"חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד,
שעת צהריים, הפלוגה הלכה בוואדי.
תרשום בספר דף, מדובר במלחמות,
תרשום פצועים שרועדים, וזה נורמלי.
הנעורים יפים, הקיץ אין סופי.
ועקנין הגיע לפלוגה, אלוף קריית גת,
שרף צריפים, ברח לבית גוברין,
המשטרה בעקבותיו, רק פה נרגע קצת.
את מה שאני זוכר מזה אני רושם,
מרחפים באלונקות שניים בלי שם,
בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם,
בזיכרון המעומם שלי היום..."
השיר כמובן פרי עטו של שלמה ארצי.
שלום רוזנברג בפרק הראשון בספרו "טוב ורע בהגות היהודית" (הוצאת משרד הבטחון) אומר:
" סבור אני שהמחשבה היהודית מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו."
פרשת השבוע , יש בה משום המחשה לדיאלוג של אדם עם עצמו :
כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם ?
שאלה היא מה מקומו של הקב"ה בדיאלוגים האלו. שאלה זו יש בה, מן הסתם, תשובות שונות ומגוונות...
הפרשה משיבה על השאלה הזאת, ועל השאלה הקודמת, על אתר ולאלתר, בציווי ובתיאור המבוסס על הדרישה לזכור :
לֹא תִירָא, מֵהֶם: זָכֹר תִּזְכֹּר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ, לְפַרְעֹה, וּלְכָל-מִצְרָיִם ...
נדמה לי שהחברה הישראלית ככלל אינה נותנת את המקום הראוי לשאלות; לשאלה כיסוד שהוא מכונן מציאות.
אמנם, מסוכן לדבר בהכללות, תוך כדי הכתיבה, אני אומר לעצמי שאולי אני צריך לומר שסביבת העבודה שבה אני חייתי במשך שנים רבות - לא נתנה את המקום הראוי לשאלות. סביבה זו השתנתה לאחרונה באופן דרמטי, לטובה,,,
בכל אופן נביט רגע על השאלה כ"יסוד מכונן של מציאות".
אורה ויסקינד אלפר בפתח ספרה על ה"בית יעקב" ( ר' יעקב ליינר, מחבר הספר שהוא הבן של ר' מרדכי יוסף ליינר, הידוע על פי שם הספר שחובר בידי צאצאיו בשם "המי השילוח" ) ממקדת מבטה בעקבות דברי הזוהר על הפסוק בישעיהו :
שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.
"מי" היא מילת שאלה. העיון שבא בעקבות המבט - שאו מרום עיניכם - מביא לשאלה : מי ?
אחת השאלות הקרדינליות בכל מאמץ אנושי היא מתי "לפרוש", מתי לחדול, מתי לסגת לפני בוא התבוסה, כשעוד תוכל לחלץ "תיקו". אפרופו "מי השילוח" שמורה על מים שקטים החודרים עמוק, ברור מאליו שכותב שורות אלו, מצוי בכתיבה זו כעת במים עמוקים, מים הרבה מעל הראש שלו..והגיע הזמן ל- to quit when you're ahead ..
למדתי עם השנים שיש נושאים וענינים שאתה נחשף אליהם, ולוקח זמן, הרבה זמן, מעת החשיפה עד שאתה מתחיל להבין "מי נגד מי " במה מדובר...
נחישות התמדה ובעיקר הומור ("פרספקטיבה" במילים אחרות) עוזרים בענין זה.
על כל פנים, כנגד התהייה והספקות המופנים כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד, מתריעה התורה בפרשתנו בפני הההפכים מכל אלה: מפני הבטחון העצמי המופרז, הגאווה והשאננות. גם כאן תוך שילוב של ציווי ודגש על חשיבותם של שני פני המטבע: זיכרון ושכחה :
הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקיךָ,
לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם;
פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ; וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה....
וְרָם, לְבָבֶךָ;
וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.
וְזָכַרְתָּ, אֶת ה' אֱלֹקיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל:
לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.
ציווי, זיכרון ושכחה, אלמנטים מרכזיים באותו הדיאלוג ששלום רוזנברג מדבר עליו, דיאלוג של האדם עם עצמו ועם החוץ. דיאלוג שהוא בעצם, כפי שאומר שם פרופסור רוזנברג, פרק בתולדות המחשבה האנושית בכללה.
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה