יום שני, 29 ביולי 2013
יום חמישי, 25 ביולי 2013
אלו דברים לשבת פרשת עקב תשע"ג
"חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד,
שעת צהריים, הפלוגה הלכה בוואדי.
תרשום בספר דף, מדובר במלחמות,
תרשום פצועים שרועדים, וזה נורמלי.
הנעורים יפים, הקיץ אין סופי.
ועקנין הגיע לפלוגה, אלוף קריית גת,
שרף צריפים, ברח לבית גוברין,
המשטרה בעקבותיו, רק פה נרגע קצת.
את מה שאני זוכר מזה אני רושם,
מרחפים באלונקות שניים בלי שם,
בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם,
בזיכרון המעומם שלי היום..."
השיר כמובן פרי עטו של שלמה ארצי.
שלום רוזנברג בפרק הראשון בספרו "טוב ורע בהגות היהודית" (הוצאת משרד הבטחון) אומר:
" סבור אני שהמחשבה היהודית מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו."
פרשת השבוע , יש בה משום המחשה לדיאלוג של אדם עם עצמו :
כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם ?
שאלה היא מה מקומו של הקב"ה בדיאלוגים האלו. שאלה זו יש בה, מן הסתם, תשובות שונות ומגוונות...
הפרשה משיבה על השאלה הזאת, ועל השאלה הקודמת, על אתר ולאלתר, בציווי ובתיאור המבוסס על הדרישה לזכור :
לֹא תִירָא, מֵהֶם: זָכֹר תִּזְכֹּר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ, לְפַרְעֹה, וּלְכָל-מִצְרָיִם ...
נדמה לי שהחברה הישראלית ככלל אינה נותנת את המקום הראוי לשאלות; לשאלה כיסוד שהוא מכונן מציאות.
אמנם, מסוכן לדבר בהכללות, תוך כדי הכתיבה, אני אומר לעצמי שאולי אני צריך לומר שסביבת העבודה שבה אני חייתי במשך שנים רבות - לא נתנה את המקום הראוי לשאלות. סביבה זו השתנתה לאחרונה באופן דרמטי, לטובה,,,
בכל אופן נביט רגע על השאלה כ"יסוד מכונן של מציאות".
אורה ויסקינד אלפר בפתח ספרה על ה"בית יעקב" ( ר' יעקב ליינר, מחבר הספר שהוא הבן של ר' מרדכי יוסף ליינר, הידוע על פי שם הספר שחובר בידי צאצאיו בשם "המי השילוח" ) ממקדת מבטה בעקבות דברי הזוהר על הפסוק בישעיהו :
שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.
"מי" היא מילת שאלה. העיון שבא בעקבות המבט - שאו מרום עיניכם - מביא לשאלה : מי ?
אחת השאלות הקרדינליות בכל מאמץ אנושי היא מתי "לפרוש", מתי לחדול, מתי לסגת לפני בוא התבוסה, כשעוד תוכל לחלץ "תיקו". אפרופו "מי השילוח" שמורה על מים שקטים החודרים עמוק, ברור מאליו שכותב שורות אלו, מצוי בכתיבה זו כעת במים עמוקים, מים הרבה מעל הראש שלו..והגיע הזמן ל- to quit when you're ahead ..
למדתי עם השנים שיש נושאים וענינים שאתה נחשף אליהם, ולוקח זמן, הרבה זמן, מעת החשיפה עד שאתה מתחיל להבין "מי נגד מי " במה מדובר...
נחישות התמדה ובעיקר הומור ("פרספקטיבה" במילים אחרות) עוזרים בענין זה.
על כל פנים, כנגד התהייה והספקות המופנים כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד, מתריעה התורה בפרשתנו בפני הההפכים מכל אלה: מפני הבטחון העצמי המופרז, הגאווה והשאננות. גם כאן תוך שילוב של ציווי ודגש על חשיבותם של שני פני המטבע: זיכרון ושכחה :
הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקיךָ,
לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם;
פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ; וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה....
וְרָם, לְבָבֶךָ;
וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.
וְזָכַרְתָּ, אֶת ה' אֱלֹקיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל:
לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.
ציווי, זיכרון ושכחה, אלמנטים מרכזיים באותו הדיאלוג ששלום רוזנברג מדבר עליו, דיאלוג של האדם עם עצמו ועם החוץ. דיאלוג שהוא בעצם, כפי שאומר שם פרופסור רוזנברג, פרק בתולדות המחשבה האנושית בכללה.
שבת שלום
ג'ף
יום רביעי, 17 ביולי 2013
אלו דברים לשבת פרשת ואתחנן - שבת נחמו תשע"ג
לפעמים צריך לשתוק.
ולפעמים צריך לשיר.
ותודה לגדי גבריהו שהציב את הקליפ שלהלן בפייסבוק וחילץ אותי מ"הבלוגרס בלוק" blogger's block.
ואחד השירים היפים ביותר של רבי שלמה, בדיוק לשבת נחמו -
שבת שלום
ג'ף
יום רביעי, 10 ביולי 2013
אלד לשבת פרשת דברים - שבת חזון תשע"ג
הלוח העברי אינו נותן לנו מנוח.
הלוח העברי אינו נותן למי ששם ליבו אליו להתחמק משאלות קשות.
אבל ההתמודדות היא מוסווית, מבחינה מסוימת. יכולים גם יכולים הימים לעבור בלי משים.
כמו המציאות "הבאה לנו" ללא תוויות וגם ללא סימני דרך מפורשים.
והנה השבוע אנחנו עוברים מספר במדבר לספר דברים.
המוסיקה משתנה בלי משים.
לא קבלנו על כך הודעה מפורשת, ועם זאת כל הקורא בספר דברים, אחרי במדבר מרגיש שהטון השתנה.
שיימוס היני, באחד ממאמריו מצטט את וואלס סטיבנס שאמר ש"האצילות של שירה היא אלימות מבפנים המגינה עלינו מאלימות מבחוץ. זהו הדמיון המתגונן מפני הלחץ של המציאות."
התמונה קשה.
אחת מיני רבות.
התמונה הזאת היא חלק מהזכרון האישי שלי, כמי שגדל בארצות הברית בשנות הששים, שנים סוערות, שנות מלחמת ויאט נאם.
התמונה היא גם חלק מהזכרון הקולקיטיבי שלנו.
כיום, נדמה שהאירועים מסביבנו - האלימות בסוריה ובמצרים - הם לא פחות סוערים מאלו של שנות הששים, שנות ילדותי.
אלה הן - שנות הילדות של נכדיי.
והנה בשבוע הבא - בט באב - אנחנו מציינים חורבן נוסף.
בין לבין נעבור דרך שבת חזון.
דברי הנביא שבהפטרה לשבת זו מלמדים אותנו שאלימות היא כשל בשמיעה.
"שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלוהינו עם עמורה"
לא הגיע הזמן שנתחיל להקשיב לקולות אחרים ? לקולות שיש בהם מענה לאלימות שמסביב ? לאלימות שבתוכנו...
ישנן דרכים אחרות...אך אין הן באות בקלות
לָכֵן, נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת--אֲבִיר, יִשְׂרָאֵל: הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי, וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. כה וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ; וְאָסִירָה, כָּל-בְּדִילָיִךְ. כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. כז צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה.
שבת שלום
ג'ף
יום חמישי, 4 ביולי 2013
אלו דברים לשבת פרשת מטות- מסעי תשע"ג
"הייתי אתמול בחולון" מספרת לי אשתי, טוטי, "וראיתי נדנדות מיותמות."
הכוונה היא שבחולון ישנן כמות כזו של נדנדות שאין צורך שילדים יחכו בתור לשחק בהן. יש שפע של נדנדות.
המשכנו לדבר וביקשתי רשות להשתמש בשורת הפתיחה הזאת , מכמה סיבות.
ראשית יום ששי כעת בבוקר וטרם כתבתי את אלו דברים.
שנית השורה הזאת היא שיר:
הייתי אתמול בחולון
וראיתי נדנדות מיותמות
או לכל הפחות שורות מתוך שיר.
שלישית, האמירה הזאת משתלבת - "מתכתבת" (אני אוהב את המילה הזאת "מתכתבת" במשמעות של מילים שמתכתבות אחת עם השניה בהקשרים שונים) עם שלושה דיונים שהשתתפתי בהם -פיזית השבוע. וכן ובדיון אחד נוסף - וירטואלי שלא ממש השתתפתי בו אך כולנו - תושבי ירוחם - שותפים לו.
נבהיר:
בדיון על "חזון" הוזכר שמה ושמעה של עירית חולון. חולון, בהובלתם של המנכ"לית וראש העיר שם, מתגה עצמה כ"עיר הילדים". והנה כעבור כמה ימים אני שומע מטוטי עדות והמחשה להצלחת העיר ולמימוש החזון שקבעה לעצמה.
בדיון על שכנינו הבדואים מרחמה דברנו , כיצד אנחנו יכולים לתרום בנושא שבסך הכל הוא נושא לאומי. אחד הרעיונות מדבר על יזום וקידום פרויקטים נקודתיים. אמרתי לעצמי הבוקר: מה יותר טוב מזה ? פארק עם נדנדות בעיירה השכנה המתוכננת. ועוד
בדיון עם חברותא שלי מברקלי שבקליפורניה אתמול בלילה, דברנו על שפע. חשיבותה של השפע מבחינה תרבותית ומנהיגותית. שפע חומרי ושפע רוחני. (לפעמים אך לא תמיד יש קשר סיבתי בין השניים).
הדיון שבו כל תושבי ירוחם משתתפים הוא הדיון סביב "מה שקורה במקום." לא ארחיב בכך כאן מלבד לומר שירוחם הוא מקום קסום. נדמה לי שהיתה כך מאז היווסדה, היא כך וודאי מאז שאני מכיר את המקום מסוף שנות השבעים. היא כך היום ואני מאד מקווה שהקסם לא ייאבד מתי שהוא בעתיד.
אחרי כל זה, להלן השיר שתכננתי להציב כאן , לפני השיחה עם טוטי הבוקר. קטע שיר מתוך ":שירת עצמי" לוולט ויטמן, בתרגום של עודד פלד, בהוצאת כרמל, בעמ' 36, קטע מספר 16*:
" לזקנים ולצעירים שייך אני, לטפשים ולחכמים באותה מידה,
מסיח דעתי מאחרים, נותן תמיד דעתי על אחרים,
אמהי ואבהי באותה מידה, ילד וגבר באותה מידה,
מחומר גס קורצתי ומחומר מעודן
אני עשוי,
איש האומה מרובת האומות, קטנה שבהן הינו הך
וגדולה שבהן הינו הך,
דרומי וצפוני באותה מידה, בעל מטעים שוה נפש
ומכניס אורחים, ליד האוקוני מקום מושבי,
ינקי עושה דרכו מוכן ומזומן למסחר , מפרקי
הגמישים במפרקים עלי אדמות והנוקשים במפרקים עלי
אדמות,
איש קנטאקי מהלך בעמק אלקהורן בחותלות עשויות
עור צבי, איש לואיזיאנה או ג'ורג'יה,
ספן על פני אגמים או מפרצים או לאורך חופים, איש אינדיאנה,
איש ויסקונסין, איש אוהיו;
בן-בית בנעלי שלג קנדיות או צפונה בסבך, או עם
דייגים הרחק מניופאונדלנד,
בן-בית בצי ספינות הקרח, מפליג עם השאר
ומשנה כיוון,
בן-בית בהרי ורמונט או ביערות מיין,
או בחווה בטקסס,
ידידם של אנשי קליפורניה, ידידם של בני חורין בצפון מערב
(אוהב את קומתם הגבוהה),
ידידם של אנשי הרפסודות ומוכרי הפחם, ידידם של מי שלוחצים
ידיים ומזמינים במאור פנים לשתות ולסעוד,
לומד עם פשוטים שבפשוטים, מורה למעמיקים חשוב,
טירון מתחיל אך מנוסה באלפי עונות,
לכל צבע עור ומעמד אני שייך, לכל שכבה ודת,
איכר, מכונאי, אמן, ג'נטלמן, ספן, קווקר,
אסיר, סרסור, פורע-חוק, עורך דין, רופא, כומר.
אני מעז פנים נגד כל שהוא רב-פנים ממני,
נושם אויר אך מותיר אחרי בשפע,
ואינני יהיר, ויודע את מקומי.
(והעש וביצי הדגים יודעים את מקומם
שמשות בהירות שאני רואה ושמשות אפלות שאיני יכול לראותן
יודעות את מקומן,
המוחשי יודע את מקומו והלא מוחשי יודע את מקומו)."
נסיים עם ברכות ליומולדת שמח לארצות הברית שחגגה השבוע , ולטוטי היקרה אהובת ליבי שנחגוג לה בשבוע הבא.
שבת שלום
ג'ף
* בתרגום במקור, מופיע ניקוד שהושמט כאן אך משיקולי זמן,
לדאבוני
הירשם ל-
רשומות (Atom)
