אלו דברים לשבת פרשת שקלים - פ' ויקהל תשע"ט

המילה*  והרגע^ הם אבני בנין בתורתו של אברהם יהושע השל. תורה שיסודותיה נטועים בכל מקורות היהדות שהשל הכיר בילדותו. המסד של הבנין הוא גישה למציאות שהמילה שהשל  השתמש בה לכנות אותו היא "פליאה". דניאל כהנמן כיוון לזה בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט" בדברו על ההכרה הבסיסית בכך שיש רובד של "מעבר" במציאות, רובד שקיים "מתחת לפני השטח" רובד מעבר למה שגלוי על פני השטח.

עמדה של פליאה היא עמדה של שאלה, תהייה. על כך השל הרחיב בספריו השונים וכיוון שאני מבקש לקצר כאן, לא אוסיף על כך.

המעיין בפרשת השבוע  - פרשת ויקהל , שואל את עצמו "על ההתחלה" שאלה : לשם מה חוזרת התורה על אותם דברים שנאמרו כבר בפרשת תרומה ?

שלש הפסקאות דלעיל הם בבחינת פרגמנטים. אין הם שיר ולא קרוב לשיר. בדברים להלן ישראל אלירז מדבר על הקשר בין "שברי שברים" לבין שיר - ואני מבקש להתמקד ב"שברי השברים" עצמם, ולא "בניגון" שלהם

"לפי טעמי" אומר אלירז"...השיר הוא אוסף של פרגמנטים. השיר אינו יכול להיות שלם, בבחינת יחידה שלמה עם התחלה, אמצע וסוף. השירה בכללה, מבחינת הצורה, היא אוסף פרגמנטים של יש ושל העדר, והקורא צריך להשלים את החלקים החסרים. בזה איני אומר" מוסיף אלירז, "שהשירה היא אוסף מקרי. הפרגמנטציה היא טבע השיר שאני נמשך אליו. השיר במהותו הוא הערוֹת, הוא מבקש מהאחר לקחת קצה ולהתפתח איתו. הייתי  אומר שאנחנו המשוררים בעצם מעירים הערות על תולדות טבע האדם ועל תולדות העולם, ואין בכל החתיכות הללו משום חידוש, כי הן נמצאות כל הזמן נגד עינינו, טבע האדם ודרך העולם הם פרגמנטריים מעצם טבעם".*^

בהשל היה גם, צד של משורר.

שבת שלום
     ג'ף

* the word
^ the moment
*^חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 165​

אלו דברים בעקבות הופעה משותפת עם סלימה בפני סטודנטים סינים בספינת המדבר

יש  עורב אחד שכל בוקר יושב על ראש עמוד תאורה ומצהיר: "קאאו קאאו".
והשאלה היא: מה לנו ולעורב הזה ?
מה לנו ול"קאאו קאאו" הזה ?
עמוד התאורה נמצא על כביש באמצע המדבר,  ליתר דיוק, כביש בתוך עיירה באמצע המדבר.
כולנו מכירים את העיירה, מי מקרוב ומי מרחוק.
ליד העיירה, ישנו ישוב בלתי מוכר. הישוב הוא בעצם מקבץ של משפחות משבט אל־עזזמה.
השבוע הופעתי יחד עם ס', אשה מהשבט ודברנו שנינו  בפני סטודנטים סינים ששוהים בארץ בלימודים לתארים מתקדמים. ההופעה שלנו המשותפת, פעם  בשנה, הפכה כבר למעין מסורת. וכבר לפחות חמש שנים אנחנו מופיעים בספינת המדבר, והדברים אינם חוזרים על עצמם. הדברים אינם חוזרים על עצמם כי זהו אינטראקציה בין אנשים. היטיבה, בלי משים, לבטא זאת המתרגמת של ס' שהזכירה בסיכום דבריה לדברים שאמרה ס' את המונח "הבדלים תרבותיים" באנגלית cultural differences. אני כתבתי פעם שיר בשם "cultural differences". השיר הזה כמו שירים אחרים בא ממקום של התנגשות בתוך אדם שחי בין שיחים שונים. זוהי תובנה של שיימוס היני. שיימוס היני המשורר האירי שזכה בפרס נובל שגדל וחי באירלנד שסועת הסכסוך שבין הקתולים לפרוטסטנטים, שסועת הסכסוך. כמונו וכמו מקומות אחרים בעולם. "מקומות פצועים" כך הוא קרא לזה "על פני כדור הארץ". היני אמר שנפשו של האדם הוא מגרש עליו מתחרים שיחים שונים
variously contending discourses. להודות על האמת לא אצל כולם, המתח הזה הוא באותה רמה. יש אנשים עמוק בתוך מגזרים שונים, שבטים שונים, שרוב חייהם עוברים עליהם בתוך המגזר ובתוך השבט כששיח שונה לא ממש חודר לתוך נפשם. יש אנשים אחרים שה DNA שלהם שונה. הם חשופים וקליטים יותר לשיחים שונים. הקליטה הזאת והחשיפה הזאת, הרגישות הזאת הן מקור המתח. כפי שפרדוקסים הם מקור של מתח. מתח שלא ניתן ליישב אותו אבל כנראה שזה בסדר. המתח הזה הוא מפרה, גם אם כואב מאד לפעמים.
יושב לו העורב בראש התורן ועושה "קאאו קאאו".
"קאוו קאאו"
מה לנו ולעורב הזה ?

אלו דברים לשבת פרשת תצוה תשע"ט

קטע השיר להלן, הגיע לשלחני השבוע וחשבתי שיהא זה נכון וראוי להציבו כאן באלו דברים.
מדובר בקטע מתוך שיר של מאיה אנג'לו שנקרא "אמת מהדהדת ואמיצה". איני יודע אם השיר תורגם כבר לעברית - על כל פנים תרגום הכותרת לעיל וגוף השיר עצמו להלן הם שלי.

We, this people, on this small and drifting planet

Whose hands can strike with such abandon

That in a twinkling, life is sapped from the living

Yet those same hands can touch with such healing, irresistible tenderness

That the haughty neck is happy to bow

And the proud back is glad to bend

Out of such chaos, of such contradiction

We learn that we are neither devils nor divines

אנחנו, העם הזה, על כדור הלכת הקטנטן והנודד הזה

שידיו יכולות להכות בלי רסן עד כדי כך
שכהרף עין, נשמת אדם נמצצת ממנו

אך אותן הידיים יכולות לגעת ברכות כה מרפאת וכה עוצמתית
שהראש המורם שמח להשתופף קמעא
והגב הזקוף בחפץ לב מתכופף
מתוך תוהו שכזה, מתוך סתירה שכזו
למדים אנחנו שהננו לא שדים ולא מלאכים

לשיר  במלואו ראו ב -

שבת שלום

     ג'ף