יש כמה תופעות במדינת ישראל שהן מחליאות.
אני מתכוון כעת בעיקר ליחס של המדינה לניצולי שואה.
כל שנה, לקראת יום השואה והגבורה, מאירה התקשורת את הפינה האפלה הזאת.
לפעמים גם במהלך השנה.
בערוץ 10 לפני כמה ימים הביאו את סיפורה של ניצולת שואה שעלתה לארץ מן התופת ב1947*. הקצבה שהיא מקבלת נמוכה באופן משמעותי מהקצבה של אחותה שעלתה לארץ מאותה התופת ב1948. הפער הזה נעוץ בהקפדה מטומטמת על קוצו של יוד ביורוקרטי.
המשפחה מתכתבת, ממלאה טפסים, מגישה אסמכתאות, חוות דעת רפואיות, מתדפקת על הדלתות, כדי להביא מפה ומשם תמיכה כספית לאפשר לאשה הזאת לחיות את ימי חייה שנותרו בכבוד.
שני דברים מחליאים בענין הזה. האחד - היחס עצמו והשני
"ההתבכיינות" סביב הנושא. התבכיינות היא תמיד עקרה מהולה בצביעות והרבה מאד אטימות. (התבכיינות שאני חוטא בה עכשיו - הדבר לא נעלם ממני).
האשה הזאת הביטה במצלמה ואמרה לנו: "לא מספיק לדבר על שינוי. צריך לשנות".
הכתבה הסתיימה ומגישת החדשות עברה לאייטם הבא.
אילו החברה הישראלית , הממסד הישראלי , היו נוטים אוזן לחכמת הדורות , לחכמת חז"ל, מצבנו היה הרבה הרבה יותר טוב.
חז"ל הביטו על חורבן בית שני ושאלו את עצמם : מדוע זה קרה ? ידועה מאד אמרתם שהבית חרב עקב שנאת חינם. קצת פחות ידועה האמרה שהבית חרב על כך "שהעמידו דברים על הדין...שלא דנו לפנים משורת הדין."
החברה הישראלית וחלקים משמעותיים מדי של הממסד שלה מתנהלת תוך התעלמות מוחלטת (מתוך אלם אפשר גם לומר) מן ההוראה הראשונה של חז"ל, במשנה הראשונה שבפרקי אבות : "הוו מתונים בדין."
שבת שלום
ג'ף
* מדובר בעבודתם המבורכת של, בין השאר, אורלי וילנאי וגיא מרוז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה