אלו דברים לשבת פרשת שמות תשפ"ה ( חלק ב )

 " לאחר זמן שטף הים את האי עם המבצר הנ"ל, ונשתכח הדבר. לאחר כמה מאות שנים חזר מלך אחד וכבש אותו האקלים ונתגלה האי הנ"ל. והחלך הזה היה קטן ורצה לעשות שם ישוב, והלך והושיב שם מן היהודים ומן שאר האומות, ומן הסתם נתישבו שם עניים ואביונים כדרך המקומות החדשים. והיה שם עני אחד, שעשה לעצמו בית קטן אצל הים, ויהי ביום ששי הלך לחפור טיט ומצאה הטאבליצע הנ"ל, ולא היה ידוע מה כתוב בה. והלך ושאל וחקר אצל הערלים הזקנים אם יודעים אם היה שם איזה פעם ישוב, ולא היה אחד מהם שהיה יודע וזוכר אם היה שם ישוב. ובא עני אחד, שהיה צריך לבקש לו מקום לאכול בשבת, והלך אצל העני הנ"ל, וסיפר לו את אשר מצר הטאבליצע ואין יודע מה כתוב בה. השיב לו: אקרא את מה שכתוב בה. ונתן לו וקרא כל הכתוב בה, והלך העני היהודי הזה ולקח כל האוצרות וההון שהיה שם."

הסיפור במלואו להלן

שבת שלום

   ג'ף

"מעשה במלך אחד, שהיה קטן, וכבש אותו מלך גדול ונעשה נכנע אליו. והמלך הגדול כבש עוד מלכים ומדינות. לאחר זמן נתחזק המלך הקטן ונתעורר עם שאר מלכים נגד המלך הגדול שכבש אותם, וחזרו וכבשו את ארצם מידו, וגם אצלו כבשו מדינות. ונתישב המלך הקטן הנ"ל, מאחר שרואה שהגלגל חוזר; לפעמים זה כובש ולפעמים חוזר חברו וכובש אצלו, ומי יודע מה ילד יום, אולי יחזור ויתהפך הדבר. והלך ועשה חומה אצל הים וגנז שם בתוך אותו המבצר כל ההון והממון שקיבץ מכל מדינתו, ועשה שם חדרים חדרים, ובכל חדר וחדר גנז שם מטבע מיוחדת, ותלה דף ( שקורין טאבליצע ) על הפתח, והיה כתוב שם המטבע המונחת בתוך אותו החדר, והפתח של כלל המבצר היה נעשה שם באמנות ,שקורין 'מאשין' [מכונה], שלא היה אפשר לכנוס לשן, מחמת שמי שלא היה יודע הדרך והנתיב והנטיה לכל צד בשעת הכניסה, היה המאשין חותך את ראשו. והיה תלוי שם טאבליצע, שהיה כתוב עליה בכמה לשונות הדרך והחכמה איך לכנוס לשם ואיך לנטות לכל צד באופן שיוכל לכנוס ולא יזיק לו המאשין הנ"ל:

לאחר זמן שטף הים את האי עם המבצר הנ"ל, ונשתכח הדבר. לאחר כמה מאות שנים חזר מלך אחד וכבש אותו האקלים ונתגלה האי הנ"ל. והחלך הזה היה קטן ורצה לעשות שם ישוב, והלך והושיב שם מן היהודים ומן שאר האומות, ומן הסתם נתישבו שם עניים ואביונים כדרך המקומות החדשים. והיה שם עני אחד, שעשה לעצמו בית קטן אצל הים, ויהי ביום ששי הלך לחפור טוט ומצאה הטאבליצע הנ"ל, ולא היה ידוע מה כתוב בה. והלך ושאל וחקר אצל הערלים הזקנים אם יודעים אם היה שם איזה פעם ישוב, ולא היה אחד מהם שהיה יודע וזוכר אם היה שם ישוב. ובא עני אחד, שהיה צריך לבקש לו מקום לאכול בשבת, והלך אצל העני הנ"ל, וסיפר לו את אשר מצר הטאבליצע ואין יודע מה כתוב בה. השיב לו: אקרא את מה שכתוב בה. ונתן לו וקרא כל הכתוב בה, והלך העני היהודי הזה ולקח כל האוצרות וההון שהיה שם."

מתוך חיי מוהר"ן, סיפורים חדשים, יט, עמ' שיז-שיח, הוצאת קרן ר' ישראל דב אודסר זצ"ל

אלו דברים לשבת פרשת שמות תשפ"ה

 היום  469 ימים  למלחמה

לעילוי נשמת הנופלים, 

לרפואת ינון גנון בן אילנית אבוטבול גנון, יהודה אהרן  בן מרים אסתר, נועם צבי אליעזר בן אפרת, וכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם.

הנחתי בצד את הדברים שהכנתי בתחילת השבוע הזה לאלו דברים לשבת פרשת שמות.

חלף אותם דברים אני מבקש לשתף אתכם בסיפור, ספור קצר של רבי נחמן מברסלב:

( מפאת אילוצים שונים הסיפור יובא בשני חלקים. להלן החלק הראשון. החלק השני יוצב כאן ב"נ בהקדם האפשרי )

"מעשה במלך אחד, שהיה קטן, וכבש אותו מלך גדול ונעשה נכנע אליו. והמלך הגדול כבש עוד מלכים ומדינות. לאחר זמן נתחזק המלך הקטן ונתעורר עם שאר מלכים נגד המלך הגדול שכבש אותם, וחזרו וכבשו את ארצם מידו, וגם אצלו כבשו מדינות. ונתישב המלך הקטן הנ"ל, מאחר שרואה שהגלגל חוזר; לפעמים זה כובש ולפעמים חוזר חברו וכובש אצלו, ומי יודע מה ילד יום, אולי יחזור ויתהפך הדבר. והלך ועשה חומה אצל הים וגנז שם בתוך אותו המבצר כל ההון והממון שקיבץ מכל מדינתו, ועשה שם חדרים חדרים, ובכל חדר וחדר גנז שם מטבע מיוחדת, ותלה דף ( שקורין טאבליצע ) על הפתח, והיה כתוב שם המטבע המונחת בתוך אותו החדר, והפתח של כלל המבצר היה נעשה שם באמנות ,שקורין 'מאשין' [מכונה], שלא היה אפשר לכנוס לשן, מחמת שמי שלא היה יודע הדרך והנתיב והנטיה לכל צד בשעת הכניסה, היה המאשין חותך את ראשו. והיה תלוי שם טאבליצע, שהיה כתוב עליה בכמה לשונות הדרך והחכמה איך לכנוס לשם ואיך לנטות לכל צד באופן שיוכל לכנוס ולא יזיק לו המאשין הנ"ל:"

מתוך חיי מוהר"ן, סיפורים חדשים, יט, עמ' שיז-שיח, הוצאת קרן ר' ישראל דב אודסר זצ"ל

המשך, כאמור, ב"נ יבוא

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת שמות תשפ"ה - להערותיכם אודה

מעטים הדברים שקשים לקבל כמו שוני בין בני אדם שהם בקבוצות ההתייחסות שלנו.

ויאמר קין אל הבל אחיו 

ויהי בהיותם בשדה

ויקם קין אל הבל אחיו והרגו

מספר בראשית לספר שמות...

ויה בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם

וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו

ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול

סיפור קשה.

ואני לא יודע איזה סיפור קשה יותר, הסיפור הראשון דלעיל או הסיפור השני.

נעשה רגע "זום אוט".

פגשתי השבוע מישהו שלא שמע על השריפות בלוס אנג'לס.

מה זה קשור ?

בוא נניח שבלוס אנג'לס יש אנשים שלא שמעו על הטבח ב 7 באוקטובר

זמנים קשים

זמנים משתנים

אני חוזר אל "'השל' מלפני שבועיים":

"האמונה היא ראייה מרחוק, ראיית נקודה של אמת. כל העמדת פנים בגידה היא. הרבה פנים בהגדרת האמונה מבחינה הגיונית וגם נפשית. קנה מידה עליון לכוח האמונה: 'אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה' (שמות לג, טו).

הקדוש ברוך הוא חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. האין מקום לבינה באמונה ? 'גדולה בינה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן התורה, שאפילו אדם קורא תורה נביאים כתובים...וכל סדרי בראשית ואין בו בינה, אין תורתו שווה כלום'. כלום ניסוחי עיקרים בבחינת חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר בהם ? כלום לא נתנה תורה דעת לחכמים לחפש דרכים וגישות, להעמיק חקר ביסודות האמונה ? האם דין עיקרים כדין מטבע של ברכה, שכל חידוש בו סילוף, או כדין תפילה שצריכים לחדש בה דבר ?

דור דור וחיפושיו, דור דור והשגותיו."^

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים למוצאי שבת פרשת ויחי תשפ"ה

"דבר מוביל לדבר."

אתמול, לכבוד היארצייט של אברהם יהושע השל, הבאתי כאן את הקטע הראשון שמופיע בפרק "קטעי מבוא" במהדורה החדשה של הספר השלישי בחיבורו של  השל : תורה מן השמים באספקלריה של הדורות ( להלן: תמ"ה ) בעריכת ד"ר דרור בונדי.

בדברי פתיחה לפרק מסביר בונדי מה פשר הכותרת "קטעי מבוא":

" מבוא זה כולו - עצם קיומו ומבנהו - הוא פרי מעשה עריכה שלי מקטעים של כתב היד שתוכנם הולם מבוא. אכן יש כאן 'קטעי מבוא' יותר מאשר מבוא. בהערות העריכה המפורטות שצירפתי בסוף היצירה, פירטתי את הסיבות שהביאו אותי  ליצירתה של יחידה זו ואת פרטי מלאכת הרכבתה. שם גם הבאתי קטעי מבוא שהשל ציין במפורש שהם נועדו ל'מבוא כרך ג', אך בחרתי שלא לכלול אותם כאן מסיבות שציינתי שם. מכל מקום, אני תקווה שהתוצאה עצמה מצדיקה את התוספת."*

כשאת מעיינת, בעקבות הדברים דלעיל של דרור, בפרק הלפני האחרון במהדורה החדשה : "דין וחשבון על מלאכת העריכה", את מגלה שלא רק מלאכת עריכה לפנינו, ולא רק מלאכת מחקר. לפנינו מלאכת בילוש של ממש.

 אך לא נקדים את המאוחר.

ככל שהסיפור שבפי דרור על גלגוליו של הכרך השלישי של תמ"ה הוא הזוי ומרתק, אין זה כמובן העיקר בהקשר ל"השל".

מהו אם כן העיקר בהקשר ל"השל" ?

הנה "העיקר":

The essence of living as a human being is being challenged, being tempted, being called. We pray for wisdom, for laws of knowing how to respond to our being challenged. Living is not enough by itself. Just to be is a blessing. Just to live is holy. And yet being alive is no answer to the problems of living. To be or not to be is not the question. The vital question is: how to be and how not to be ?

The tendency to forget this vital question is the tragic disease of contemporary man, a disease that may prove fatal, that may end in disaster. To pray is to recollect passionately the perpetual urgency of this vital question.

A.J.Heschel , On Prayer, in Moral Grandeur and Spiritual Audacity,  FS&G, p.264

עיקר החיים כבן אדם הוא להיות מאותגר, להיות מפותה, להיות נקרא. אנו מתפללים עבור חכמה, לחוקים שיורו לנו לדעת כיצד להיענות לעובדת היותנו מאותגרים. לחיות כשלעצמו אינו מספיק. להיות לבדה הינו ברכה. לחיות לבדה הינו קדוש. ועם זאת היותך בחיים אינה תשובה לבעיות החיים. להיות או לא להיות איננה השאלה. השאלה החיונית היא: כיצד להיות וכיצד לא להיות ?

הנטייה לשכוח את השאלה החיונית הזאת היא המחלה הטראגית של האדם בן זמננו, מחלה שעלולה להתגלות כסופנית, נטייה שעלולה להסתיים באסון. להתפלל משמע להיזכר בלהט בדחיפות המתמדת של השאלה החיונית הזאת.

התרגום לעיל הוא של הח"מ

המשך ב"נ יבוא

שבוע טוב

    ג'ף

*דרור בונדי בעמ'  905 לכרך ב' למהדורה החדשה בעריכתו של  ספרו של א. י . השל , תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, בהוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן,

אלו דברים לשבת פרשת ויחי תשפ"ה

יש לא מעט אנשים שמדברים אלינו. בטלויזיה, ברדיו, בכל מיני מקומות ובכל מיני מוסדות.

יש, נדמה לי, מעט מאד אנשים בעלי שיעור קומה שמדברים אלינו, אנשים בעלי שאר רוח, אנשי מעלה.

אברהם יהושע השל היה איש בעל שיעור קומה ושאר רוח, מאנשי המעלה של דורו ( ולא רק דורו ).

שפטו בעצמכם :

"זה הרבה שנים שניסיתי לטפל בבעיה עיקרית זו: הנבואה. עדים לך: מספרי שיצא לאור בשנת 1936 עד ספרי 'אלוהים מחפש את האדם' שיצא לאור בשנת 1955, וספרי 'הנביאים' שיצא לאור בשנת 1962, חקרתי בבעיה זו....

כיצד להסביר, כיצד לתרגם את הזיקה לתורת משה למושגים המתקבלים על דעתם של בני אדם ? כיצד להשיב לאדם המסרב להאמין, ומה שיותר חשוב : כיצד להראות למי שלבו סתום לכל עניין הנבואה שיש כאן עניין העומד ברומו של עולם ?

העניין החמור ביותר הוא לא ספיקות באמונה, אלא העדר כל ספיקות, כאילו עניין האמונה פג טעמו, מופרך מעיקרו, עניין שעוסקים בו רק בני אדם שלא ראו מאורות המדע מימיהם.

למעני טרחתי. אסור להונות את עצמו. עמדתי לברר את הסוגיא. שאיפה אחת בקרבי: שלא להינתק משורשי המחשבה שבכל הדורות.

יש ספק שהוא בגדר עמלק, ויש ספק שהוא לשם בירור האמונה. כסיל חושב שהספק הוא סוף המחשבה, שאת הספק זוכים מן ההפקר. לאמיתו של דבר לא הרי סתם ספקן ומקשן כהרי ספקן מתוך חכמה.

יש ספקן ברשות התורה, ויש ספקן העומד מחוץ לרשות התורה. האמוראים נשאו ונתנו במאמרים במשנה, ודומני שאדם שכוונתו לשם תורה, ראוי שיטפל ויבדוק את משמעותו של העיקר 'תורה מן השמים'.

האמונה היא ראייה מרחוק, ראיית נקודה של אמת. כל העמדת פנים בגידה היא. הרבה פנים בהגדרת האמונה מבחינה הגיונית וגם נפשית. קנה מידה עליון לכוח האמונה: 'אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה' (שמות לג, טו).

הקדוש ברוך הוא חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. האין מקום לבינה באמונה ? 'גדולה בינה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן התורה, שאפילו אדם קורא תורה נביאים כתובים...וכל סדרי בראשית ואין בו בינה, אין תורתו שווה כלום'.* כלום ניסוחי עיקרים בבחינת חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר בהם ? כלום לא נתנה תורה דעת לחכמים לחפש דרכים וגישות, להעמיק חקר ביסודות האמונה ? האם דין עיקרים כדין מטבע של ברכה, שכל חידוש בו סילוף, או כדין תפילה שצריכים לחדש בה דבר ?

דור דור וחיפושיו, דור דור והשגותיו."^

הרב ד"ר אברהם יהושע השל נפטר בשבת פרשת ויחי בשנת 1972.

ואידך זיל גמור

שבת שלום

ג'ף

*בהערת שוליים על אתר מפנה השל ל:"אותיות דרבי עקיבא, אות ב [בכתבי יד: סדרי מדרשות ]"

א. י . השל , תורה מן השמים באספקלריה של הדורות (תמ"ה), בעריכת דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, כרך ב, עמ' 906; מדובר בפסקה הראשונה לספר השלישי בתמ"ה בעריכת וראו דברי בונדי שם תחת הכותרת "קטעי מבוא" בעמ' 905

על "הרוח השבויה" (א) ט

על גב הכריכה של הספר "הרוח השבויה" ( לצ'סלוב מילוש ) בתרגום לעברית  של מירי פז, מופיע ציטוט מהניו יורק טיימס:

"הרוח השבויה נמנית עם 100 יצירות המופת של המאה ה20"

מדוע ?

עוד נראה, ואולי לא.

על כל פנים, המפגש הראשון שלי בספר הזה היה כשעיינתי באחרית דבר של דוד וינפלד לקובץ שירים של מילוש בתרגומו. באחרית דבר הביא וינפלד את ה"סיפור החסידי" הקצר שמובא על ידי מילוש בפתיחה ל"הרוח השבויה". 

"קשה לי להגדיר בכמה מילים את אופיו של הספר הזה."  כותב צ'סלוב מילוש בפתח דבר לספרו "הרוח השבויה" בתרגומה של מירי פז. "אני מנסה להמחיש בו כיצד פועלת חשיבתו של אדם בדמוקטיות העממיות. כיוון שמושא ההתבוננות שלי היה חוד הסופרים והאמנים, זהו קודם כל סוג של מחק על קבוצה זו, שמילאה תפקיד חשוב בווארשה או בפראג, בבודפשט או בבוקרשט.

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשפ"ה

היום  454 ימים  למלחמה

לעילוי נשמת הנופלים, 

לרפואת ינון גנון בן אילנית אבוטבול גנון, יהודה אהרן  בן מרים אסתר, נועם צבי אליעזר בן אפרת, וכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם

"המִּדְבָּר, מַרְאָה למסתכלים בו."*

בסיכום דבריו על פרשת השבוע בספרו "חיי עולם",  כותב הרב עדין אבן ־ישראל שטיינזלץ:

"כפי שזה נראה, הרי שעד נצח נצחים שני הדברים הללו יישארו: אחד העומד על מכלול ועל שלמות, ואחד העומד על פגם ועל בנייה; אחד היונק את כוחו מכך שהוא מושלם, והאחר - מן היכולת להתחדש. שני אלו לא יתחברו להיות דבר אחד לגמרי, אבל ביחד הם בונים - כמו הישר והמעגל, הקשת והמיתר - את מתח החיים שלנו. אנו נמצאים בין שניהם, ומשניהם יחד נוצר כלי חדש."^

לפני זמן מה, סימנתי לעצמי את פרק 18 בספר " סיפור חיים " של אהרן אפלפלד.

בפרק 18 כותב אפלפלד: 

" אצל דב סדן נודע לי דבר שלא הרבו לדבר עליו באותם הימים, כי רוב הסופרים העבריים היו כפולי לשון, הם כתבו בה־בעת בשתי הלשונות. הגילוי הזה היה בשבילי גילוי מרעיש. משמע שהכאן והשם אינם מנותקים  כפי שרעשו הססמאות. קראנו את מנדלי בשתי לשונותיו וכן את ביאליק, את שטיינברג ואת עגנון. העברית שלהם הייתה מחוברת אל מקומות מוכרים לי, אל נופים שזכרתי ואל איזו נגינה שְכוּחה שנתגלגלה אלי מן התפילה של הסבים. העברית של עליית הנוער והצבא הייתה שפה לעצמה, שלא היה לה שום חיבור אל שפתי הקודמת ואל ניסיונות חיי הקודמים.

דב סדן פרשׂ לפנינו מפה יהודית אחרת, מפה שבה עברית ויידיש, אמנות עם ואמנות של יחידים, דרות בכפיפה אחת. בראייתו הכוללת של דב סדן לא הייתה שום מונוליתיות יהודית, לא לשונית ולא אמנותית. הוא ראה את החיים היהודיים בהווה כמו אחרי השבירה הגדולה, אם להשתמש במונח קבלי. כמו אז גם עכשיו יש שברים רבים, ותפקידנו הוא לאחותם ולהעלות את הניצוצות החיים בתוכם. ובמילים אחרות: הדרך הראשית של החיים היהודיים השתבשה, ועתה אין לנו אלא לאסוף את הרסיסים ולנסות לאחותם. התנועות היהודיות הגדולות של מאתיים השנים האחרונות: החסידוּת, המתנגדוּת, ההשכלה והתחייה, שוב אין בכוחן לחיות בנפרד, ויש להרכיב מהן חיים יהודיים חדשים. הפלורליזם הזה נשמע משונה באותם הימים. אידאולוגיות אינן סובלות פלורליזם. העולם מחולק היה לשחור וללבן: גולה לעומת מולדת, חיי מסחר לעומת חיי עבודה, חיים קולקטיביים לעומת חיים פרטיים, אך מעל לכול רעמה הססמה הנודעת: 'שכח את הגולה והכה שורש באדמה'. אך מה לעשות ובי קינן סירוב עמוק להכחיד את עברי ולבנות על הריסותיו חיים חדשים. המחשבה  כי אדם חייב להכחיד את עברו כדי לבנות עליו חיים חדשים נראתה לי כבר אז משובשת, אך אני לא העזתי להשמיע מחשבה זו אפילו לעצמי. אדרבא, האשמתי את עצמי בגלותיות, במחשבה בורגנית וכמובן באנוכיות שאין לה תקנה. מבחינה זו, ולא רק מבחינה זו, היה דב סדן מורה דרך אמיתי. הוא ידע בדיוק מאין באתי ואילו ירושות עיוורות אני נושא בתוכי, וגם ניחש שבעתיד יהיו ירושות אלו המסד והטפחות של חיי."*^

ולסיום, דברי ר' נחמן מה"תורה" האחרונה ב"לקוטי מוהר"ן", התורה הידועה, רפ"ב:

"דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויכול להשיבו בתשובה."

המשך בלי נדר יבוא

שבת שלום

    ג'ף

 *יהודה עמיחי, בספר  "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול", מתוך הקובץ "שירי ארץ ציון וירושלים", הוצאת שוקן, עמ' 7

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 107 - 108

*^ אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 104 - 105