"1938 הייתה שנה רעה."*
זהו משפט הפתיחה של אהרן אפלפלד לפרק 4 בספרו "סיפור חיים".
בפרק הזה מספר אפלפלד על מותו של סבו מצד אמו ועל הניסיונות הנואשים והכושלים של אביו למצוא למשפחתו נתיב בריחה מאירופה לחוף מבטחים באמריקה הדרומית או הצפונית או בפלשתינה.
"לכל עיר היה, כנראה, יאנוש קורצ'אק משלה. אצלנו הוביל את הילדים העיוורים אל תחנת הרכבת מנהל הפנימייה, המורה גוסטב גוטסמן."*
בפרק 5 בספר כותב אפלפלד:
"בגטו היו הילדים והמטורפים חברים. כל הסדרים התמוטטו: לא עוד בית ספר, לא שיעורי בית, לא קימה בבוקר ולא כיבוי אורות בלילה. היינו משחקים בחצרות, על המדרכות, בחורשות ובכל מיני פינות אפלות. אל המשחקים שלנו היו מצטרפים לעיתים המטורפים. גם הם זכו מן ההפקר. בית המחסה ובית החולים לחולי נפש נסגרו, והחולים המשוחררים היו משוטטים ברחבות ומחייכים. בחיוכם, לבד מהיותו חיוך, היה משהו מן השמחה לאיד, כמו אמרו: 'כל השנים צחקתם מאיתנו על שערבבנו עניין בעניין, זמן בזמן, לא דייקנו, כינינו מקומות וחפצים בשמות משונים. עתה הרי ברור שצדקנו. אתם לא האמנתם לנו, אתם הייתם בטוחים כל־כך בצדקתכם וזלזלתם בנו, שילחתם אותנו לבתי מחסה וכלאתם אותנו מאחורי מנעול ובריח'. היה משהו מפחיד בחיוכם העליז של המטורפים.
הם חגגו את החופש שלהם באופנים שונים: הם שכבו פרקדן בפארק, שרו, והצעירים ביניהם היו מחמיאים לנערות ולנשים צעירות; אבל רוב הזמן היו יושבים על הספסלים בגנים הציבוריים ומחייכים.
אל הילדים התייחסו כאל שווים. היו יושבים בשׂיכול רגליים ומשחקים באבנים, בדומינו, בשח, בכדור ואפילו בכדורגל. הורים מפוחדים היו יוצאים מכליהם ומתנפלים עליהם. המטורפים למדו לזהות הורים אלה והיו נמלטים על נפשם בעוד מועד.
היו בקרב המטורפים גם רעים ומסוכנים שהיו מתנפלים עלינו בחמת זעם. גם אנחנו למדנו לזהות אותם והיינו נמלטים מהם. אבל רובם היו שקטים ומנומסים ומדברים לעניין, והיו כאלה שלא ניכר בהם שמטורפים הם. יכולת לשאול אותם שאלה בחשבון, בגאוגרפיה או על ספרי ז'ול ורן. היו בקרב המטורפים רופאים, עורכי דין ועשירים שילדיהם גזלו מהם את רכושם. לפעמים היה מטורף מפסיק את המשחק ומספר לנו על אשתו ועל ילדיו."
לקראת סוף הפרק מוסיף ואומר אפלפלד על המטורפים:
"לפרקים היו נרדמים בפארק מכווצים, משל לא היו אנשים מבוגרים, אלא ילדים שעייפו מן המשחקים. בימי האקציות ניסו להימלט, להתחבא, אך המשטרה הייתה, כמובן, זריזה מהם. ברוב תמימותם היו מתחבאים מתחת לספסלים או מטפסים על העצים. לא היה קשה לתפוס אותם. ריצתם היתה כבדה ומסורבלת, השוטרים היו אוחזים אותם בגסות ומעלים אותם על המשאיות. איש לא ביקש רחמים עליהם. כמו מוסכם היה על כולם, שאם נגזר עלינו גירוש, הם צריכים להיות ראשונים. אפילו המשפחות שלהם לא ניסו לחלץ אותם.
באחת האקציות ראיתי", אומר אפלפלד, "משאית עמוסה מטורפים. האנשים זרקו להם פרוסות לחם, חתיכות פשטידה ותפוחי אדמה צלויים. הם ניסו לתפוס את הפיסות בעודן עפות. כמובן, ללא הצלחה. הם עמדו ליד סורגי המשאית וחייכו, כמו אומרים: 'מעולם לא הצלחנו לעשות את המעשה הנכון, משום־כך לא אהבו אותנו. אבל עכשיו, כשאנו נפרדים מכם, למה אתם סוקלים אותנו ? אוכל לא נחוץ לנו עכשיו. מעט תשומת־לב הייתה מקילה עלינו. במקום זה אתם מורחים אותנו באוכל תפל'. בהבעה זו הסתלקו מאיתנו לעולמים."*
בספר 30 פרקים.
פרק 5 הוא המטריד מכל.
חג שמח
ג'ף
*אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 32, 42, 39 -41
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה