הפעם* מבקש אני להביא מדבריו של הרב שג"ר באחת מדרשותיו לימי התשובה וליום הכיפורים^, מתוך הקובץ "על כפות המנעול", הוצאת ישיבת 'שיח יצחק', בעמ' 71 :
"מקור החמלה בחוסר האונים. שלא כמו בטרגי בו חוסר האונים מתקבל בעמידה זקופה, גאה והירואית, ונוצרת ראיית הגורלי הנוקב, ושלא כבשפיטה בה אין תפיסה של חוסר אונים אלא של אחריות, הרי שבחמלה חוסר האונים מביא להרפיה, לקבלה ולאי התנגדות. החמלה הינה ראיית חוסר האונים - אך היא לא מוצבת כפי שהיא מוצבת בראש השנה מול הנצח, אלא מושמת בתוכו. בקבלת סופיותו נפתח האדם לאהבת ד', החומל על כל יצוריו. כשישראל מקבלים את הדין הקב"ה עובר לכסא הרחמים.
כאשר אני אומר 'בגדתי' כבר אין דרך חזרה. יש כאן השלמה עם סופיותם המוחלטת של החיים, והשלמה שכך עברו חיינו ואת הנעשה אין להשיב. 'העבר אַיִן' - כמאמר הפתגם. אבל אז מתעוררת חמלה עמוקה, חמלה שהינה תוצאה של הפער בין הסופי לאין סופי. הסופי בעצם סופיותו מייצג את האין סופי וככזה הוא מייצגו כחמלה, שהיא המימוש של הפער.
כאן העיקר: החמלה והרחמים אינם רגש ככל הרגשות, הם סוג ורמה אחרת של רגש. הם סוג של רגשות המגלים את העצמוּת עצמה, רגשות שבאמצעותם נחשפת האינטימיות העמוקה והחבויה ביותר. החמלה הזו, היא למעשה הצידוק של הייסורים והסבל בעולם, ורק דרכם נחשף בנו אותו קיום עדין של חמלה ורחמים**. מבחינה זו החמלה הינה הרגש האנושי הבסיסי ביותר. יותר מזה היא האנושיות עצמה."
גמר חתימה טובה
ג'ף
* ראו והשוו http://eludevarim.blogspot.co.il/2013/09/blog-post_12.html
^ מדובר בדרשה לערב יום הכיפורים תשס"ג שכותרתה : רחמים וחמלה, בעמ' 65-74 לקובץ הנ"ל
** כאן (בהערת שוליים 59 ) אומר הרב שג"ר : בדומה לכך כותב הרמן כהן: "...אפשר שנבטא משמעות זו בפרדוכס: לא באו היסורים אלא בשביל החמלה, בוא וראה כמה זקוק האדם להפעלה זו של החמלה, שאפילו היסורים עצמם באים על הסברם מטעם זה". ('דת התבונה ממקורות היהדות', הוצ' מוסד ביאליק, תשל"ב, עמ' 52).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה