תחילה, קרי בשלושת השבועות האחרונים, סברתי שהטקסט שלהלן הוא לא רלוונטי לימינו אנו. חשבתי שהוא "פרווה" מדי. לאחרונה שיניתי דעתי. היום אני מבין שהטקסט להלן הוא רלוונטי מ"קל וחומר". אם מה שקאלווינו כותב להלן נכון לגבי "ימים רגילים" הוא בוודאי נכון מכוח קל וחומר לימים הקשים שבאו עלינו החל מה 7 באוקטובר.
בספר "הערים הסמויות מעין" מספר הסופר קאלווינו סיפורים מפי מרקו פולו, המטייל והמספר הוינאי האגדי אודות מסעות מדומיינים ל"ערים הסמויות מעין". הסיפורים מסופרים לקובלה קאן, קיסר סיני מהמאה ה13. בסוף הספר כותב קאלוונייו מפי פולו את הדברים הבאים:
"ופולו: "תופת-האנשים החיים איננה משהו שיהיה; אם קיימת תופת, הריהי כבר כאן, זו התופת בה אנו חיים יום־יום, זו שאנו יוצרים בהיותנו יחד. ישנן שתי דרכים להימלט מן הסבל: הראשונה קלה היא לרבים. לקבל את התופת כפי שהיא ולהיעשות חלק ממנה, עד כדי כך שאין מבחינים בה עוד. הדרך השניה הרת־סכנות היא ודורשת תשומת־לב ולימוד־מתמיד: לחפש ולדעת לְזַהות מי ומה בתוככי התופת אינם תופת, את אלה להביא לידי הֶמְשֵׁך, ולהעניק להם מרחב מחיה." 
איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, תרגום גאיו שילוני, הוצאת ספרית פועלים בע"מ, עמ' 150
הרולד בלום, מבקר הספרות היהודי האמריקאי (גם הוא אגדי), אומר שמשפט הסיום הנ"ל הוא ציווי המורה לנו כיצד עלינו לחיות באופן מיטבי. ימים קשים אינם ימים להגות. נקודה. ועם זאת, כפי שלמדתי מאפלפלד, ימים קשים אינם מקשה אחת. פה ושם משם לפה, בתוך ימי החושך מבצבצות נקודות אור כאלו ואחרות. נקודות אור שכאלו יכולות להיות "אדם שמציע לך פרוסת לחם" (אפלפלד) , הן יכולות להיות שיר או שורה משיר, והן יכולות להיות גם קטע פרוזה, דוגמת זה שהובא לעיל.
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה