להלן קטע שמצאתי, פרי עטו של פרופ' שלום רוזנברג, באתר שלו; קטע מתוך מאמר שעוסק בשיר השירים , אותו נקרא בשבת הקרובה:
"[הקב"ה] יכול היה לברוא לגיונות נוספים של מלאכים, כרובים ושרפים, כדי שישירו לפניו שירים ותשבחות המלווים במוסיקה שמימית. אלא שהקב"ה ברא את האדם כייצור חופשי, כאתגר האמיתי היחידי הקיים לפניו. הקב"ה מצפה מהאדם אהבת ה' ואהבת הריע. אלא שהאהבה האמיתית תתכן רק מתוך החרות. אפשר לאנוס ולכפות, אפשר לקנות שירותי אהבה, אבל אי אפשר לקנות אהבה: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שה"ש ח, ז). אין ספק שבקרוב תייצר האנושות בני ובנות זוג רובוטיים, משרתי אהבה ונישואים. אני מקווה שצאצאינו יהיו שייכים לשמורת הטבע שתכריז: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ אהבה - תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי". באבדן האהבה נאבד את הביטוי החשוב ביותר לחרות, ואת הדגם הנעלה ביותר שביחסינו אל הקב"ה.
לכאורה מהווה הפרשנות המיסטית של שיר השירים, בריחה מפשוטו המביך של הספר. דורנו החופשי והחשפני אינו זקוק כבר לפרשנות מעין זאת. הוא הלוא חוגג את האהבה ואת המיניות ללא הגבלות ומעצורים. תרשו לי תגובה ספקנית. חוגגי המיניות לא התחילו להבין את שיר השירים. לאהבה יש שם מימד רוחני וגשמי גם יחד, אך היא אינה מיניות בלבד. כבר הדגישו חז"ל (אבות ה, יט) את הניגוד שבין האהבה ללא מרכאות, לבין התאווה הזולה של אמנון החומד בתמר: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן... גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ". הסיום דרמטי ומיוחד, אבל הבנליות שבהמשך הפסוק מתאימה לביטויי ה"אהבה" שבדורנו: "וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי" (שמואל ב, יג, יד-טו). כנגד אהבה זאת מעלה על נס הנביא את האהבה השומרת אמונים ומנצחת את הזמן: "וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס?" (ישעיהו נד, ו). זהו המסר של שיר השירים. כנגד האהבה אשלייתית פונה אלינו הכתוב (ח, ו-ז): "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָ-ה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ".למאמר השלם ראו : http://hagut.org/6695/
עברנו, את ליל הסדר, הממקד את תשומת ליבנו ביציאת ממצרים, ביציאה משעבוד לחירות.
"הקב"ה ברא את האדם כייצור חופשי, כאתגר האמיתי היחידי הקיים לפניו. הקב"ה מצפה מהאדם אהבת ה' ואהבת הריע. אלא שהאהבה האמיתית תתכן רק מתוך החרות." (שם)האדם , כ"אתגר האמיתי היחידי הקיים לפני" ריבונו של עולם והקשר החיוני בין אהבה לחרות, מזכירים לי אחד המסרים העיקריים של החסידות. כמעט כתבתי כאן "אחד המסרים העיקריים של השל", אך לאחרונה, מתחוור אצלי הרעיון שהשל דיבר "חסידות" וכדי לעמוד על המסר של השל יש להתחקות אחר המסרים של החסידות.
אדמיאל קוסמן, בפרק בספר חדש על סיפורי ר' נחמן, "קד קידה" למרטין בובר ונותן לו קרדיט כמי שהיה "אחד ההוגים המודרניים הראשונים שהכיר בכך כי בסיפורים החסידיים המסורתיים מסתתרת אמת עמוקה שיכולה להרחיב ולהעמיק את עולמו הפנימי של האדם המודרני."
"בובר הבין" כותב קוסמן ש"הגרעין החי של [היצירה החסידית ], זה הסמוי מן העין...נושא איתו מסר לכל אדם באשר הוא."
אדמיאל קוסמן , מתאר את מאמרו שעוסק בסיפור המיוחס לר' נחמן בשם "מעשה בטיט", כ"צעד זעיר של המשך" למשימה שזיהה בובר "לתרגם את הגרעין הרוחני החי של החסידות לשפה אוניברסלית." . <הציטוטים הם מתוך מאמרו של א. קסומן "הייאוש כנקודת מוצא לבניית האני" מתוך הספר שבעריכת רועי הורן "החיים כגעגוע קריאות חדשות בסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב, הוצ' ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 2010, עמ' 79 -80>
יש מקום לקוות כי יצירות המתפרסמות לאחרונה , לרבות על סיפורי ר' נחמן, מסמנות אפיק חדש נוסף שיהא בו להעשיר את שיח הציבורי בארץ;... שהן תאפשרנה גישה רחבה לתובנות של אבות החסידות לגבי מצבו הקיומי של האדם. עם כל שינויי העיתים - התפאורה משתנה - אך השאלות הקיומיות שלנו, בין השאר אודות אהבה חרות ומה שביניהם, נותרות בעינן.
שבת שלום ומועדים לשמחה
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה