אלו דברים לשבת פרשת שמיני - פרשת פרה תשע"ו

אזהרת מסע: לפנינו מסע אסציאטיבי קצר...

היה נראה לי מוזר השבוע, שבכל חנויות הספרים שאני חיפשתי, לא היו על המדפים ספרים של המשורר ישראל אלירז ז"ל שנפטר לפני כשבועיים.

דרור בורשטיין כתב בבלוג שלו לפני כמה שנים : "אלירז יכול לשנות את חייך מפני שהוא יכול ללמד אותך להתעורר". ראו https://drorburstein.com/2010/05/20/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%96-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C-%D7%9C%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9A/

אלירז, כמו השל - ואולי כמו מרבית אם לא כל המשוררים -  ראה וכתב על הפלא שמסביב, הפלא שבעצם הקיום.

עוברים עלינו ימים מגעילים בתקופה האחרונה. 

איזה משפט ?! מוזר , תמוה, סתמי במידה מסוימת,...

על כל פנים, כך נראה לי. "עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית." אם  - ואני לא אעשה זאת כאן  - אם אמשיך  לצטט מתוך הפיוט/תפילה הזאת אקלע מיד ובצדק  - לוויכוח פוליטי (ואולי לא רק פוליטי)  נוקב ולא זאת כוונתי.

"כוונתי ?"

ב"ה כוונתי"מאפשר לי להזכיר כאן ו"לחשב מחדש מסלול", על ידי אזכור משפט של צ'סלוב מילוש בתרגומו של דוד וינפלד "אחרי הכל , מדע החיים מותנה בגילוי ההדרגתי של אמיתות יסודיות."*

גם במפגש הלימוד החודשי בירוחם בהגותו של השל, נסבו דברים על המצב. על אף שבתחילה נשאתי את דגל האופטימיות האינסופית מבית מדרשו אל רבי נחמן, גם אני, בעקבות המצב והדברים באותו הערב, הגעתי למחוזות הייאוש. 

אך כפי שציין אסא כשר במסמך "שמונה השגיאות" שלו בהקשר לדיון על "החייל היורה מחברון" בנקודה השמינית

"ייאוש הוא שגיאה. חובה להיאבק על דמותה של המדינה ועל איכותה של החברה, כל אחד בסביבתו, כל אחד במעגלי ההשפעה שלו, אפילו היא צנועה. אסור להתייאש.."^

מלכתחילה, התכוונתי, לנוכח המצב ולקראת חג הפסח שבאופק, להביא כאן דברים של השל על השבת ועל החירות. אך נפסיק כאן בשלב זה

שבת שלום

    

     ג'ף 

*צ'סלוב מילוש *על תוכניתי" בספר "אחרי מהפכות רבות, מבחר מן השירה הפולנית שאחרי 1945", תרגום דוד וינפלד ורפי וייכרט, כרמל 2000. באנגלית מופיעים הדברים תחת הכותרת My Intention ( "כוונתי")

^ ראו בדף הפייסבוק של אסא כשר מ28/3/16 https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=10205995093224979&id=1490082649

אלו דברים לשבת פרשת צו תשע"ו

בפרק על "בעיית הרוע" בספרו "אלוהים מבקש את האדם", הקדיש אברהם יהושע השל תת סעיף ל"בלבול בין טוב ורע".
וכך כותב השל:

"הרוע ממשי, רב עצמה ומפתה. אך מתסכל במיוחד שהרוע מצליח לשגשג ולפרוח שעה שהוא מחופש לטוב, לאמור, שהרוע מצליח לינוק שפע מחיי הקדושה. בעולמנו, כך נראה, הקדוש והלא -קדוש אינם דרים בנפרד. הם כרוכים ומשורגים זה בזה, הם זקוקים זה לזה. זהו עולם שבו ייתכנו צלמים רבי יפעה, ועבודת האלוהים עלולה להיטמא בנגע האכזריות".*

מלכתחילה, התכוונתי לרשום כאן, עוד מהדברים ב"תת סעיף" הנ"ל; וכן בהמשך להביא מדברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע^, שהופתעתי - לא הופתעתי שקשורים לדברים הנ"ל.  תוך כדי רישום הדברים, התרשמתי מעוצמתם של הדברים בקטע הקצר דלעיל, בין השאר, בהקשר לאירועי הימים האלו , בעולם, בארץ, ובתוכי, ואמרתי לעצמי: זהו. נסתפק בכך.

שבת שלום

     ג'ף




*א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ'  מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 294

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ'  217

"בעיות החיים
שני העניינים הללו: בעיית הנותר והפיגול והעניין של אש התמיד, הם בעצם בעיות החיים של יהודי שומר מצוות.

הבעיה הראשונה החא בעיית הפיגול והנותר. לא רק כאשר מותירים ממש מהקורבן, גם כשרק עולה בראש המחשבה:'כמה היה טוב אם זה לא היה כל כך צפוף ולחוץ'- זהו בבחינת פיגול. לפעמים לאדם שהולך בדרך המצוות, היה טוב אילו לא היה כל כך דוחק. מדוע קשה לאנשים לקום בבוקר להתפלל ? האם זה כל כך כואב ? מה שמפריע לאנשים זה שצריך לעשות את זה תמיד, גם בימים שאין זמן ולא מצב-רוח, וזה גם מה שעושה את ההבדל. ברגע שאתה רוצה לשנות את החוקים ולאכול את הקורבן לשלושת ימים, התורה אומרת דבר , שהוא תמוה בחריפות שלו:'לא יחשב לו, פיגול יהיה., 'הנפש האוכלת עונה תשא'! אתה לוקח דבר שהיה קורבן ועושה ממנו פיקניק. אם רוצים לעשות משהו שיהיה קל יותר , נוח יותר, נעים יותר - 'פיגול יהיה לא ירצה ולא יחשב'.

הבעיה השניה היא אש התמיד; אדם לא יכול אמנם להיות כל הזמן בהתלהבות בדרגא עילאה, ולא יכול לשאת מאורעות גדולים מעבר לגבול מסוים, אבל לפחות כשהוא מקריב קורבן לה' - הוא צריך להישאר ולהישרף על המזבח. זאת פעולה מאוד לא דרמטית; ובכל זאת, אדם צריך לזכור שאש התמיד, שיכולה אמנם לבעור בשקט ובהסתר צריכה להמשיך ולבעור כל היום וכל הלילה -'אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה'."

להבנת הפסקה האחרונה לגבי אש התמיד, נביא מדברי כב' הרב הפסקת הקודמת לשתי פסקאות הסיכום הנ"ל, שם בעמ' 216:

"העניין הזה של 'אש התמיד תוקד על מזבח' שייך לתמצית העניין של הקורבנות; וכשם שהדבר שייך בקורבנות פיזיים כך הוא נכון גם ביחס לקורבנות שאינם פיזיים. אדם נמצא כל הזמן במצב של בעירה. לבעירה הזו אין כיבוי, אין לה סוף, והיא נמשכת יום אחרי יום, ועוד יותר מזה - לילה אחר לילה. בהלכה (שקלים ד, ד) הדבר נקרא 'קיץ המזבח' (דהיינו: הבאת עולות מכספי הציבור כאשר המזבח בטל): מהות המזבח היא בכך, שכל זמן תבער בו אש, שכל הזמן יהיה עליו קורבן; וגם אם אין  אדם פרטי שמביא קורבן, הרי עם ישראל, כציבור, מביא קורבן, כדי שלעולם המזבח לא יהיה בלי עולה."

ומסתבר שהדברים צריכים עוד עיון.

אלו דברים ליום ג' יב אדר ב תשע"ו

בעד המבוכה. אני עם צ'סלוב מילוש *בעניין הזה יותר ויותר. אני מביט מהצד ומרחוק על המבוכה שפוקדת את יהדות ארה"ב לנוכח תופעת הטראמפ וליבי ליבי איתם. יש דברים שכתבתי להם באנגלית ומחקתי וגם בעברית אני נמנע מלומר אותם כעת. האמת, גם השל היה חסיד של המבוכה. מה היה שם בפולין בתחילת המאה העשרים שהצמיח משוררים והוגים כמו השל ומילוש ? ניחא. הגדולה של הציונות טמונה בכך שהיא אפשרה ומאפשרת ליהודי לחיות חיים קהילתיים - קבוצתיים - לאומיים מלאים מבעד ועל אף המבוכה הקיומיים וכמענה לצו העליון : ובחרת בחיים.

*ראו *במאמר של מילוש שמופיע בעברית בשם "על תוכניתי" בספר "אחרי מהפכות רבות, מבחר מן השירה הפולנית שאחרי 1945", תרגום דוד וינפלד ורפי וייכרט, כרמל 2000

אלו דברים לשבת פרשת ויקרא -פרשת זכור - תשע"ו

בזכות דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ ( על הפרשה בספרו "חיי עולם" ), תשומת הלב שלי , מופנית באלו דברים הפעם לא לעבר  הקרבנות, אלא לעבר המושג הקדושה.
"עיסוקו [ של ספר ויקרא ] הוא בצדדיו השונים של מושג הקדושה."

Disillusioned words like bullets bark
As human gods aim for their mark
Make everything from toy guns that spark
To flesh-colored Christs that glow in the dark
It’s easy to see without looking too far
That not much is really sacred

Bob Dylan  in It's Alright ,Ma (I'm Only Bleeding)

מלים מנפצות אשליות כמו פגזים רועמות

כאשר אלילים אנושיים ניגשים למקומות

החל באקדחי צעצוע שמביימים אתם מלחמות

עד אורות מרצדים על עצי אשוח באפלה כמו בעולם החלומות

קל לראות ולא צריך  לטפס גבוה על סולמות

שלא הרבה באמת מקודש.

בוב דילן ב הכל בסדר אימא ( אני רק שותת דם)*

זמני קצר, הפעם, יותר מן הרגיל עקב שורה של שמחות (לרבות טקס קידושין)  מחוץ לירוחם - ועל כן אציב כאן רק את השאלה. שאלת הקדושה, כפי שהעיר לגביה דילן בשיר שקטע ממנו מצוטט לעיל. בעולם שמילים שוות כקליפות השום, בעולם בו אנחנו מוצפים במסרי שקר הבוקעים  (כמעט) מכל פרסומת במדיה ומכל הגה מפי פוליטיקאים, בעולם שבו אין לסמוך על בעלי השררה לרבות כוהני הדת שלא ימעלו מעל בסמכות הנתונה בידם - היכן מקומה של הקדושה ?

הידיעה המובילה בynet בעת כתיבת שורות אלה היא אודות רצח הילי סובול ז"ל. קדושת החיים היתה סוגיה לפתחה של האנושות משחר ההיסטוריה.
מדילן ומענייני דיומא, אנחנו יכולים ללמוד מה איננה קדושה. וקדושה מהי מנין נלמד ? הרב שערך את החופה והקידושין אתמול בלילה בחתונה שהשתתפנו בה, דיבר בנוסף על הקדושה שבברית הנישואין והשאיפה לבטא אותה בחיי המשפחה - על עדינות ועל אצילות. שתי תכונות שאינן כל כך נפוצות בעולם דהעידנא ומעטים הדמויות בעולם הזה המגלמות אותן.
הרהרתי בדברים בצעדי הבוקר ברגל חזרה הביתה מ"אפיקים בנגב" לאורך שפת המדבר  וחשבתי שהדברים קשורים לאותה שאלה יסודית שהשל הרבה לעסוק בה ולדבר אליה: מיהו אדם ?

(המשך יבוא)

שבת שלום

    ג'ף

* התרגום הוא מתוך אתר תרגומי דילן ברשת. לא מצויין שם המתרגם
http://www.angelfire.com/blues/hebrewdylan/dylanwithindex.htm#הכל בסדר אימא ( אני רק שותת דם)

אלו דברים לשבת פרשת פקודי תשע"ו

The insecurity of freedom is a bitter fact of historical experience.

A.J. Heschel, Religion in a Free Society, in The Insecurity of Freedom, FS&G, p. 18

חוסר יציבותה של החירות היא עובדה היסטורית מרה*

- א. י. השל ^

עת מבוכה היא לישראל, ולעולם כולו. ואולי לא. אולי כל העתים הן עתים של מצוקה ומבוכה והדבר תלוי בעיני המתבונן ובגילו. וראו קהלת ודברי ישעיהו ליבוביץ שבהמשך.

על כל פנים, אני חש את המבוכה לאחרונה, בעיקר בעקבות מערכת הבחירות ההזויה שמתרחשת בימים אלה בארה"ב. אני לא רגיל לצטט את ה"עוכר ישראל" נועם חומסקי אבל הוא אחד ההוגים שמצביע על הסכנות בנשיאותו של דונלד הטראמפ  אם תתממש ( ראו ברשת) . ניחא.

ונעבור לפרשת השבוע. 

אבל השבוע יש לי קושי גם עם פרשת השבוע, או ליתר דיוק עם דברי כב' הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על הפרשה בספרו החשוב "חיי עולם". אומר כב' הרב, בין השאר,  " מסתבר, שההרגשה שמביאה את האדם להקריב קורבנות היא כנראה מהותית למין האנושי" (עמ' 196 שם).

עוד נקודה - עבורי  - לתימהון.

ומתוך המבוכה והתימהון, עיינתי במאמר הנ"ל של השל ומצאתי בו כמה משפטים "שהרגיעו" אותי. הרגיעו אותי כי אותם הבנתי, או אני חושב שהבנתי, ובהם אני רואה סימני דרך להמשך. לאותו המשך שרבי טרפון מדבר עליו כשהוא אומר "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה. (אבות ב ,כא)

אומר השל :

Perhaps this is what our religious traditions must teach the contemporary man: to stand still and to behold, to stand still and to hear.
A.J. Heschel, Religion in a Free Society, in The Insecurity of Freedom, FS&G, p. 18

אולי זוהי משימתן של המסורות הדתיות : ללמד את האדם בן התקופה הזאת לעמוד דום ולהתבונן. לעמוד דום ולשמוע 

ובהמשך:

Mankind will not perish for lack of information; it may collapse for lack of appreciation.
A.J. Heschel, Religion in a Free Society, in The Insecurity of Freedom, FS&G,  p. 21

האנושות לא תרד לטמיון עקב מחסור במידע; היא עלולה להתמוטט כתוצאה ממחסור בהכרת הטוב 

יש כמובן עוד הרבה מה לומר, ועוד הרבה לעיין במאמר הנ"ל כבכל כתבי השל וכו'.

לסיום, ראו נא להלן שיחה שנתקלתי בה השבוע; שיחה שי. ליבוביץ נתן ב 9.3.1994 בנושא "אמונתו של עגנון". אני מקווה שברשומות שתבואנה נוכל להתייחס לשיחה הזאת ובכלל לקשרים שבין יצירתו של ליבוביץ לבין יצירתו של השל.

 חודש טוב
ושבת שלום

ג'ף

*תרגום מילולי היה מחייב  לומר "חוסר ביטחונה"  של החירות ולא "חוסר יציבותה". הבעייתיות האינהרנטית של תרגום היא מן המפורסמות ואכמ"ל

^א.י. השל, "דת בחברה חופשית", בקובץ "חוסר הביטחון של החירות", ( טרם פורסם בעברית ) עמ' 18. אחדים מן המאמרים בקובץ זה פורסמו בעברית בקובץ "אלוהים מאמין באדם" בעריכת דר' דרור בונדי. המאמר "דת בחברה חופשית" אינו ביניהם.

אלו דברים לשבת פרשת ויקהל תשע"ו

ר' שמחה בונם והרבי מקוצק מיאנו כאחד לכתוב ספרים. איש ואיש וטעמיו עימו.
את טעמו של הרבי מקוצק אנו יודעים. אין אנו ידועים את טעמיו של רבי שמחה בונם.
על הרבי מקוצק מסופר:

שאלו לו חסידים להרבי מקוצק, מפני מה אינו מחבר ספר.
שתק שעה קלה ואחר כך השיב:
' נניח שכבר חיברתי ספר - מי יקנה אותו ? אנשי שלומנו יקנו אותו. ואימתי יתפנו אנשי שלומנו לקרוא בספר, הרי טרודים הם כל ימות השבוע בעסקי פרנסה ? הוי אומר ביום השבת יתפנו לקרוא בו. אבל תחילה יש לילך אל המקווה, אחר כך יש ללמוד ולהתפלל, אחר כך באה סעודת השבת. ורק אחרי הסעודה מתפנים לקרוא בספר. והנה משתטח אדם על הדרגש ונוטל את הספר בידו ופותחו. וכיון שהוא שבע ודאי שתחטפנו שינה והספר יפול לארץ. ועתה אמר נא, במטותא מכם, לשם מה אחבר ספר ?'"

          מ. בובר, אור הגנוז, הוצאת שוקן, עמ' 443


על רבי שמחה בונם מסופר: "'רציתי', כך אמר, 'לחבר ספר בגודל של רבע גליון נייר ולקרות את שמו אדם ויהא בו כל האדם. אבל נתיישבתי שלא לחברו.'"*

יש לי תחושה - רק תחושה - שיש קשר בין  הימנעותם לכתוב ספר לבין אחד הנושאים המרכזיים בפרשת השבוע ובחיים בכלל וזהו התחרות על ליבו של אדם בין דברים שבמרחב לבין בדברים שבזמן .

סיון רהב מאיר, כתבה על כך השבוע באחד הפוסטים שלה, בין השאר בעקבות ספרו של השל על השבת.^

האדם הפשוט  ה"איש האפור" בלשונו של השופט מנחם אלון המנוח, ניצב מול תנועות כוחות הצבא בעולם, חסר אונים (כמעט) לחלוטין.  אם היו אלו כוחותיו של נפוליון באירופה של המאה ה19 או כוחות רוסיה המפציצים בסוריה בימינו.  אנחנו חוזים בהשתאות  במחזות אבסורדיים שבעולם המדיני, דוגמת ניסיונו של המוקיון טרמפ לכבוש את נשיאות ארצות הברית.

ייתכן שכאן טמונה עוד סיבה למיאון של שני  גדולי העולם  ר' שמחה בונים והרבי מקוצק מלכתוב ספרים - האבסורדיות שבחיים. מצד שני, כפי שהעיר השל, בראיון האחרון שנתן לקרל שטרן - האבסורדיות  הוא דווקא אחד המקורות החזקים ליצירתיות בעולם.

תיקו.

שבת שלום
     ג'ף

* מובא ב"ספר קטן על משמעות החיים" לאסא כשר, הוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז, עמ'  7

^סיון רהב מאיר בפייסבוק:
"רק אתמול, תוך כדי הכנות לשיעור, קלטתי את זה: לא סתם הפרשה מתחילה בשבת, ורק אז עוברת למשכן. אחרי חטא העגל, הפרשה בעצם מלמדת אותנו מחדש מה צריך להיות היחס שלנו לקדושה. החטא היה מאוד גשמי ופיזי. אנשים לקחו את התכשיטים שלהם ועשו מהם עגל והשתחוו לו. לכן התיקון הוא מאוד עדין ומתוחכם – עם ישראל בונה משכן (כלומר, יהיה לנו מקום במרחב שבו תהיה קדושה פיזית), אבל עוד לפני המשכן – התורה מצווה אותנו על השבת. כלומר, יש פה מימד חדש: לא קדושה במרחב, אלא קדושה בזמן. וקדושת הזמן הזו - היא מעל קדושת המקום. הרי אחד הדברים הראשונים שהפרשה מלמדת הוא שצריך לעצור בשבת את בניית המשכן. למרות שזו מלאכה חשובה ולמרות שאנחנו מתלהבים – צריך לעשות סטופ לפעילות שלנו במרחב, ולתת לקדושת הזמן להיכנס. זה מנגנון שנכון עד היום: שישה ימים האדם כובש את הטבע, פועל, יותר, מתקדם במרחב, אבל ביום השביעי הוא עוצר ומרפה ומפסיק לכבוש. אחד הפרשנים מגדיר זאת כך: שישה ימים אנחנו משתלטים על העולם – וביום השביעי אנחנו מנסים להשתלט על עצמנו."

וראו  http://leeba.org.il/2569