מתוך ההקדמה לספר "בקש שלום ורדפהו "
אוריאל סימון:
"לְכוּ בָנִים, שִׁמְעוּ לִי / יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם:
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים / אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב ?
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע / וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה,
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב / בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
תהילים ל"ד, 15-12
בקש שלום ורדפהו, בקשת השלום ורדיפתו אינה עצה טובה אלא מצווה, ממש כמו החובה להתרחק מן הרוע ולעשות את הטוב. ברכת השלום מרובה, אך המניע העיקרי לחיפוש השלום ולמאמצים להשיגו אינו צריך להיות תועלתי, אלא מוסרי. אריכות החיים ואיכותם הטובה אינן מוצבות במזמור כמטרה, אלא כתוצאה מבורכת של עזיבת הרע ועשיית הטוב. הוא הדין בעניין רדיפת השלום. הצמצום המקוּוה של ריב ומדון, הרס ומוות אינו אלא פריו הגדול של השלום, אך לא תכליתו, שהנה מוסרית, נפשית ורוחנית. שלום הבריות מתחיל בהכרה שאל לנו להיבנות מן הפגיעה בזולת ( בדיבור רע ובמעשה רע). אלא לחתור לשתף אתו פעולה, ושאין לבסס את החברה על הכוחנות ( 'כל דאלים גבר') אלא על האחווה ( 'ואהבת לרעך כמוך'). ולפי שהדובר במזמור הוא אדם מקראי, הוא מלמדנו, כלַמֵּד אב את בניו, שכיבוד הזולת, עשיית טוב ורדיפת שלום הם הביטוי האמִתי של יראת שמים. [ עליי להתנצל בפני הקורא על הפרפרזה הפרוזאית של השירה המרוממת, ולבקש ממנו לתקן את מה שפגמתי ולהשלים את מה שהחסרתי על־ידי שישוב לקרוא את שורות המזמור ]"*
שבת שלום
ג'ף
*אוריאל סימון "בקש שלום ורדפהו, שאלות השעה באור המקרא / המקרא באור שאלות השעה", הוצאת למחבר ולמשכל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 11
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה