אלו דברים לשבת פרשת וירא תשפ"ד

 תחילה, קרי בשלושת השבועות האחרונים, סברתי שהטקסט שלהלן הוא לא רלוונטי לימינו אנו. חשבתי שהוא "פרווה" מדי. לאחרונה שיניתי דעתי. היום אני מבין שהטקסט להלן הוא רלוונטי מ"קל וחומר".  אם מה שקאלווינו כותב להלן נכון לגבי "ימים רגילים" הוא בוודאי נכון מכוח קל וחומר לימים הקשים שבאו עלינו החל מה 7 באוקטובר.

בספר "הערים הסמויות מעין" מספר הסופר קאלווינו סיפורים מפי מרקו פולו, המטייל והמספר הוינאי האגדי  אודות מסעות מדומיינים ל"ערים הסמויות מעין". הסיפורים מסופרים לקובלה קאן, קיסר סיני מהמאה ה13.  בסוף הספר  כותב קאלוונייו מפי  פולו את הדברים הבאים:

 "ופולו: "תופת-האנשים החיים איננה משהו שיהיה; אם קיימת תופת, הריהי כבר כאן, זו התופת בה אנו חיים יום־יום, זו שאנו יוצרים בהיותנו יחד. ישנן שתי דרכים להימלט מן הסבל: הראשונה קלה היא לרבים. לקבל את התופת כפי שהיא ולהיעשות חלק ממנה, עד כדי כך שאין מבחינים בה עוד. הדרך השניה הרת־סכנות היא ודורשת תשומת־לב ולימוד־מתמיד: לחפש ולדעת לְזַהות מי ומה בתוככי התופת אינם תופת, את אלה להביא לידי הֶמְשֵׁך, ולהעניק להם מרחב מחיה." 

 איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, תרגום גאיו שילוני, הוצאת ספרית פועלים בע"מ, עמ' 150

הרולד בלום, מבקר הספרות היהודי האמריקאי (גם הוא אגדי), אומר שמשפט הסיום הנ"ל הוא ציווי המורה לנו כיצד עלינו לחיות באופן מיטבי. ימים קשים אינם ימים להגות. נקודה. ועם זאת, כפי שלמדתי מאפלפלד, ימים קשים אינם מקשה אחת. פה ושם משם לפה, בתוך ימי החושך מבצבצות נקודות אור כאלו ואחרות. נקודות אור שכאלו יכולות להיות "אדם שמציע לך פרוסת לחם" (אפלפלד) , הן יכולות להיות שיר או שורה משיר, והן יכולות להיות גם קטע פרוזה, דוגמת זה שהובא לעיל.

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תשפ"ד

לאור הטרגדיה הכללית הפוקדת אותנו ובעיקר לאור אלפי הטרגדיות האישיות  והמשפחתיות שנפלו על ראשנו - צריך לשתוק. לעשות כל הנדרש במאמץ המלחמתי הכללי לרבות מתן סיוע ותמיכה למשפחות ולשתוק.

הדברים הבאים נכתבו השבוע ברגע של אתנחתא מהשתיקה ומהעשייה.

"מהפכות גדולות הן תמיד מטאפיזיות"*

כזאת היא  בוודאי המהפכה הגדולה של אברהם אבינו שאנו קוראים עליה בפרשת השבוע.

מלבד כדי להצביע על עוצמתה גדולתה והיקפה של המהפכה, אינני יודע פירושה של מטאפיזיות מהו לעניינו. ניחא.

כמו כן אינני יודע מה צופן עבורנו העתיד, בשוך הקרבות.

דבר אחד ברור. כנגד הברבריות השטנית שתקפה אותנו לפתע פתאום - הציווי המקראי ובחרת בחיים מהדהד במלוא עוזו ואולי יותר נכון לומר שהציווי מהדהד בקול דממה דקה.

מה פירוש וכיצד מתורגם הציווי ובחרת בחיים לחיי מעשה ?! על כך נכתבו כרכים רבים במשך הדורות לצד הדוגמא האישית של אנשי מופת החיים איתנו. כל אחד ואחת מאתנו תמצא את דרכה למענים לשאלה הזאת באופן עצמאי. מי שירצה יוכל להיעזר בספרות הקלאסית ובספרות הקנונית למיניהן.

למי יש ראש לקרוא ספרים בימים טרופים אלה ?!

חלף להביא מובאה קצרה מתוך אחד הכרכים הנ"ל, אסיים בפסוק קצר מפרק ג בקהלת שהובא כאן בשבוע שעבר 

 עֵת לַחֲשׁוֹת        וְעֵת לְדַבֵּר.

לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. כפי הידוע : עכשיו הזמן לשתוק. לשתוק ולעשות.

שבת שלום

   ג'ף

* אלברט קאמי בנספח לספרו "המיתוס של סיזיפוס" - התרגום שלי לנוסח שבאנגלית שבידי

             

                          צילום : א. י. פוזננסקי, 1930. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

 

אלו דברים לשבת פרשת נח תשפ"ד

לא מצאתי מילים השבוע לגודל השעה מלבד דברי החכם באדם:

                                                             לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים

עת ללדת                                    ועת למות

עת לטעת                                   ועת לעקור נטוע

עת להרוג                                  ועת לרפוא

עת לפרוץ                                 ועת לבנות

עת לבכות                                 ועת לשחׁוק

עת ספוד                                   ועת רקוד

עת לחשות                                ועת לדבר

עת לאהוב                                ועת לשנוא

עת מלחמה                               ועת שלום

שבת שלום

   ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת נח תשפ"ד

 עוד לפני המלחמה, בימי המולת המחלוקת סביב "הרפורמה", עלה על דעתי שיש במאמר של אברהם יהושע השל, "נשאת ונתת ?" כדי להורות לנו דרך, כיוון כיצד ניתן אולי לצאת מתוך הבוקה ומבוקה ומבולקה.

בתוך המולת המלחמה, עודני מחזיק באותה דעה אף ביתר שאת בכפוף לסייג ששעת מלחמה אינה עת ללבטים ובירורים. עת מלחמה היא עת נחישות והכרעה.

עם זאת, אין פירושם של נחישות והכרעה פשטנות וטמטום. כאן צריך לזכור ( למי שמכירה ) וללמוד ( למי שלא מכירה ) את "עקרון הקוטביות של השל".  אין כאן המקום והזמן להיכנס לכך. המעוניינים מופנים לעיין בפרק 33 לספרו "אלוהים מבקש את האדם".

בעת מלחמה כולנו צריכים להיות מגויסים למאמץ המלחמתי. עם זאת, כבכל מאמץ קבוצתי, ניהולו כרוך בחלוקת תפקידים. יש מי שתפקידו להסתער, ויש מי שתפקידו לפקד על ההסתערות, ויש מי שתפקידו להחליט לשלוח את הכוח לאן שבפועל מתחרשת ההיתקלות ועוד כהנה וכהנה, והדברים ידועים. הקיצר גם בימי מלחמה חובה שלפחות חלק מהאנשים "בכוח" יחשבו על מה יהיה "ביום שאחרי".

במסגרת הכנת הקרקע ל"אחרי המלחמה" ארצה להביא כאן ובטורים הבאים מובאות מ"נשאת ונתת?". הנה הראשונה שבהן*:

"ישראל באמונתו יחיה, וזו אין פירושה אמונת אנשים מלומדה. עשה תורתך קבע <אבות א טו>, אל תעש אמונתך קבע. 

כלום אמת הדבר שאנו שומרים על הנוסח ? אנו שומרים על הקליפות, אבל לא את התוך; שומרים את השגרה, אבל לא את הרט, את הטעם, את 'החוש'.

המאמין מתגושש, מתלבט ונאבק, אבל אינו שם מסווה על המציאות. מכאן שכל עבודתו לחפש את חותמו של הבורא, את הגושפנקא של הקדושה, של הפועל בנפעל. המאמין מחפש לו דרך שבה מוליכין אותו. בלי זיקה לאלוהים חיינו כמים המוגרים במורד, כגל מים שנעקר מן הים ונשפך על פני האדמה.

המאמין לא יברא לו אל בצלמו של האדם, וגם לא יגדיר אותו במושגיו של האדם. האדם מחפש לו מקום בתוך רצון עליון. הקדוש ברוך הוא מקומו של אדם, ואין אדם מוצא את מקומו אלא בו. נע ונד אדם בארץ, ואין לו מנוחה עד שמוצא את מקומו. אמונה חיפוש היא, הכשרת הנפש לצימאון. 'צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה, פְּנֵי אֱלֹהִים' [ תהילים מב,ג ]

נאבק האדם באלוהים בשני יצריו. פעמים עילאה גבר, פעמים תתאה גבר, כל דאלים גבר.<בתרגום: פעמים עליון גובר, פעמים תחתון גובר, כל החזק- גובר. מקור הביטוי הראשון בהלכות כשרות: אם, למשל, אוכל אסור קר נפל לתוך אוכל מותר חם - האם נאסר ? העם העליון (שנפל) גובר על התחתון (שבקערה) ? מקור הביטוי 'כל דאלים גבר' הוא במצבי ספק ממוניים - במקרים מיוחדים בית הדין אינו יכול להכריע ועל כן ' כל החזק- גובר'.>

אין המרה שיהא אדם עורך סך הכול ובא לידי מסקנה, דורש ומסכים לשמועה.

האמונה תחילתה געגועים וסופה דבקות. " ( וראו אלו דברים לחג סוכות תשפ"ד )

א.י. השל, "נשאת ונתת באמונה?" בקובץ "אלוהים מאמין באדם", בעריכת דרור בונדי, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, עמ'91 - 92 .

שבת שלום

ג'ף

* השניה אם "סופרים" את המובאה שהובאה באלו דברים לסוכות השנה שמתחילה ב"האמונה תחילתה געגועים"

אלו דברים לשבת פרשת בראשית תשפ"ד

 הנה מה שחיפשתי:

אין בכוחן של מילים להתייצב מול קטסטרופות גדולות; הן דלות, עלובות וחיש מהר מזדייפות. אפילו תפילות עתיקות אין בכוחן להישיר פנים מול אסונות."

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 96

יש עוד. אבל זה לא הזמן.

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת בראשית תשפ"ד ט

הרבה דברים עוברים בראשי.

אני יודע שהרבה דברים עוברים בראשכם גם.

הבנתי לאחרונה את הערך  התרפויטי  (מרפא )  ב "לרוקן את הראש".

אבל אני מבין גם שלצרותינו מפרוץ הזוועות בשמחת תורה ואילך אין ממש מזור 

המלה "כאב" לא ממצה.

נזכרתי באפלפלד.

אפלפלד הוא לא רק "נציג הטראומה", הוא ילד שכשהתבגר הפך לסופר.

וכך הוא כותב :

אלו דברים לשבת שמיני עצרת - שמחת תורה תשפ"ד

באלו דברים לסוכות כתבתי כאן, בהקשר למשבר שעובר על החברה הישראלית בתקופה האחרונה :

"ראשית חוכמה היא הבנת שורשי הבעיה שאתה מבקש לעסוק בה. זה לא תמיד ענין פשוט. במיוחד לא בענייני רוח.

ההצעה הראשונה שלי היא, על כן, שננסה להבין את שורשי הבעיה שאנו ניצבים בפניה."

לא פרטתי מה לדעתי היא הבעיה ולא מה הם  שורשי הבעיה/ הבעיות.

בגרסה הראשונה של אלו דברים שלפניכם השלמתי את החסר הנ"ל באל"ד לסוכות.

גנזתי לעת עתה את הגרסה הראשוני כי הטון שלו "יצא" פולמוסי.

אני בטוח שצדקתי בכל מה שכתבתי בגרסה הראשונה. עם זאת, העורך שבי העדיף לפעול על פי הפתגם הנשכח : "אל תהיה צודק תהיה חכם."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל בדברו על שמחה באופן כללי ועל שמחת החג באופן ספציפי  אומר את הדברים הבאים:

"מה טיבה של אותה הכנה פנימית הנצרכת לקראת הרגשה אמיתית של שמחה ומדוע עניינה וזמנה של השמחה הוא דווקא חג הסוכות ?

.......

כדי להבין זאת", אומר הרב עדין, "יש להקדים ולהתבונן מעט בטיבו של הרגש המנוגד לשמחה, העצבות. הבסיס הפנימי של העצבות הוא הגאווה, והיא המקיימת ומזינה את העצבות. שכן , בשורש הדברים אין העצבות אלא ביטוי ממושך לשאלה אחת 'למה זה מגיע לי ?', אשר ביסודה עומדת ההנחה ש'מגיע לי'. אין כל חשיבות לשאלה אם יש בסיס ממשי אובייקטיבי כלשהו להנחה זו, שכן עיקרה של התחושה היא תמיד פנימית־סובייקטיבית. כיון ש'מגיע לי' מפני מה נשלל ממני ? אם הדבר הוא שלי והוא ראוי להיות שלי אני מוכרח שהוא יהיה שלי !

ככל שאמונתו של אדם בצדקתו ובזכותו רבה יותר ומורגשת יותר, כך מתחזקת יותר הרגשת העלבון, הקיפוח והעוול שנעשה לו  כאשר הדבר 'נגזל' ממנו. ככל שהרגשה זו מתעצמת והולכת , כך גדל ומעמיק העיסוק ב'אני', הכעס כלפי הקב"ה, העולם, החברה או המקרה, וכלפי מי שאינו 'אני'.

לעצבות זו יש רק פתרון אחד, כאשר נלחם אדם (או חברה שלמה ) בהרגשה זו, כאשר אדם מנמיך את רמת מה ש'מגיע לו' למינימום, הרי כל מה שיש בידו יראה תמיד כמתנה שיש לשמוח עליה. אין זה אומר שאדם אינו צריך להילחם על מנת להשיג את הדברים שחשובים בעיניו, אלא שמאמצים אלו לא יביאו אותו לעולם לידי עצבות ושקיעה, אלא לרגש חיובי של פעילות ויצירה."*

"כאילו" בהמשך ישיר לדברים אלו -  אומר אהרן אפלפלד בראיון לרב שמואל ריינר ונילי בן ארי משנת 2018 במענה שאלה :  מהו 'הסיפור הגדול' שאותו אתה רוצה לספר לנו? - את הדברים הבאים:

"לפי השאלה הזו, אני יודע הרבה מאוד ובאחד הימים אוציא את כל הידע שלי בספר אחד –

 אבל לא כך. אני שמח על כל רבע פרק שיוצא, על כל חצי פרק. אני שמח, 

וזו לא סתם אמירה.

אין לנו באמת יכולת להבין מה אנחנו עושים בעולם הזה. מה שלימדו אותך, 

ומה שלמדת – שונים זה מזה. מה שמאפיין את האדם היא החלופיות שלו.

 הוא בן חלוף. היום הוא נמצא, מחר איננו.

אני לא עוסק בגדולות. ראינו איזושהי פינה בחיים, ראינו משהו שעניין אותנו,

 ריגש אותנו – זה משהו משמעותי. א-לוהים שוכן בפרטים הקטנים,

 לא בתפיסת עולם.

אני מפויס היום יותר. למרות שאף פעם לא הייתי מרוגז..."^.

חג שמח ושבת שלום

     ג'ף

* הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית", מתוך המאמר "זמן שמחתנו",הוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 102 - 103

^ https://www.maalegilboa.org/article/%D7%9C%D7%A9%D7%AA%D7%95%D7%A7-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94?fbclid=IwAR3NJjNoX78eqtpVFuqk34-zEVfcjz5X9c4-XfXP2YmYBfIghoeBqAg64L0

אלו דברים לשבת שמחת תורה - שמיני עצרת תשפ"ד

 באלו דברים לסוכות כתבתי כאן, בהקשר למשבר שעובר על החברה הישראלית בתקופה האחרונה :

"ראשית חוכמה היא הבנת שורשי הבעיה שאתה מבקש לעסוק בה. זה לא תמיד ענין פשוט. במיוחד לא בענייני רוח.

ההצעה הראשונה שלי היא, על כן, שננסה להבין את שורשי הבעיה שאנו ניצבים בפניה."

לא פרטתי מה לדעתי הם הבעיות ולא מה הם  שורשי הבעיה/ הבעיות.

אנחנו חלוקים בינינו שלא לומר מפולגים שלא לומר ששסע נפער בתוכנו.

זוהי אחת הבעיות.

ב1948 "הבינו", נדמה לי,  שיש בעיות - -וחילוקי דעות שאינן ניתנות לפתרון; חלף לכלות אנרגיות ומשאבים על פתרונות לא יועילו, צריך לחפש דרכים לחיות זה לצד זה בבחינת חיה ותן לחיות. נדמה לי שזה עבד די טוב עשרות בשנים. אבל הזמנים משתנים, ויש בעיות שאם לא מתמודדים איתן הן מבעבעות, נהיות חמורות יותר, ומתפרצות בסופו של דבר. אבי ז"ל, שהיה בין היתר רופא, היה אומר ככל שאתה מתמודד עם בעיה "כשהיא קטנה" היא פחות בעייתית.

בעיה נוספת שמלווה אותנו מאז קום המדינה ועוד קודם היא : כיצד עלינו להתייחס לעוצמה ? לכוח.

העם היהודי סבל לאורך הגלות מהעדר עוצמה מדינית, מהעדר כח.

יש הסבורים ששורש קיומנו כאן כמדינה בג'ונגל המזרח התיכון הוא להבטיח שמה שאירע לנו באירופה בשנו הארבעים של המאה הקודמת לא יתרחש שנית, ואם נגזר עלינו להילחם על קיומנו, שנית לא נלך כצאן לטבח. אם נגזר עלינו אבדון אז בסיבוב הבא  "ניקח איתנו לשם " גם את אויבנו.

ובכל זאת, נדמה שאחת מלקחי מלחמת יום הכיפורים היא שיש מגבלות לכוח.

ברור לי לצערי הרב שיש בתוכנו יותר מדי אנשים שאו ששכחו את הלקח את זה או שלא לא למדו אותו.

אנשים אלה זכו לאחרונה לעדנה, אנשי הקיצון זכו לעמדות כח שאסור היה שיגיעו עליהן. אבל זה קורה ועם זה צריך להתמודד.

אסור לטמון את הראש בחול. אסור להתעלם מבעיות וממשברים. אסור לחשוב שאנחנו סופרמנים ואסור לחשוב ש"אלוהים לצידנו" וש"הוא" יילחם את מלחמותינו וידנו תהיה על העליונה ויהי מה. ההיסטוריה היהודית מלמדת אחרת.

רציתי להימנע מטון פולמוסי. רציתי לדבר כאן על שורש השמחה לפי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ.רציתי לדבר על דרכו המתונה וגישתו המתונה של אהרן אפלפלד.

נכשלתי בזה.

כל כישלון הוא הזדמנות לתיקון

חג שמח

ג'ף

אלו דברים ליום ה - חוה"מ סוכות תשפ"ד

 ב"אין שאננים בציון" שואל אהוד  בן עזר את ישעיהו ליבוביץ, בין היתר : כיצד נראים בעיניך מחיר הציונות ועתיד היחסים בין ישראל לערבים לאחר מלחמת יוני 1967? תמצית תשובתו של ליבוביץ היא: "אנחנו נידונים להתקיים תקופה שאורכה אי־אפשר לדעת מראש ללא שלום וממילא גם ללא ביטחון."

ואז שואל אותו בן עזר: האם איננו חייבים משום כך לשקול בדעתנו למען מה אנו מוכנים לקבל עלינו את העתיד הזה ?
ומשיב ליבוביץ :
"התשובה היחידה המאפשרת לנו את ההשלמה עם העתיד הזה היא שאנו עושים את זה למען מדינתנו היהודית אשר בה ובמסגרתה יוכרעו בעיות ההמשך ההיסטורי של העם היהודי ושל היהדות. אם לא תשמש המדינה מסגרת למשימה זו - זאת אומרת אם המדינה לא תהיה מדינה יהודית, אז אין כל טעם לקיים אותה. מדינה אינה ערך אלא אינסטרומנט. אינסטרומנט הנחוץ להגשמתם ולקיומם של דברים שיש להם ערך, ולגבינו הערך הוא העם היהודי והיהדות.
מדינה הכוללת ארבעים או חמישים אחוז אוכלוסייה לא יהודית, ואשר כל בעיותיה לא יהיו אלא כיצד לקיים את שלטונה על אוכלוסייה זאת - לא תהיה מדינה יהודית , אלא סתם מנגנון ריבוני שלטוני הנמצא בידי יהודים. העלאת המדינה כמנגנון שלטוני ריבוני, ללא קשר לתוכנה ולצביונה, לדרגת ערך - זוהי תמצית הרעיון הפאשיסטי. לקיומה של מדינת ישראל אין טעם אלא אם היא ממשיכה את ההיסטוריה של העם היהודי. ואם אין היא ממשיכה אותה -  אין טעם לקיומה, ואף אין לה זכות קיום.
בן עזר: אך אין כל סימנים לכך שהסיטואציה בה אנו מצויים עשוייה להשתנות בעתיד הנראה לעין.
ליבוביץ: אם המצב הזה, זאת אומרת החזקת מיליון וחצי ערבים בשלטוננו, ייוצב, התוצאה תהא: ראשית - חורבן מדינת ישראל; שנית - הרס העם היהודי כולו בגלל ניתוקה של המדינה מן העם היהודי והתרכזותה כולה בבעיות קיום השלטון; שלישית - ערעור כל המבנה הדימוקראטי והסוציאלי של חברתנו, הן מבחינת הפיכת המדינה למדינת משטרה, ליתר דיוק מדינת ש.ב, והן על־ידי יצירת עם עובד ערבי, הנשלט על־ידי מנהלי עבודה, מפקחים, פקידים, שוטרים וחיילים יהודים."*

מועדים לשמחה

        ג'ף

* *אהוד בו עזר, אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות, ספרית אפיקים , הוצאת עם עובד, 1986, עמ' 130 -131

אלו דברים לחוה"מ סוכות תשפ"ד

 "מן הון להון" הגעתי לתמלול שיחה של הרב שמואל ריינר ונילי בן ארי עם אהרן אפלפלד משנת 2018.

לקראת סוף השיחה שואלים את אפלפלד: מהו 'הסיפור הגדול' שאותו אתה רוצה לספר לנו?

ואפלפלד משיב:

"לפי השאלה הזו, אני יודע הרבה מאוד ובאחד הימים אוציא את כל הידע שלי בספר אחד –

 אבל לא כך. אני שמח על כל רבע פרק שיוצא, על כל חצי פרק. אני שמח, 

וזו לא סתם אמירה.

אין לנו באמת יכולת להבין מה אנחנו עושים בעולם הזה. מה שלימדו אותך, 

ומה שלמדת – שונים זה מזה. מה שמאפיין את האדם היא החלופיות שלו.

 הוא בן חלוף. היום הוא נמצא, מחר איננו.

אני לא עוסק בגדולות. ראינו איזושהי פינה בחיים, ראינו משהו שעניין אותנו,

 ריגש אותנו – זה משהו משמעותי. א-לוהים שוכן בפרטים הקטנים,

 לא בתפיסת עולם.

אני מפויס היום יותר. למרות שאף פעם לא הייתי מרוגז..."*.

מועדים לשמחה 

     ג'ף

*

https://www.maalegilboa.org/article/%D7%9C%D7%A9%D7%AA%D7%95%D7%A7-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94