אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשפ"ה

היום  454 ימים  למלחמה

לעילוי נשמת הנופלים, 

לרפואת ינון גנון בן אילנית אבוטבול גנון, יהודה אהרן  בן מרים אסתר, נועם צבי אליעזר בן אפרת, וכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם

"המִּדְבָּר, מַרְאָה למסתכלים בו."*

בסיכום דבריו על פרשת השבוע בספרו "חיי עולם",  כותב הרב עדין אבן ־ישראל שטיינזלץ:

"כפי שזה נראה, הרי שעד נצח נצחים שני הדברים הללו יישארו: אחד העומד על מכלול ועל שלמות, ואחד העומד על פגם ועל בנייה; אחד היונק את כוחו מכך שהוא מושלם, והאחר - מן היכולת להתחדש. שני אלו לא יתחברו להיות דבר אחד לגמרי, אבל ביחד הם בונים - כמו הישר והמעגל, הקשת והמיתר - את מתח החיים שלנו. אנו נמצאים בין שניהם, ומשניהם יחד נוצר כלי חדש."^

לפני זמן מה, סימנתי לעצמי את פרק 18 בספר " סיפור חיים " של אהרן אפלפלד.

בפרק 18 כותב אפלפלד: 

" אצל דב סדן נודע לי דבר שלא הרבו לדבר עליו באותם הימים, כי רוב הסופרים העבריים היו כפולי לשון, הם כתבו בה־בעת בשתי הלשונות. הגילוי הזה היה בשבילי גילוי מרעיש. משמע שהכאן והשם אינם מנותקים  כפי שרעשו הססמאות. קראנו את מנדלי בשתי לשונותיו וכן את ביאליק, את שטיינברג ואת עגנון. העברית שלהם הייתה מחוברת אל מקומות מוכרים לי, אל נופים שזכרתי ואל איזו נגינה שְכוּחה שנתגלגלה אלי מן התפילה של הסבים. העברית של עליית הנוער והצבא הייתה שפה לעצמה, שלא היה לה שום חיבור אל שפתי הקודמת ואל ניסיונות חיי הקודמים.

דב סדן פרשׂ לפנינו מפה יהודית אחרת, מפה שבה עברית ויידיש, אמנות עם ואמנות של יחידים, דרות בכפיפה אחת. בראייתו הכוללת של דב סדן לא הייתה שום מונוליתיות יהודית, לא לשונית ולא אמנותית. הוא ראה את החיים היהודיים בהווה כמו אחרי השבירה הגדולה, אם להשתמש במונח קבלי. כמו אז גם עכשיו יש שברים רבים, ותפקידנו הוא לאחותם ולהעלות את הניצוצות החיים בתוכם. ובמילים אחרות: הדרך הראשית של החיים היהודיים השתבשה, ועתה אין לנו אלא לאסוף את הרסיסים ולנסות לאחותם. התנועות היהודיות הגדולות של מאתיים השנים האחרונות: החסידוּת, המתנגדוּת, ההשכלה והתחייה, שוב אין בכוחן לחיות בנפרד, ויש להרכיב מהן חיים יהודיים חדשים. הפלורליזם הזה נשמע משונה באותם הימים. אידאולוגיות אינן סובלות פלורליזם. העולם מחולק היה לשחור וללבן: גולה לעומת מולדת, חיי מסחר לעומת חיי עבודה, חיים קולקטיביים לעומת חיים פרטיים, אך מעל לכול רעמה הססמה הנודעת: 'שכח את הגולה והכה שורש באדמה'. אך מה לעשות ובי קינן סירוב עמוק להכחיד את עברי ולבנות על הריסותיו חיים חדשים. המחשבה  כי אדם חייב להכחיד את עברו כדי לבנות עליו חיים חדשים נראתה לי כבר אז משובשת, אך אני לא העזתי להשמיע מחשבה זו אפילו לעצמי. אדרבא, האשמתי את עצמי בגלותיות, במחשבה בורגנית וכמובן באנוכיות שאין לה תקנה. מבחינה זו, ולא רק מבחינה זו, היה דב סדן מורה דרך אמיתי. הוא ידע בדיוק מאין באתי ואילו ירושות עיוורות אני נושא בתוכי, וגם ניחש שבעתיד יהיו ירושות אלו המסד והטפחות של חיי."*^

ולסיום, דברי ר' נחמן מה"תורה" האחרונה ב"לקוטי מוהר"ן", התורה הידועה, רפ"ב:

"דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויכול להשיבו בתשובה."

המשך בלי נדר יבוא

שבת שלום

    ג'ף

 *יהודה עמיחי, בספר  "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול", מתוך הקובץ "שירי ארץ ציון וירושלים", הוצאת שוקן, עמ' 7

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 107 - 108

*^ אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 104 - 105

אלו דברים לשבת פרשת מקץ - שבת חנוכה תשפ"ה

היום  448 ימים  למלחמה

לעילוי נשמת הנופלים, 

לרפואת ינון גנון בן אילנית אבוטבול גנון, יהודה אהרן  בן מרים אסתר, נועם צבי אליעזר בן אפרת, וכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם

"מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול"

"העולם אינו נגמר"

השורות דלעיל הן כותרות משני ספרי שירה, האחד של יהודה עמיחי והשני של צ'ארלס סימיק.

בשיר השני ב"מאחורי כל זה" מתוך קובץ שירים שנקרא "שירי ארץ ציון ירושלים" כותב עמיחי :

"המלחמה פרצה בסתיו, בגבול הריק

בין ענבים ובין פירות הדר.

השמים כחולים כורידים בירכי אשה מיוסרת.

המִּדְבָּר, מַרְאָה למסתכלים בו.

זכרים עצובים נושאים זכר משפחותיהם,

בגיבנת תרמיל, במנשא, בחגור,

בשקי נפש ובשלפוחיות כבדות של עיניים.

הדם קפא בעורקיו, לכן לא יוכל להשפך,

אלא רק להשבר לרסיסים."*

סימיק כתב מאמר קצר על עמיחי שכותרתו : "שירה: אמנות הזכרון."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ כותב על פרשת השבוע בספרו "חיי עולם":

"בתוך הזמן של העולם יש מעין שנתות, סוג של סימנים, ששייכים למאורעות שצריכים לקרות. כך הוא בחיים הפרטיים של בן אדם, וכך גם בחייה של קהילה או של אומה -  יש סדר מסוים לזמנים. השנתות הללו הם הקץ שבו הדברים צריכים להתחולל, לאמור: יש מהלך של מאורעות, והוא מתקדם בעזרת כל מיני מנגנונים, סיבות ומסובבים שפועלים בצדה האחד של הסיבתיות. אחר כך, בדבר מסוים, יש מן גזירה של מעלה שצריכה להתקיים ברגע מסוים, והיא מתקיימת."

חנוכה שמח

שבת שלום

   ג'ף

* יהודה עמיחי, מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, הוצאת שוקן, עמ' 7

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשפ"ה (חלק ב )

 היום  441 ימים  למלחמה

לעילוי נשמת הנופלים, 

לרפואת ינון גנון בן אילנית אבוטבול גנון, יהודה אהרן  בן מרים אסתר, נועם צבי אליעזר בן אפרת, וכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם

הרב עדין אבן־ישראל ( שטיינזלץ ) זצ"ל:

"פעמים רבות עולה שאלה בדבר צורת ודרך הלימוד הראויה. תשובתה, בעצם, נמצאת בכל גמרא, בראשונים ובאחרונים. שכן מהו מקומה של הקושיה, של הקשיא, של האיבעיא ושל התימא ? מתברר, שבמובן מסוים, הגמרא חיה על קושיות יותר מאשר על תירוצים. התשובה בדבר הדרך ללמוד היא פשוטה אפוא - לשאול ולהמשיך לשאול.

.....

מדוע אנו חיים על קושיות ? מפני שהאופן של הקושיות הוא לא אופן שבא בדיעבד. התפיסה היא שבעל השאלות הוא דווקא התלמיד חכם; אם אני עם־הארץ - אין לי שאלות. התפיסה היא בעצם, שכשהקב"ה נותן לנו את התורה, הוא לא מוכר לנו שלוות נפש. זהו לא חלק מן התגמול. בתפיסה זו, אדם שהגיע למצב בו אין לו יותר קשיים, אין לו יותר ספיקות ובעיות - הוא איננו האדם השלם, אלא להפך, הוא איש שיצא מן העולם לגמרי.

משמו של ר' שמחה בונים מפשיסחה אמרו: כל אדם צריך לדמות לנפשו כאילו הוא עומד וראשו על סדן, והיצר הרע עומד מעליו עם גרזן גדול, והנה עוד רגע הוא עורף את ראשו. שאל אותו אחד מתלמידיו: ומה קורה אם אדם לא מדמה לעצמו כך ? ענה לו ר' שמחה בונים: זה סימן מובהק לכך שהיצר הרע כבר כרת את ראשו. אדם שכבר אין לו יותר ייסורים, אדם שהגיע  אל השלווה והמנוחה - זה סימן שהוא כבר מת, ראשו כבר קצוץ וערוף, וזו הסיבה שיש לו חיים טובים, שקט ושלווה."*

שבת שלום

    ג'ף

הדמות שבאמצע הצילום להלן הוא ר' שמחה בונים מפשיסחה

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 86-84

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשפ"ה

היום  440 ימים  למלחמה

לעילוי נשמת הנופלים, 

לרפואת ינון גנון בן אילנית אבוטבול גנון, יהודה אהרן  בן מרים אסתר, נועם צבי אליעזר בן אפרת, וכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם

יש הרבה מאוד סכנות ומגרעות בפייסבוק כמו גם בשאר ה"סושל מדיה". לצד זה יש כמה מעלות. אחת מהן היא שיש שם אוצר בלום של דברי חכמה. הצרה היא שמשפט חכם אחד בודד על הצג הוא כמו מנורה חשמלית שאינה מחוברת לשקע חשמלי. על כל מקרה מדובר ב"סיפור חיינו" במאה העשרים ואחת. כולנו שועטים קדימה ליעד לא ידוע, במינונים שונים של תחושות שליליות וחיוביות, חרדה דיכאון שמחה שלווה תעוזה ואורך רוח וכמובן ספגטי.  טוב חומוס. על כל פנים חמוצי הבית. על כל פנים זכרונות. רשמים של מורים לחיים אהרן אפלפלד, אברהם לינקולן, יואל הופמן...ולהבדיל כל האנשים הטיפשים והרשעים מסביבנו שאתם יודעים מי הם. ושוב לסיום, ושוב להבדיל : אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה הקוצקר והמי השילוח.

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשפ"ה

 יש מה ללמוד משורות הפתיחה של אלן גינזברג בשירו Howl יללה:

I saw the best minds of my generation destroyed by madness, starving hysterical naked,

dragging themselves through the negro streets at dawn looking for an angry fix,

ראיתי את הנפשות הטובות ביותר בדורי מושמדות על ידי טירוף הדעת, מורעבות, היסטריות,* ערומות , גוררות עצמן מול הרחובות של האפרו אמריקאים בחיפוש אחר מנה קשוחה

מי יודע כיצד מתרגמים minds ?

לעדכן או לא לעדכן המילה negros ?

אלה אינן השאלות החשובות.

מי יודע בוודאות גמורה היכן אנו ולאן פנינו ?

אומר הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בפתח דבריו על הפרשה ב"חיי עולם"

"מקובל לומר כי יעקב אבינו שייך למידת האמת - כפי שאומר עליו הנביא ( מיכה ז, כ ) : 'תתן אמת ליעקב'. אולם בפועל, בענייני המציאות הפשוטים, אפשר לראות לאורך כל הסיפורים  עליו איך הוא מתפתל ומתפתל. כך בפרשת תולדות, כך בפרשת ויצא וכך גם בפרשת וישלח; גם בפרשת השבוע הבא, וישב, אנחנו רואים איך הדברים חוזרים אליו מכיוון אחר. הבעיה מנוסחת בצורה החריפה ביותר בפרשת השבוע, דווקא אצל בניו של יעקב: 'ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה' ( בראשית לד, יג ) . אמת היא שאת המילה 'במרמה' אונקלוס מתרגם 'בחוכמתא', אבל גם בתור חכמה, זוהי חכמה עקומה, חכמה שלא בגדר הישר. מכל הסיפורים על יעקב נראה, שבך הכל, כאשר כתוב 'תתן אמת ליעקב', זה אולי משום שהאמת קצת חסרה לו."^

בהמשך הדברים שם דן הרב עדין בטיבה של אמת. 

סיכומו של דבר, על פי הרב עדין הוא:

"כאשר אנחנו עוברים בתוך מישורי החיים, כשאנו מנסים להגיע לאמת עד כמה שאפשר - אנחנו חייבים לבלוע המון דברים שהם לא שלמות. ורק כך נוכל להגיע לדרגה הגבוהה ביותר בתוך מציאות העולם."^

שבת שלום

  ג'ף

*על פי הטקסט אפשר היה לחשוב ש"היסטרי" הוא כאן שם תואר ל"ערומות". בהקלטה של גינזברג מקריא את השיר מתברר  שלא כך.

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 73 ו80

מתוך פרק 16 בספרו של אבי שגיא "אתגר השיבה אל המסורת" עמ' 389 - 390

 "סילוקה של המטאפיזיקה מהדת בהגותו של ליבוביץ בא לידי ביטוי בשני מישורים: הראשון, שלילת התיאולוגיה, והשני, שלילת קיומן של 'עובדות דתיות'. אחד התחומים הקלאסיים בהגות הדתית הכללית והיהודית הוא התיאולוגיה, היינו עיוסק מפורט ומדוקדק באל ובתאריו....ואולם כל היגד ביחס לאל מתחייב...להנחות שלפי ליבוביץהן חסרות מובן מבחינה הכרתית ולפיכך בלתי קבילות מבחינה דתית.

ליבוביץ, כויגנשטיין לפניו, היטיב להביןשהשימוש במילה 'אל' אינו מחייב הבנה מלאה של מה שהיא מייצגת.

באופן דומה מסלק ליבוביץ מהדת את התחום של 'עובדות גתיות', כגון בריאה, התגלות במעמד הר סיני, השגחה, וכיוצא בזה. העובדות נקבעות אך ורק על ידי מה שהתחולל במציאות ומה שניתן לאימות בכלי הכרתנו הסטנדרטיים, וכל אחת מהעובדות הנזכרות אינה פתוחה להכרה ואימות של הכרתנו.

העקרון המנחה פרשנותו זאת הוא זה:

אירועים היסטוריים...הם מצד עצמם אינדיפרינטיים מבחינת ההערכה הדתית. אין מאורע בהיסטוריה מקבל משמעות דתיתת אלא אם הוא מבטא תודעה דתית. ז.א: אם הוא תוצאה של התודעה הדתית - דעת ה' ועבודת ה' - של הנוטלים חלק במאורע זה. ( יהדות עמ' 92 )

ההתגלות בהר סיני אינה מציינת עוד אירוע שהתרחש בעבר, אלא היא אחד המודות שעיצבה הדת היהודית עצמה. ..משמעותו של מעמד הר סיני הוא הכרת הצו שנצטוינו. מושג 'ההתגלות' בשפה הדתית אינו מציין עובדה בכולם ואף לא נורמה כלשהי בתוך המערכת, הוא מציין שיפוט בדבר מעמדה של המערכת כולה...

לפי התפיסה המסוריתית ההתחייבות לשמירת התורה והמצוות נכזרה מהעובדה ההיסטורית של מעמד הר סיני שהתרחש זמן ובמקום מסוימים

עובדות הן קונטינגנטיות מבחינת הסטטוס הלוגי שלהלן. כל מה שאנו מניחים שהוא בגדר עובדה, עשוי להתברר כבדיה וכתדמית. התוקף של עובדה בתור עובדה, אינו יותר מאשר תוקף אפשרי, שבעיקרון עשוי להיות מופרך. לעומת זאת, הדיספוזיציה של המאמין שונה לחלוטין. המאמין מאמץ אץ אמונתו ללא תנאי, אין הוא מוכן להניח כלל ועיקר את האפשרות שאמונתו תופרך. לפיכך לא ייתכן שמהחויבות הדתית תתבסס על עובדה כלשהי

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשפ"ה

היום  426 ימים  למלחמה

לעילוי נשמת הנופלים, 

לרפואת ינון גנון בן אילנית אבוטבול גנון, יהודה אהרן  בן מרים אסתר, נועם צבי אליעזר בן אפרת, וכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם

באחד השירים של בוב דילן יש שורה שאומרת:

And every one of them words rang true; And glowed like burnin’ coal; Pourin’ off of every page; Like it was written in my soul from me to you *

כל אחת מהמילים ההדהדה אמת ורשפה כמו פחם בוער, נשפכות מכל דף כאילו נכתבה בנשמתי ממני אליך

נזכרתי בשורה הזאת כשראיתי לפני כמה רגעים את דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע.

ואלו דבריו:

"הפרשה הזו היא לא רק פרשת השבוע, והבעיות שעולות בתוכה הן לא רק הבעיות של יעקב - זו פרשת התקופה ופרשת הדורות שלנו. זה לא שבשבוע הבא נעבור לסיפור אחר - זו פרשה בו אנו חיים במשך הדורות האחרונים, בצד הזה שאדם עומד ופתאום מבין איך נראה העולם שסביבו. והשאלה היא מה עושה יעקב של עכשיו כשהוא עומד אל מול הדברים האלו."
...
"הפרשה הזו היא הפרשה של החיים שלנו כבני אדם, החיים שלנו כבני יעקב. הבעיה הזו של יעקב, האיש הישן, היא בעיה כללית. יעקב רואה את החזון הזה, הסולם שמחד מגיע השמימה ומאידך מוצב ארצה, והוא יכול להבחין ולהכיר באמיתיות שלו דווקא כאשר הוא יוצא מבית אבא, משום שאז היא מובנת מתוך המציאות מסביב. כשהוא בבית המדרש הוא לא ראה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו, מפני שהוא לא ידע עד כמה העולם תלוי ועומד לו על יעקב אחד. היה נראה לו שהוא יכול להיות שם בתוך הקופסה שלו, ושהכל בסדר; שיתקיים העולם על ידי שם ועבר, על ידי אנשים אחרים.
'כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה' (ברכות ו, ב). עומד לו עולם שלם ואומר: האדם הזה צריך להיות ההצדקה של המציאות, הכיוון והמשמעות של העולם. 'כי זה כל האדם' (קהלת יב, יג) - זהו האיש שעליו עומד הקיום של העולם. העולם הוא המסגרת בה האדם הזה- כל אדם - אחראי, וכשיש פגמים, פירוש הדבר הוא שלא מתקיים העניין של 'ישראל אשר בך אתפאר'.
הדרישה מהאדם היא שדמותו שלמטה תתאים לדמותו שלמעלה. זו דרישה קשה מאד, חמורה מאד, וגם אלו שעובדים על זה בכל לב ונפש, שלא הפסיקו מיגיעתם אפילו רגע אחד, גם הם נשאלים 'האם זה ישראל אשר בך אתפאר ?' הדבר הזה לא תלוי בגדולי ישראל ולא בצדיקי הדורות, לא בחכמים ולא במנהיגים; הוא תלוי באיש אחד שאחרי שנים של עבודה יצא החוצה לרגע אחד. אז הוא מתחיל לראות איך כל העולם כולו עומד ותלוי עליו. איך שכל המציאות כולה תלויה בו. למרות שרגליו עומדות ארצה ממש ובהחלט ייתכן שהוא גם שקוע באדמה - ראשו מגיע השמימה. רק שם הוא הגבול."^

שבת שלום

    ג'ף

https://www.bobdylan.com/songs/tangled-blue/ *

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "חיי עולם - שיחות על פרשת השבוע", הוצאת קורן ירושלים,  שפע - מגיד, עמ' 66, 70 -71