אלו דברים לשבת פרשת יתרו תשע"ג

מתוך "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א)" * להרב שג"ר זצ"ל:


"ב. השתיקה

וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה אֶלָּא עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדּם וְיִשְׁתּק כִּי לֵית כָּבוֹד בְּלא כָּ"ף והכָּ"ף הוא כֶּתֶר בְּחִינַת אֶהֱיֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה,  כִּי אֶהֱיֶה דָּא אָנָא זָמִין לְמֵהְוֵי, הַיְנוּ קדֶם הַתְּשׁוּבָה עֲדַיִן אֵין לוֹ הֲוָיָה כְּאִילוּ עַדֲיִין לא נִתְהַוָּה בָּעוֹלָם כִּי טוֹב לוֹ שֶׁלּא נִבְרָא מִשֶּׁנִּבְרָא וּכְשֶׁבָּא לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אָז הוּא בִּבְחִינַת אֶהֱיֶה הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֲוָיָה בָּעוֹלָם, הַיְנוּ אֲנָא זָמִין לְמֶהְוֵי וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה.

הדרך להגיע ל'כבוד אלוקים' היא השתיקה. אל מול כל שאלה (או קושי) אני יכול להגיב בחיוב או בשלילה, אבל רבי נחמן מציע תגובה גבוהה יותר והיא השתיקה: שלילת השאלה עצמה. כאשר אני עומד מול מישהו המבזה או מצער אותי, השתיקה איננה מצב של חוסר התייחסות, התעלמות על ידי החנקת תגובת הכעס כלפי מי שאינו נותן לי את הכבוד המגיע לי לדעתי, שכן תגובה זו איננה מפרקת את הכעס, אלא עוצרת אותו ומחדירה אותו לעומק הנפש. או אז השנאה הופכת לטינה, שסופה לצאת כהתפרצות שלא אדע מה מקורה ושיסודה נעוץ בהשתקה העצמית הראשונית. השתיקה של 'כבוד אלוקים', לעומת זאת, איננה הדחקה ואף לא צעד טקטי גרידא. משמעותה היא החלטה שלא להיכנס כלל למשא ומתן עם מה או עם מי שגרם את הביזיון; לדעת לחיות את המציאות ולא לנסות להדוף אותה על ידי מילים, אלא לקבל את המתרחש. השותק אינו מרגיש עצמו צדיק בהיותו שותק, אין זה כבוד עצמו, 'כבוד מלכים'; הוא מגיע להוויה פנימית שהוא חש בה חיות ושקט, טעם פנימי, אנרגיה ומלאות.

למשל, כאשר מישהו פוגע בנו ומבזה אותנו, איננו מגיבים על פי רוב באלימות מילולית משום שאנו מחונכים, ולכן אנו שותקים ואיננו אומרים דבר. אבל גם אם שתקתי, כבשתי את יצרי ולא צעקתי או האשמתי, בתוכי פנימה אני חושב על הפוגע מחשבות תוקפניות ומפעיל נגדו אנרגיה שלילית. במחשבתי אני מדבר, הווי אומר אני עדיין מחובר למצב הקודם, ולכן השתיקה היא טכנית. אין זו באמת שתיקה מהותית. השתיקה שעליה מדבר רבי נחמן ושלקראתה הוא חותר היא שתיקה פנימית; זו תגובה שאין לה סיבות, אין לה נימוק אינטלקטואלי המסביר מדוע רצוי להיות בדומיה, שכן כאשר אחפש סיבות לא להגיב, אני עלול דווקא להסיק שאני צודק ושעל כן הכעס או ההסתגרות הם תגובות ראויות. השתיקה המזוהה עם 'כבוד אלוקים' היא מצב שבו אינני חש כמי שמגיע לו כבוד, ובכך נשללת הבעיה מעיקרה. השתיקה מתאפשרת מתוך נקודת מבט שלפיה מקומי האישי הוא שולי ביחס לעצם ההתרחשות: האדם מקבל את נוכחות אלוקים במציאות חייו, ואז כל אינטרס אישי מתמסמס לנוכח הדבר האמיתי; העמידה בפני האלוקי. מבחינה זו, בשתיקה האדם נכלל בעצמות עצמה. השתיקה איננה תגובה שיש בה מטבע הדברים שניות בין האדם לזולתו, אלא היא נובעת מעמדה רוחנית ונפשית כאחת, השוללת את עצם הבעיה שמזמינה לכאורה את התגובה. לסיכום: השתיקה היא מחווה של ויתור, וייחודה בכך שהיא אינה מוותרת על תשובה, אלא על השאלה עצמה. אין זו תנועה של אין-אונים או רמייה עצמית; היא נובעת מתוך הבנה עמוקה של סופיות הסיטואציה האנושית."


               שבת שלום
                    ג'ף





*  בעמ' 50-49 :  הוצאת 'מכון כתבי הרב שג"ר' , הספר בעריכת נתנאל לדרברג