "החשיבה המופשטת, החשיבה הביקורתית והחשיבה היוצרת."

ואלו דברי חסדאי בנושא:

"חשיבה מופשטת פירושה, חשיבה העוסקת בעקרונות ומתוך כך היא שיטתית ומקיפה. אין היא באה לתת פתרונות לבעיה חלקית ואין בכוחה לסייע למפקד הנמצא במצוקה בקרב. שם דרושה חשיבה אחרת. אולם החשיבה המופשטת חיונית ברמה האסטרטגית והאופרטיבית הגבוהה. היא מבטיחה שכל הנתונים נשקלים ושהפתרונות כוללים ומקיפים ואינם עשויים טלאים.

רק על־ידי חשיבה מופשטת ניתן לנסות ולחזות את הצפוי. שכן חשיבה מעשית תמיד מוגבלת לעבר ולניסיון של האיש החושב. כדי להרחיק ראות, יש לחשוב במושגים ולא בעובדות. תפישות העוסקות בנושאים של 'הרתעה', 'מאזן אימה' ואפילו 'גישה עוקפת' ו'ריכוז מאמץ', מבטאות בראש ובראשונה ניתוח מופשט של בעיה לצרכים מעשיים.

ברמות בכירות הכושר לנהל מלחמה קשור מאוד ביכולת להגדיר בצורה מופשטת מסקנות הנובעות מצבירת עובדות ונתונים.

חשיבה ביקורתית היא חשיבה שאינה משלימה עם הנחות ומוסכמות מרובות מדי ושואפת לבדוק ולבקר אותן מראשיתן. חשיבה זו היא אחד התנאים החשובים ליצירה רוחנית בכל תחום שהוא. במקום שיש ויכוח, אי־הסכמה ובדיקה מתמדת של מה שסוכם בעבר, יש סיכוי לפריחה ולהתחדשות של התרבות.

חכמת המלחמה היא תרבות מסוג מסויים ובמובן זה, מותנית פריחתה בביקורת, בוויכוח ובמחלוקת. מידה גדולה של הסכמיות והעדר ויכוח...הביאו לניוונה של המחשבה הביקורתית בצה"ל.

חשיבה יוצרת היא חשיבה המביאה לעולם יצירות ורעיונות שלא היו בו קודם. בעולם התרבות מבחינים בצורה בולטת בין כשרון רגיל לבין כושר יצירה. המבקר הספרותי עשוי להיות מוכשר יותר מן הסופר, אעפ"כ מייחד את הסופר הכוח היוצר.

חשיבה יוצרת זקוקה לטיפוח. צריך לחפש את האנשים היוצרים וצריך לעודד כל גילוי של יצירה. מבע הדברים הוא, שיצירה בהיותה חדשה, נתקלת בעולם זר ועויין וקל מאוד להחניקה ולהעלימה. רק עוצמתה של יצירה חזקה, או תנאי סביבה נוחים, מאפשרים ליוצר וליצירה לפרוח.

דברים אלה, היפים לעולם התרבות בכללו, יפים גם לצבא. אנשים כווינגייט עשויים להחנק במסדר צבאי בוטח בעצמו ומאובן. גדולתו של צה"ל בעבר היתה יכולתו להעלות מתוך עצמו פתרונות מקוריים ששיקפו מחשבה יוצרת בתחום הצבאי, ואופיו - שנתן מרחב מחיה לאנשים יוצרים. אולם, יכולת זו שהיתה מן הקוים המאפיינים ש לצה"ל בעבר, הלכה ודעכה. חיפושי דרכים חדשות פינו את מקומם להליכה בדרכים סלולות ומפקדים מקוריים הפכו למטרד ולאבן־נגף.

שלושה תחומי חשיבה אלה - המופשטת, הביקורתית והיוצרת - הם שלוש פנים של מטבע אחד. ההפשטה, הביקורת והיצירה קשורים זה בזה, תלויים זה בזה ונבנים זה מזה."

יעקב חסדאי, "אמת בצל המלחמה" (פרק א: "סדקים ביסודות") זמורה, ביתןף מודן הוצאה לאור עמ' 11-12