קורטוב של הומור בסוף הקיץ לקראת חורף גרעיני ?

אלו דברים על תשובות מתהוות

להלן רשימה לא ממצה ומתגבשת של הגיגים בנושאי תשובה, לכבוד חודש אלול, ובעקבות ובהתבסס על העיון בחסידות בעקבות העיון בהשל, ומתוך הנחה שבלאו הכי, לעת הזאת מעטים רואים את הבלוג הזה

1.לפעמים נדרש שינוי פארדיגמטי.

2. השל אומר שלא ניתן להבין את התשובות ללא הבנה מה השאלות.

3. אין תשובה אחת המתאימה לכולם.

4. הרב שג"ר שואל האם התשובה היא חסד או חרות ? עד כמה חטאינו בידנו ? עד כמה התשובה שאנו חפצים בה בידנו ?

5. תוך כדי החיים משתנות התשובות גם עבור האדם עצמו. תשובה שהיתה טובה לנעוריו לא מחזיקה בידי בגרותו ועוד
    כהנה וכהנה.

6. מי הבוס ? בסופו של דבר זו השאלה, אמר פעם השל

7. אדם צריך למנות לעצמו מורה לחיים, מבין המורים שנמצאים בחיים ומבין המורים שנמצאים בעולם הבא, אמר רבי
    שמחה בונם מפשסיחה.

8. לפעמים נדרש שינוי פארדיגמטי.

9. אמא של שופטת נכבדה בבית המשפט המחוזי אומרת: גם כשמתווכחים בלהט זה בכה וזה בכה, בסופו של
    דבר,הכל  שאלה של כסף.

10. רוברט פרוסט אמר : דבר אחד למדתי על החיים : זה עובר.

11. אין לי מושג ירוק מדוע השורות לעיל לא מסתדרות בפרסום על הבלוג, על אף שבטיוטה הן נראות בסדר גמור.

ספור פשוט על בן מלך והליכון

במהלך השבוע יצא לי לראות את חברנו ר' שלמה מרכוס שהוא בן 101, מטייל עם ההליכון ובליווי טושי, עוזרו הנאמן, מסביב לבריכה הסמוכה לביתו. באנגלית נאה לענין זה הביטוי "סביב לשכונה " או around the block.
היה ניכר מאד מאד מאופן הילוכו כי טיול זה כרוך במאמץ מרובה עבורו.
בהמשך השבוע, נתפס לי הגב, ועקב המטלות שעל שלחני בעבודה לא יכולתי להרשות לעצמי להשאר בבית ועל כל פנים לא הרשיתי לעצמי. לקח לי בערך שעתיים במקום חצי שעה להגיע לעבודה. בכל מקרה הארוע הזה ביחד עם דבר נוסף היה המצע להכרה בעוד משהו. ככל שהיה קשה לשלמה ההליכה - ההכנה להליכה, ההחלטה לצאת החוצה ולעשות סיבוב בשכונה עם ההליכון ובליווי טושי היתה קשה פי כמה. ובמומנט הזה - של ההחלטה לצאת החוצה, לצאת להליכה, על אף ולמרות כל הכאבים והמיחושים  - במומנט הזה טמון סוד האדם. סוד האדם ("לך לך" - פרשת הבר מצוה של שלמה) בהיותו בן מלך וכדברי רבי שלמה מקארלין.
ואידך זיל גמור.

אלו דברים לשבת פרשת כי תצא תשע"ב

כשהייתי במנהטן לא מזמן, עם טוטי, היה זה צ'סלוב מילוש, שתיווך ביני לבין העיר הגדולה. המשורר הליטאי - פולני, הזה, שגלה לפריז ולקליפורניה, היה למן אייקון, של ההיפים בארצות הברית בברקלי בשנות הששים וזכה בפרס נובל לספרות ב1980.
כשחיפשתי בויקיפדיה כדי לראות מתי חזר, מילוש לפולין, אחרי המהפכה של סולידריות שם, ראיתי שמילוש אמר פעם על אינטלקטואלים שמתנגדים לשלטון כי הם באים לא בהכרח מקרב בעלי המוחות החזקים יותר - אלא מקרב אלו שהקיבה שלהם חלשה יותר. השכל יכול להצדיק כל דבר אך יש גבול למה שהקיבה יכולה לשאת, אמר.

Miłosz's 1953 book The Captive Mind is a study about how intellectuals behave under a repressive regime, a work which he himself later translated into English. Miłosz observed that those who became dissidents were not necessarily those with the strongest minds, but rather those with the weakest stomachs; the mind can rationalize anything, he said, but the stomach can take only so much

בכל אופן, החלטתי לפתוח את אלו דברים עם צ'סלוב מילוש בגלל שיר שלו שנקרא: "לגברת פרופסורית בהגנה על כבודו של החתול שלי ולא רק" To Mrs. Professor in Defense of My Cat’s Honor and Not Only
מלבד הכותרת' מה ששבה את ליבי תחילה, בשיר הזה הם דברי ההקדמה המתנצלים משהו, איתם הציג מילוש את השיר כשהקריא אותו בשיחה במכון מחקר בארצות הברית. אפשר לשמוע ולראות את הדברים בדקה ה33:14 בקישור הבא :
http://vimeo.com/11148794
השיר הוא כתב הגנה לחתול, לאריות הטורפים ולטבע בכלל, שמתנהל לו במנותק מהגדרות של השפה האנושית של טוב ורע. לא מצאתי תרגום לעברית של השיר, והוא קצת ארוך ונדמה לי שלא אוכל לו בתרגום. אז במקום זה אני מביא כאן שיר קצר של מילוש שמצאתי את תרגומו בפייסבוק, מיוחס לבלוג שנקרא "דברים בעלמא". התרגום הוא של דוד וינפלד.

מתנה / צ'סלב מילוש

יוֹם כֹּה מְאוּשָׁר.
הָעֲרָפֶל נָמוֹג מוּקְדָּם, עָבַדְתִּי בַּגָּן.
קוֹלִיבְּרִים נִצְמְדוּ אֶל פֶּרַח הַקַּפְּרִיפוֹלְיוּם.
לֹא הָיָה דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶרָצִיתִי לְעַצְמִי.
לֹא הִכַּרְתִּי אִיש שֶׁכְּדַאי הָיָה לְקַנֵא בּוֹ.
אֶת הָרַע שֶׁהָיָה שָׁכַחְתִּי.
לֹא בֹּשְׁתִּי לַחְשוֹב כִּי הָיִיתִּי מַה שֶּׁהִנְנִי.
לֹא חַשְׁתִּי כָּל מַכְאוֹבֵי גּוּף.
בְּהִזְדַּקְּפִי רָאִיתִי יָם כָּחוֹל וּמִפְרָשִׂים.

(מפולנית: דוד וינפלד)

אחרי שאמרנו את כל , אני רוצה לומר את הדברים הבאים . אחרי שבועיים שבהם לא התיחסתי כלל, באלו דברים לאקטואליה. הנה זה בא: יכול להיות שאנחנו על הסף של מלחמה קשה. אם נפציץ את איראן והם יפציצו חזרה,יהיה כאן כנראה רע. אבל רבותי - המצב כבר רע. רע מאד ואסור להתעלם מכך, אסור לעבור לסדר היום לא על לינץ' שהיה בכיכר ציון בירושלים ולא על זריקת בקבוק תבערה על משפחה של פלישתנאים.

בבוקרו של יום שלישי השבוע הצבתי את הדברים הבאים בבלוג של הציטוט היומי מהגותם של השל ורבותיו החסידים
http://joshuaheschel.blogspot.co.il/

אמר הרבי מקוברין:
כשסובל אדם יסורים אל יאמר: "רע רע !". שום דבר שעושה הקדוש ברוך הוא לאדם אינו רע. אבל רשאי הוא לומר: "מר !" שכן יש סמים מרים בין הרפואות.

מ. בובר, אור הגנוז, הוצאת שוקן, עמ' 352

ייתכן שהדברים נכונים גם כלפי חברות ועמים. הרבה תלוי, אמנם, איך אנו מביטים על דברים. הרבה תלוי לאילו קולות אנחנו מאזינים. על רקע כל כך הרבה קולות צורמים, קולות ברבריים מסביבנו, קולות של קללה, ישנם גם קולות של ברכה,
קולות של שפיות וקולות של שמחה. אני חושב על שלושת הסיפורים שבתחילת פרשת השבוע. סיפורים ממש לא פשוטים.
המציאות באה בטעמים וצבעים שונים, לא כל מה שמושך הוא טוב; ולא כל מה שדוחה הוא רע. הרבה תלוי בנו, בראיה, באיזה שם אנחנו בוחרים להשתמש בתאור קורות הדברים : "רע" או "מר".טוב או טוב מאד.

                                                                   שבת שלום
                                                                        ג'ף

חסדאי על האלימות בקרבנו

אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשע"ב

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ פותח את דבריו על פרשת שופטים בספר "חיי עולם" (הוצאת מגיד/ שפע) בעמ'  415, בדרשה של רבי נפתלי מרופשיץ :

"האות ת' של 'תמים' בפסוק 'תמים תהיה עם א-להיך' (דברים יח,יג), היא ת' רבתי מוגדלת. רבי נפתלי מרופשיץ - שידוע היה כמי שמתלוצץ על חשבון עצמו ועוד יותר על חשבון אחרים - אמר פעם, שהסיבה לכך היא שיהיה בתוכה מקום לכולם; שאף אחד לא ירגיש גדול מכדי להכנס לתוך התמימות הזאת."

נזכרתי בדברים האלו, כאשר באישון לילה, הגעתי, איכשהו לקליפ די ידוע שלהלן מלפני כמה שנים, שבו על במה אחת התקבצו כמה "גדולים" לשיר שיר לאפריקה.



בהמשך דן ומרחיב, הרב עדין, בטיבה של התמימות. נביא קטע אחד מדבריו, ולבסוף נחזור בעקבות הרב עדין לרבי נפתלי.

"כאשר אדם מאבד את היכולת לראות דבר חדש ולומר: 'אני הולך איתו', בין אם זה קורה לו מצד עצמו, בגלל החברה בה הוא חי או בגלל החינוך שקיבל - הוא נמצא במקום בו יש סם המוות, שמרעיל את כל חייו; הוא לעולם לא יוכל עוד לראות את הדברים בצורה ישרה. וזה קורה לאנשים: הם מגיעים למצב בו הם מניחים שמאחורי כל חיוך מסתתרות מחשבות נבזיות. הם מאבדים את היכולת הפשוטה, כשבאמת יש דבר טוב, להכיר בו ולקבל אותו.
ואולם גם להיות תמים זה קשה. אולי לא בשביל אדם שמעולם לא היו לו אכזבות עם בני אדם; לאדם שאף פעם לא בעטו בו מאחורנית, קל יותר להתייחס לאנשים לפי פרצופיהם, הוא מרגיש את עצמו הרבה יותר נוח עם הבריות, ואם מישהו מחייך אליו, אז הוא מחייך בחזרה. הבעיה קיימת בעיקר אצל אלה שכבר נתקלו בכל מיני דברים, והם בכל זאת צריכים ללכת בתמימות וזה לא פשוט. חלק ממה שאנשים לומדים במהלך חייהם, לטוב ולרע, הוא שהעולם הוא מורכב, ולא כל דבר תוכו כברו, ולהפך. ועל אף הצורך להלך בתמימות, גם זו חוויה שצריכים ללמוד: אמנם לא כל מה שנראה דוחה מבחוץ דוחה גם מבפנים, ולא כל מה שנראה מפחיד, באמת צריך להפחיד אותי; אך גם להפך: לא כל דבר יפה הוא באמת יפה כפי שהוא נראה. אלא שלפעמים, לאחר שאדם קלט שאסור לקבל כל דבר בתמימות, הוא כבר לא מסוגל לקבל שום דבר באופן הזה." (שם עמ' 418)

בסיום דבריו בחלק הזה אומר הרב שטיינזלץ:
"התחלתי באמרתו של של רבי נפתלי מרופשיץ על הת' של 'תמים תהיה עם א-להיך', שלפעמים נדמה לי שאני כבר איש גדול; לילדים זה טוב שהם שומעים תקיעת שופר ועיניהם מלאות דמעות, אבל איש גדול כמוני , איש חכם שלמד כל כך הרבה על התקיעות, אני יכול לעשות דבר כזה ?! אולם מה שר' נפתלי מרופשיץ אומר זה שאפילו לאיש גדול כזה - יש מקום להיכנס לתוך התמימות, וזה חלק ממה שמוטל עליו לעשות." (שם עמ' 421-420).
 
                                      שבת שלום
                                          ג'ף

פסקול "ללכת באורו שלו", אור הגנוז עמ' 281

אלו דברים לשבת פרשת ראה תשע"ב

"ראה",  אומר הכתוב, "נתתי לפניכם היום ברכה וקללה."

מאחר והפעם לא היה מדובר כלל ברשימה של דברים שאני כתבתי, אלא הצבה של סרטונים וטקסטים, אני מסוגל לשחזר במדויק את הרשומה שנמחקה. השאלה אם לעשות זאת , או "לשחרר קיטור", כפי שאני עושה עכשיו ולצאת עם רשימה שונה. השיר של לאונרד כהן מתנגן ברקע. ואני אומר לעצמי, שחרר קיטור, אך אל תפרסם את הדברים. תמתין עד מחר ותראה.

מה טיבה של הברכה ומה טיבה של הקללה שמדובר בהם בפרשה ? זו שאלה. 

אני מעלעל בטסקט שהבאתי כאן. ר' שלמה שוק, באחד הקטעים על הפרשה בספרו "חוט של חסידות" (הוצאת מכון צומת) כותב מדם ליבו סמוך לאחר פינוי ישובי גוש קטיף :

"הלילה, י"ד באב, לאחר ימים ארוכים של סבל והתשה נפשית, אני חוזר מגוש קטיף החרב וכותב בדם לבי הכואב. ושמש בוקר מפציעה, תקות פצעי הנבוכים."

ואני לאט לאט, חוזר לפרופורציות.

ר' שוק ממשיך : אינני מחזר אחר תשובות לחורבנם של אדם ואדמה. אני רוצה להישאר בשאלה, כואב ופצוע, ומעמדת ערפול שכזאת "ראה" - ולראות בתווך שבין הברכה לקללה את ה"אנוכי" שלי, את העצמיות  האישית שלי, החיה עם  הכאב."

אני חוזר לפסקה הפותחת מהפרשה, שברשימה זו, השניה והמשוחזרת כביכול, היתה במקום אחר ואני קורא, שוב :

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"

"דנו אותי" אומר השיר של כהן " לעשרים שנות שעמום , על שניסיתי לשנות את השיטה מבפנים." וכעת אני שומע את השיר שוב פעם בביצוע שונה של זמרת. מה לשיר הזה ולברכה ולקללה ? יש לזה תשובה, אפילו כמה תשובות, אבל אני עוקב אחרי מה שרשמתי ברשימה המקורית והנה , אני צריך להשלים את הפסקה הפותחת מדברי התורה.

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם אשר אנוכי מצווה אתכם היום: והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנוכי  מצווה אתכם היום ללכת אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם."

אני קורא את דברי התורה , ויש בפסקה הזאת כמה דברים מאד ברורים : ברכה, קללה,  צווי, היום. אבל איך רואים את הדברים האלו ? איך שומעים אותם ? הדברים בלשון יחיד : איך אני רואה ? איך אני שומע ? היום.

אני חוזר לדברים שרשם ר' שלמה שוק :

"די היה לי באמירות ברורות וחד משמעיות", כותב ר' שלמה, "אלו הבוטחות והנותנות את ההרגשה כאילו א-לוהים  נמצא בסמוך לשולחן של איזו אצטלה דרבנן. השאלות שמנסרות בחלל האויר, בעיקר מכיוונם של בני הנוער, יכולות להישאר בחלל הפנוי, כלשונו של רבי נחמן מברסלב, ולפתוח בירור עמוק ומקיף כמעיין המתגבר מכאבו, שאיננו נפסק ואיננו מציף את סביבתו בתשובות . עלינו להאמין גם ביכולתן של השאלות ולא רק בתשובות."

זהו משפט שראוי לחזור עליו :

עלינו להאמין גם ביכולתן של השאלות ולא רק בתשובות.

"המתיחות הקבועה", ממשיך ר' שלמה וכותב, "המתיחות הקבועה בחיינו בין הברכה לקללה מכניסה אותנו למצב שבו יהיה עלינו לשתוק נוכח השאלות. כך במדרש שבו שואל משה על גורלו המר של ר' עקיבא -'זו תורה וזו שכרה ?', והוא נענה: 'שתוק, כך עלה במחשבה' (מנחות כט ע"ב). השתיקה מאפשרת התכנסות בתוך ה'אנוכי', בין האנוכיות שלנו ובין ה'אנוכי' הא-לוהי, שם מתרחש הדיבור המוציא מתוכו את הבלתי - ניתן להיאמר במילים.זהו כבר אינו המקום שנקטף, אך הוא פותח אותנו למקום שמעל המקום - לקב"ה....."

התרחשות של "דיבור המוציא מתוכו את הבלתי -ניתן להיאמר במילים". על זה צריך לחשוב אני אומר לעצמי ומוסיף, זה אפשר אולי לראות ולשמוע - לפני ואולי במקום להעלות במחשבה שלנו.

"אנו נמשיך", כותב ר' שוק, "לחיות בעולם של שניות, בין שני הרים גדולים של ברכה וקללה, ובתווך תמיד יהיה העמק, שרק אם נלמד לקבל אותו נוכל להפוך אותו לעמוק. כל התעלמות ממה שפרוש אי שם למטה, פירושה התעלמות ממה שמתחולל למטה בתוכנו, בהכי אנוכי שלנו, בתוך המעיים, משם יוצאים הדיבורים של הבטן, כדברי מלכנו דוד למוד הייסורים, 'ותורתי בתוך מעי'" (שם עמ' 268 - 269).

זהו אני הגעתי, כמעט עד לסוף, ורשומה זו בעיקרה דומה, דומה מאד לרשומה שנמחקה. קראתי שוב פעם את דברי ר' שוק. תוך כדי רישום הדברים, נזכרתי בדבריו של  ר' שלמה שבפתיחה לספר :

"בתורה שבכתב אצורה חיוניות אלוקית אינסופית המצפה שכל אחד מאתנו יתבונן ויבנה תילי תילים של רעיונות והברקות..."

הערות שקבלתי לרשומה המקורית - שהופצה ל"בקרים" וב"דרך מסתורית"  נמחקה אחר כך -  האירו בפני אפיקים חדשים בתורה שלא שיערתי אודות שילובים שאנחנו עושים בהכרח, בניסיונותינו האנושיים למול "חיוניות  אלוקית אינסופית".

ברשומה המקורית , הבאתי כאן , בסוף הדברים, את שירו של אהוד בנאי, "יוצא לאור" . מה יותר מתאים לתחילתה של הדרך הנפרשת לרגלינו החל מהשבת הקרובה, ראש חודש אלול . "יוצא אל האור, אל חיים חדשים".

                                 שבת שלום וחודש טוב

                                            ג'ף

קארן ארמסטרונג. נקודה

הרהורים וערעורים

מדוע מילוש ?

מדוע מילוש* ?
זו שאלה לא רעה. ייתכן ותשובה ראשונית וחלקית מצויה להלן, בפסקה הפותחת מקטע שנקרא "כוונתי", בספר מאמרים שלו שנקרא :"להתחיל היכן שאני".

"אני כאן. שלוש המילים האלו הן כל מה שניתן לומר - אתה מתחיל במילים הללו ואתה שב אליהן. כאן פירושו על כדור הארץ הזה, ביבשת הזאת ואין בלתה, בעיר הזאת ואין בלתה, בעידן הזה שאני קורא שלי, במאה הזאת, בשנה הזאת. לא ניתן לי מקום אחר, זמן אחר. אני אוחז בשלחן הכתיבה להגן על עצמי בפני התחושה שגופי שלי הוא ארעי. כל זה הוא יסודי ביותר, אך אחרי הכל , מדע החיים מותנה בגילוי ההדרגתי של אמיתות יסודיות."

* צ'סלוב מילוש

אלו דברים לשבת פרשת עקב תשע"ב

הייתי צריך לדעת שאמצא ענין בספרה של חיותה דויטש על נחמה לייבוביץ "נחמה" (הוצאת ידיעות אחרונות- ספרי חמד). הספר מרתק. דמותה של נחמה מרתקת. מורשתה של נחמה חשובה.
הספר מלא סיפורים, אנטקדוטות , המאירים על חייה של נחמה ועל מפעל חייה. מגיע לחיותה דויטש הרבה ישר כח על עריכת הדברים.
הסיבה שחיפשתי את הספר, היתה ציטוט אחד מתוכו, ששמעתי עליו וששסקרן אותי. כשמצאתי בשבת שעברה, שבת נחמו, את הדברים במקומם בספר, הופתעתי מההקשר בו הם הופיעו.  ההקשר הוא כזה שיש בו לעורר מחשבות בתחום ה"צר" של  ערכי הנוער ותפקידי המחנכים, ובתחום ה"רחב" יותר של תפיסת המציאות בכלל, ותפיסת המציאות האנושית בפרט.
באחד הפרקים בספר, מספרת חיותה דויטש על מסכת התכתבויות בין הרב דר' רפאל פוזן ובין נחמה ל. הרב פוזן ניהל בסוף שנות השבעים - תחילת שנות השמונים  כפר נוער לבנות  ב"כפר אליהו" שליד גדרה. ( אם אינני טועה מדובר במוסד ששכן במיקומה הנוכחי של אולפנת הרב בהר"ן , למי שמכיר).
להלן הסיפור כפי שהוא מופיע בספר בעמ' 339 - 340:
"'חלק מהמדריכות שהגיעו אלינו מ'בית יעקב' לא פעם החמירו בגישתן כלפי הבנות,' כתב לה פוזן באחד הימים, 'ואני כמנהל הייתי הממתן. אירע שתלמידה מכתה י' שמדריכתה בכפר אליהו איימה עליה, שאם תלך לבני עקיבא תסולק מהכפר, פנתה אלי במכתב, ציינה שהציעו לה להדריך בסניף בני עקיבא שבמקום מגוריה וביקשה ממני להחליט בעניין. בתשובתי כתבתי לה שאם על פי תחושתה היא הולכת להציל נפשות, אני מעודד אותה להשתלב בהדרכה. ואולם אם אינה הולכת לסניף אלא כדי לפגוש בנים - מוטב לה להמנע מכך.'
פוזן ביקש - וקיבל את רשות תלמידתו לפרסם את חליפת המכתבים ביניהם, ושלח אותה לנחמה. תגובתה התקיפה של נחמה לא אחרה לבוא:

לא כל כך הסכמתי לתשובתך לשאלה הכנה והכואבת של ילדה היוצאת לחופש ורוצה להמשיך ולהדריך בבני עקיבא. אתה אמנם התרת לה, אבל בלב כבד ובהסתייגות. - (והלא) אין דבר טוב מזה ויש לעודד דבר כזה בכל תוקף. שהרי החברה מחוץ לתנועה שם אינה טובה במובן שלנו כלל וכלל, לא של נערות ולא של נערים. ואם מישהו מצטרף לבני עקיבא, או לעזרא, הרי זה נס גדול ויש לחזק ידיו !
ועכשיו, עוד דבר: כתבת שעליה לבדוק עצמה, אם היא עושה זאת למען 'יגדיל תורה ויאדיר' או למען הפגש עם בנים. ולפי זה יש להתיר או לאסור. ידידי הטוב, האמנם זו הדרך ? אם אתחיל אני עצמי לבדוק עצמי, בכמה אחוז נדחפתי ללמד, לנסוע לכל קצווי ארץ לתת שיעורים, לענות לאלפי אנשים תשובות לגיליונות - מפני שרציתי להרבות תורה בישראל ובכמה אחוזים היה הדחף מפני שרציתי להרוויח כסף, ובכמה אחוזים יש כאן אהבה עצמית לשמוע דברי שבח - ושומעים, מחברים, מתלמידים - כשהשיעור מצליח, ובכמה אחוזים (אולי?) מזמן שנפטר בעלי יש בזה רצון לברוח מן הבדידות, מן הבית הריק...מוטב לא לבדוק. והאם הדבר ניתן לבדיקה? נשאיר בדיקה זו למי שבוחן כליות ולב והוא ישפוט.
ואיך תוכל נערה זו לבדוק עצמה בכגון דא? וזה גם לא  רצוי כלל!! מוטב שתחשוב שהיא עושה כאן דבר גדול, מצילה ילדים מן הרחוב, מן ההפקרות, ומקרבת  אותם לאביהם שבשמים, בשעה שפסיכואנליטיקן ואפילו סתם פסיכולוג היה מגלה שהרצון להיפגש עם נערים הוא גורם חזק ביותר. אבל הלא טוב טוב שהיא לא תדע זאת ולא תחשוב על כך. בשום אופן לא הייתי אומרת לנערה המשולהבת ('השרופה') לתנועה, המוסרת מזמנה ל'פעולות' ולעיתון קיר ול'שבת האירגון' (במקום לשבת בבית לפני הטלויזיה) 'הלא יודעת אני שכל זה את עושה מפני שהנך רוצה להיות בחברת יעקב ודוד ומשה,ורוצה למצוא חן בעיני הבנים.'. בשום אופן לא !"*

                                         שבת שלום
                                             ג'ף

*ההדגשים הם  במקור והושמטו הערות שוליים מהטקסט. "עזרא" - היא תנועת נוער מיסודה של פועלי אגודת ישראל