אלו דברים לשבת פרשת ויקרא תשפ"ה - לזכרו של שי בן טל ז"ל

 שי הלך מאתנו.

אך מכיוון שהעירו לי פעם "שלא אומרים שפלוני הלך לעולמו בטרם עת ", איני מוסיף זאת כאן.

מי יודע חישובי העיתים ?

בימים האחרונים שמעתי הרבה על שי, על פועלו ועל אישיותו, על חיוניותו  ועל הרב גוניות שלו, על ההומור הטוב שלו ועל המנהיגות שלו.

כל אלה הכרתי מקרוב אצל שי.

הערכתי אותו ואהבתי אותו, כמו רבים שפגשו אותו במהלך חייו.

הדברים שלהלן מאת יואל הופמן, מבטאים לעניות דעתי, חלק מתחכמת החיים וחדוות החיים שהיו בשי:

"לעיתים, דברי הסבר ופירוש, יותר משהם מקרבים אותנו, עשויים הם להרחיקנו מלבו של ענין ולסבך עלינו את דעתנו. בני האדם נוהגים לנתק עצמם מן הדברים. את החלל הנוצר בינם לבין הדברים הם ממלאים במושגים, בתיאוריות, בעקרונות ובאמונות. וכך אנו עוסקים תדיר בחיפוש אחר הדברים המצויים אתנו מלכתחילה. כדי להבין אין אנו זקוקים לתחכום אלא לראייה צלולה ולשכל פשוט. ניטול בידנו מראה ונתבונן בפנינו מקרוב: זיפי זקן, קמטי העור שבצידי העיניים, קצה האף…אין כל צורך לפזול לצדדים כדי להסביר את מראה פנינו באופן זה או אחר. אחרי שנאמר כל מה שיכול להאמר עליהם, סיפורי זֶן ושירי הַייקוּ, הם כמו פנינו במראה, בדיוק מה שהם. הם פשוטים בתכלית הפשטות; אך פשטות זו, ככל שתתאמץ לכוון אליה, אתה מרחיק עצמך ממנה."

לאן נעלמו הקולות ? סיפורי זֶן ושירי הַייקו, תרגם מסינית ויפנית מבוא ופירושים מאת יואל הופמן, הוצאת מסדה, עמ' 7

יהי זכרו ברוך ושנמשיך ללכת לאורו של שי

 

הצילום להלן מדף הפייסבוק של תיירות ירוחם 

שבת שלום 

    ג'ף     

אלו דברים לשבת החודש פרשת פקודי תשפ"ה

 היום 538 ימים  למלחמה

לעילוי נשמת  סרן איתי סייף ז"ל וכל הנופלים, 

לרפואת ינון גנון בן אילנית אבוטבול גנון, יהודה אהרן  בן מרים אסתר, נועם צבי אליעזר בן אפרת, וכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להמשך השבת החטופים לחיק משפחותיהם

בדבריו על פרשת השבוע בספרו "חיי עולם" עוסק הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל בנחיצותו של המשכן, למה היה נחוץ משכן ?

אומר הרב עדין:

"התהליך שבסופו של דבר 'מכריח' את הקדמת בניית המשכן מתחיל בחטא עגל. כאשר משה יורד מהר סיני ואומר 'מי לה' אֵלָי' ( שמות לב, כו ), התקבצו אליו כל בני לוי, והם עשו שמה הריגה גדולה. אבל כמה אנשים בסך הכל נהרגו ? שלושת אלפים איש. יוצא, שהגרעין הקשה של יוצרי העגל היה בסך הכל שלושת אלפים איש, איפה היו כל היהודים האחרים ?

מספרם של עושי העגל הוא באמת קטן; רוב מניינם של ישראל באמת לא שייך לכך. מה קרה אם כן ? מתברר, שיש מעגל רחב מאוד של אנשים, שאחרי שכבר יש עגל, הם הולכים אחריו ביחד עם כולם. משה רבנו איננו, ומישהו מציע שבמקומו יהיה עגל, זה אמנם לא בדיוק כמוהו - אבל בשעת הדחק אפשר להסתפק גם בו. במצב הזה, גם אלה שאינם משוגעים לעגל , נשאבים פנימה.

אותה שאלה עומדת  כאשר ירבעם מעמיד עגלים בדן ובבית אל; מה קרה לכל היהודים הטובים, שבמשך שנים רבות הלכו לבית המקדש ? מה קרה לכל אלה שלמדו תורה משמואל הנביא, מדוד ומשלמה ? בסך הכל, עד לזמנו של ירבעם היה זמן ארוך בו המציאות כבר לא הייתה 'איש הישר בעיניו יעשה'; שאול המלך עשה ניקיון גדול במדינה, וביער כל מיני עבודות זרות, ודוד ושלמה המשיכו אחריו. כל זה הוא יותר מאשר ימי דור אחד, אבל בכל זאת, כשעושים אחר כך את העגלים, אין שום מרידה עממית, נראה שכולם פשוט נסחפים.

המציאות היא , אפוא, שכשיש עגל, יש קהל שמוכן ללכת, גם אם לא בהתלהבות גדולה. במקרה הזה, המקדש באמת מפסיק להיות דבר הסובל דיחוי, והופך לדבר שצריך לעשותו מייד. הדברים הם זה לעומת זה; כדי שלא יהיה מקום ריק, כדי שיהיה 'ושכנתי בתוכם', צריך לקיים את ו'עשו לי מקדש' - ודווקא במדבר, ודווקא בארבעים שנות הנדודים".*

שבת שלום

   ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 201

אלו דברים לשבת פרה - פרשת ויקהל תשפ"ה

המצב בתוכנו - בחברה הישראלית - הוא להערכתי , על פי המצטייר מהשיח הציבורי, "על הפנים".

זה נשמע וזה נראה כאילו אנחנו על סף מלחמת אזרחים. כן כן, כך, להערכתי, זה נשמע ונראה.

שאלתי עצמי מה אני רוצה לומר כאן לענין "המצב".

הבעיה היסודית היא שאלה של אמון. בגדול ( בהכללה ענקית ) : ל"ימין" אין אמון ב"שמאל"; ל"שמאל" אין אמון ב"ימין".

פתחתי תנ"ך ועיינתי בפרשת השבוע.

הדברים אמנם אינם "מדברים בעד עצמם" אך הם אינם קשים מדי להבנה:

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת

לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת

ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר

קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת

ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים

וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים

ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים

ואבני שהם ואבני מלאים לאפוד ולחשן

וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה'

את המשכן את אהלו ואת מכסהו את קרסיו ואת קרשיו את בריחו את עמדיו ואת אדניו

את הארן ואת בדיו את הכפרת ואת פרכת המסך

את השלחן ואת בדיו ואת כל כליו ואת לחם הפנים

ואת מנרת המאור ואת כליה ואת נרתיה ואת שמן המאור

ואת מזבח הקטרת ואת בדיו ואת שמן המשחה ואת קטרת הסמים ואת מסך הפתח לפתח המשכן

את מזבח העלה ואת מכבר הנחשת אשר לו את בדיו ואת כל כליו את הכיר ואת כנו

את קלעי החצר את עמדיו ואת אדניה ואת מסך שער החצר

את יתדת המשכן ואת יתדת החצר ואת מיתריהם

את בגדי השרד לשרת בקדש את בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן"

הדברים אינם קשים מדי להבנה ?!

האם אנו שומעים אותם ?! את ריבוי הקולות ?!  את הקול המצווה ואת קול השירה...?!

אני לא בטוח.

לסיום, אני מביא כאן קטע דברים מאת  יואל הופמן שמלווה אותי בימים אלו:

"מה שנוגע לנו, אנחנו מעדיפים את הרבנים. אָלף.

בשל הזְּקָנים. בֵּית. בשל היידיש. גימל. מפני שהם

יודעים שהכל הוא לא־כלום אבל הם אינם אומרים

זאת כדי שלא לצער את בני האדם."*

שבת שלום

    ג'ף

*יואל הופמן, מצבי רוח, הוצאת כתר, פסקה 150 

אלו דברים לשבת פרשת כי תשא תשפ"ה

שלוש שיחות שקיימתי הבוקר שכנעו אותי כי עלי לגנוז את אלו דברים לשבת הקרובה ( שכללו את דברי ליבוביץ על משמעותה של הקדושה ) . שתי שיחות היו עם אנשים הקרובים אלי והשיחה השלישית היתה עם עצמי. ( כן.... אפשר לומר שלש שיחות עם אנשים קרובים אלי ).

על כל פנים, הנה הסיפור שאני רוצה לספר לעצמי ולכם, בעקבות שלש השיחות מהבוקר.

הסיפור נקרא: "ספל תה"

"שני נזירים הגיעו למקומו של מורה הזן ג'ושוּ*. ג'ושו שאל את האחד: האם היית כאן בעבר ? הנזיר השיב: לא הייתי. ג'ושו אמר: לך ללגום ספל תה. אז שאל את השני: האם היית כאן בעבר ? הנזיר השיב: הייתי. ג'ושו אמר : לך ללגום ספל תה. הנזיר הראשי אמר לג'ושו: שלחת את הנזיר שלא היה פה בעבר ללגום ספל תה. על כך לא אומר דבר. אבל מדוע שלחת את הנזיר שכבר היה פה ללגום ספל תה ?  ג'ושו קרא: הנזיר הראשי ! הנזיר הראשי השיב: כן ! ג'ושו אמר: לך ללגום ספל תה.^"

שבת שלום

    ג'ף

*במקור מופיע קו עליון מעל שני הווים בשם ג'ושו. הקו העליון מסמן תנועה ארוכה

^"לאן נעלמו הקולות סיפורי זן ושירי הייקו, תרגום מסיני ויפנית מבוא ופרושים מאת יואל הופמן, הוצאת מסדה, עמ' 122

אלו דברים לשבת פרשת כי תשא תשפ"ה

 ב"הערות לפרשיות השבוע" ( הוצאת אקדמון, ירושלים 1988) אומר ישעיהו לבוביץ את הדברים הבאים על פרשת כי תשא (בעמ' 61):

"בפרשת העגל ומה שבא אחריה קשור עוד דבר גדול. משה רבנו שובר את הלוחות כשהוא יורד מן ההר ורואה מה שהוא רואה. והנה, אם יש מובן למושג הקדושה (שמרבים לדוש בו בימינו, כשהוא מכוון לבעיות, לאינטרסים, לצרכים או להישגים אנושיים, לעם, לארץ, למדינה וכו') במציאות האנושית, הרי הוא ודאי חל על הלוחות, שהם 'מעשה אלהים' ו'מכתב אלהים חרות עליהם', ומשה שובר אותם כשהוא רואה - מי הוא העם ומה הוא העם.
צמצום הזמן איננו מאפשר לי להרחיב את הדיבור על המשמעות העצומה של הדבר הזה, ואסתפק בהשמעת דבריו של  גדול מישראל מן האחרונים, ר' שמחה כהן מדווינסק, שלפי הכרתי והבנתי היה אחד מן המעטים שהיו אנשי הגות אמונית עמוקה אמיתית בקרב המוחזקים גדולי תורה בדורות האחרונים. והנה דבריו על שבירת הלוחות בידי משה:
'כי התורה והאמונה הם עיקר האמונה הישראלית, וכל הקדושות - ארץ ישראל וירושלים והמקדש - אינן אלא פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכן אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום ובין בזמן, והיא שווה בארץ ישראל ובחוץ לארץ...ואל תדמו כי המקדש והמשכן הם עניינים קדושים בעצמם. חלילה. השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסרה מהם כל קדושה והמה ככלי חול, באו פריצים וחיללוה...ויותר מזה: הלוחות, מכתב אלוהים, גם הם אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם, אם אתם מקיימים אותם. וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה [זה ביטוי מדרשי חריף, שמציין את מעשה העגל סמוך להר סיני -י.ל] - המה [הלוחות] נחשבים לנבלי חרש, ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם כשאתם שומרים אותם. סוף דבר [הדברים האלה ראוי שייכתבו בכתב בולט היום לעינינו- י.ל]: אין שום עניין קדוש בעולם...רק השי"ת שמו הוא קדוש...כי אין בנברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת התורה כפי רצון השי"ת...וכל הקדושות הן מצד שציווה הבורא לעבוד אותו.'"

שבת שלום
     ג'ף

אלו דברים לפורים תשפ"ה

להלן דברים  שכתב חכם סיני בשם צ'ואנג־טסה לפני כאלפיים ושלש מאות שנה  בתרגום לעברית של יואל הופמן:

"45. שיכור

כששיכור נופל ממרכבה, גם אם המרכבה נוסעת במהירות רבה, הוא לא ימות. לשיכור עצמות ופרקים כמו לכל אדם; אך הוא לא ייפגע כמו כל אדם שכן רוחו שלמה. אין הוא יודע שהוא נוסע במרכבה ואין הוא יודע שהוא נופל ממנה. חיים ומוות, פחד ורעדה, אין להם מקום בליבו. על כן הוא נתקל במה שנתקל, מבלי שיירתע. אם לשלמות כזו זכה כשהוא ספוג ביין, לאיזו שלמות יזכה אם יהיה ספוג שמיים !"

מתוך "קולות האדמה קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג־טסה" תירגם מסינית עם הערות ופירושים, יואל הופמן, הוצאת מסדה, עמ' 81

פורים שמח 

     ג'ף

אלו דברים לשבת זכור - פרשת תצווה תשפ"ה

 "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח." 

בימים אלה, אני ממשיך לעסוק, בתרגום לעברית של אחד מקבצי השירה של המשורר הסרבי - אמריקאי צ'ארלס סימיק שהלך לעולמו לפני כשלש שנים. הקובץ נקרא Hotel Insomnia. 

יש אומרים שכל יצירתו של סימיק נושאת בחיקה רוח פורימית.

השיר לפניכם נקרא "החפץ הדומם". 

אקדים התרגום למקור.

"בשיחותיי הארוכות לתוך הלילה עם הכלאים, העליתי 

שוב את שאלת החפץ:  האם הוא נשאר אדיש בין

אם רואים אותו בין אם לאו ( דעתי הייתה נתונה

לאותו חפץ מוסתר ושנתגלה אחר מותו  כאשר

התא שזה עתה התפנה חוטא וטואטא.)

"כמו שד מעץ מגולף מזן

מסויט." אמר אחד. "כתוב בכתב חידות," אמר אחר. אנחנו

שתינו שכר תוצרת בית שסחרר את 

ראשינו. "כשכפתור צוואר נופל על הרצפה 

ובקושי משמיע קול". אומר השלישי בחיוך, אבל

אני שתקתי.

"אילו רק יכולתי להשאיר מאחורי משהו קטן

שיגרום לאחרים לעצור ולחשוב." חשבתי לעצמי.

בינתיים, היה עלי לדאוג לשבר הבקבוק שלי.

היה זה ירוק וקצהו היה חד כתער קטלני. כבר איני זוכר

את המחבוא שלו, אלא אם אך חלמתיו, או שהיה זה

תא אחר, בית כלא אחר בסדרה אינסופית של בתי כלא

ושיחות ארוכות לתוך הלילה עם כלאיי."

“THE INANIMATE OBJECT

In my long late night talks with the jailers, I raised

again the question of the object: Does it remain indif-

ferent whether it is perceived or not ? ( I have in mind

the one concealed and found posthumously while the 

newly vacated cell was fumigated and swept. )

“Like a carved-wood demon of some nightmarish

species,” said one. “In cipher writ.” said another. We

were drinking a homemade brew that made our heads

spin. “ When a neck button falls on the floor and

hardly makes a sound,” said the third with a smile, but

I said nothing.

“If only one could leave behind a little something

to make others stop and think,” I thought to myself.

In the meantime, there was my piece of broken 

bottle to worry about. It was green  and had a deadly

cutting edge. I no longer remembered its hiding place,

unless I had only  dreamed of it, or this was another 

cell, another prison in an infinite series of prisons and

long night talks  with my  jailers.”

שבת שלום

ג'ף