הפעם, אני מציב במרכזו של "אלו דברים" השבועי, פוסט שהצבתי השבוע בבלוג המוקדש לעיון בהגותו של אברהם יהושע השל. יש בדברים שלהלן, חומר למחשבה למכביר, לעניות דעתי, עבור כולנו.
חביבה המסורת העממית היהודית ורב ערכה, אבל מוכן אני להודות שמצויים בה במסורת זו כמה דברים שממלאים אותי בושה, כמו, למשל, הוראת הלוואי של השם 'מלמד'. שם זה נרדף לביש-מזל, ויש בכך פשוט משום חילול הקודש, משום התכחשות לרוח היהדות, כי בתורת היהדות אין משימה נעלה מזו של מורה התורה. כך נהג עמנו תמיד. אין אנו חוגגים זכרם של מלכים וגיבורים, אלא של מורים- משה רבנו ורבי עקיבא. המורה היה ויהיה עמוד התיכון בחיי האומה היהודית.
והנה נולדה בימינו נטייה להתעלם מעובדה חשובה זו. ראוי, לדעתי, לכנות את הנטייה הזאת בשם ,'מוסדיות', כי מעלה היא את חשיבותו של המוסד על זו של המורה. והמוסדיות היא צורה חדשה, מודרנית, של עבודה זרה. בניגוד לנטייה זו, הייתי מטעים שאפילו בית הכנסת אינו מרכז החיים היהודיים, ואלה האומרים כך אינם אלא חוזרים על רעיונות הזרים למסורת היהודית.
במרכז היהדות עומד המורה. אף הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה. מכאן האחריות המרובה המוטלת על המורה. אין לדמות חיים יהודיים בלי מסירותם וחריצותם וחוכמתם של המורים שלנו, ואין ערוך להישגיהם ולזכויותיהם של המורים במאמץ לקיום היהדות באמריקה. אבל הגיעה השעה לחזור ולבחון את המטרות ואת היסודות של הפילוסופיה החינוכית שלנו. בתורת הקדמה לבחינה חדשה זו רוצה אני להתריע על שלוש מגמות בחינוך היהודי המודרני והן : רודנות, אפולוגטיקה, וביהייביוריזם דתי.
א.י.השל, "הרוח של חינוך יהודי", מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 231-232, גם כאן בחר דרור להכתיר את הדברים של השל בפרק זה בספר, באנגלית. טרם מצאתי את המאמר באנגלית בשם זה, הדברים שיובאו להלן באנגלית הם ממאמר שנקרא "חינוך יהודי" שמופיע בכרך "אי הבטחון של החירות".אין הם זהיים לתוכן הנ"ל בעברית אך רוח הדברים תואם את רוח הדברים שבפרק הנ"ל בספרו של דרור . וראו הערת השוליים של דרור בפתח הדברים בעברית.
א.י.השל, "הרוח של חינוך יהודי", מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 231-232, גם כאן בחר דרור להכתיר את הדברים של השל בפרק זה בספר, באנגלית. טרם מצאתי את המאמר באנגלית בשם זה, הדברים שיובאו להלן באנגלית הם ממאמר שנקרא "חינוך יהודי" שמופיע בכרך "אי הבטחון של החירות".אין הם זהיים לתוכן הנ"ל בעברית אך רוח הדברים תואם את רוח הדברים שבפרק הנ"ל בספרו של דרור . וראו הערת השוליים של דרור בפתח הדברים בעברית.
It is as individuals, not as members of a mass-mind that we are asked to observe mitzvoth. Mitzvoth are folkways in an extremely limited sense. Indeed, folkways cannot be regarded as our ideals or standards of behavior. There was once a folkway to worship a golden calf, to worship a Baal. What of the folkways which have been developed among the Jewish people of America ? Does sending mezuzoth to the soldiers in Korea as a good luck charm express the spirit of Judaism ? We cannot accept social approval as a standard for good and evil or for Jewish authenticity, for the Jewish people may be wrong, just as the individual may be wrong. A group may often act as accumulated selfishness, as the seat of demonic forces. 'Right', according to an official proclamation of the German government under Hitler, 'is what is useful to the German people.' But what is useful to the group may still be wrong and evil. Only false prophets flatter the pride of the people. The true prophets rebelled against folkways, against that which the group preferred.
A.J. Heschel, Jewish Education, in The Insecurity Of Freedom, FS&G, p 225
כאמור, הדברים לעיל פורסמו השבוע בhttp://joshuaheschel.blogspot.com/
להלן הגרסה שבעברית לדברים באנגלית הנ"ל של השל , כפי שמופיעים בעמ' 235-236 בספר "אלוהים מאמין באדם" בעריכת ובתרגום דרור בונדי :
"היהדות היא רק מקצתה אוסף של מנהגי עם; ברובה היא שיטת מצוות שניתנו לאדם מישראל כחובות יחיד. אי אפשר לנו להעמיד את הנוהג העממי כאמת מידה להליכות חיינו. העם נהג פעם לעבוד לעגל הזהב, להשתחוות לבעל. מנהג 'כפרות' הוא עניין שאין לראותו כעיקרה של יהדות. וכן גם מנהגים שצמחו בקרב יהודי אמריקה.< בהערת שוליים מעיר כאן בונדי ש "בנוסח האנגלי נוסף כאן המשפט: 'האם שליחת מזוזות לחיילים בקוריאה כקמע למזל מבטא את רוח היהדות', ובהערה נוספת הפניה להתנגדותו החריפה של הרמב"ם לראיית המזוזה כקמע"> אין לנו לקבל את הסכמת החברה כאבן בוחן להבדיל על פיה בין טוב לרע, או לקבוע על פיה את האותנטיות היהודית של מנהג מן המנהגים, כי גם העם, כמו כל יחיד, עלול לשגות. הקבוצה עשויה לעתים קרובות לפעול ברוח אנוכית מקובצת, או כמשלחת מלאכים רעים. על פי הצהרה רשמית של ממשלתו הגרמנית של היטלר, "'צודק' הוא מה שמועיל לעם הגרמני". ואולם, מה שהוא שימושי לקבוצה עלול להיות בכל זאת לא צודק ומרושע. רק נביאי שקר חונפים לו לעם לגאוות עצמו. נביאי האמת נלחמים במנהגי העם, בועטים בכל החביב על החברה."
"מה שהוא שימושי לקבוצה עלול להיות בכל זאת לא צודק ומרושע. רק נביאי שקר חונפים לו לעם לגאוות עצמו."
להלן הגרסה שבעברית לדברים באנגלית הנ"ל של השל , כפי שמופיעים בעמ' 235-236 בספר "אלוהים מאמין באדם" בעריכת ובתרגום דרור בונדי :
"היהדות היא רק מקצתה אוסף של מנהגי עם; ברובה היא שיטת מצוות שניתנו לאדם מישראל כחובות יחיד. אי אפשר לנו להעמיד את הנוהג העממי כאמת מידה להליכות חיינו. העם נהג פעם לעבוד לעגל הזהב, להשתחוות לבעל. מנהג 'כפרות' הוא עניין שאין לראותו כעיקרה של יהדות. וכן גם מנהגים שצמחו בקרב יהודי אמריקה.< בהערת שוליים מעיר כאן בונדי ש "בנוסח האנגלי נוסף כאן המשפט: 'האם שליחת מזוזות לחיילים בקוריאה כקמע למזל מבטא את רוח היהדות', ובהערה נוספת הפניה להתנגדותו החריפה של הרמב"ם לראיית המזוזה כקמע"> אין לנו לקבל את הסכמת החברה כאבן בוחן להבדיל על פיה בין טוב לרע, או לקבוע על פיה את האותנטיות היהודית של מנהג מן המנהגים, כי גם העם, כמו כל יחיד, עלול לשגות. הקבוצה עשויה לעתים קרובות לפעול ברוח אנוכית מקובצת, או כמשלחת מלאכים רעים. על פי הצהרה רשמית של ממשלתו הגרמנית של היטלר, "'צודק' הוא מה שמועיל לעם הגרמני". ואולם, מה שהוא שימושי לקבוצה עלול להיות בכל זאת לא צודק ומרושע. רק נביאי שקר חונפים לו לעם לגאוות עצמו. נביאי האמת נלחמים במנהגי העם, בועטים בכל החביב על החברה."
"מה שהוא שימושי לקבוצה עלול להיות בכל זאת לא צודק ומרושע. רק נביאי שקר חונפים לו לעם לגאוות עצמו."
שבת שלום
ג'ף
