המילה* והרגע^ הם אבני בנין בתורתו של אברהם יהושע השל. תורה שיסודותיה נטועים בכל מקורות היהדות שהשל הכיר בילדותו. המסד של הבנין הוא גישה למציאות שהמילה שהשל השתמש בה לכנות אותו היא "פליאה". דניאל כהנמן כיוון לזה בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט" בדברו על ההכרה הבסיסית בכך שיש רובד של "מעבר" במציאות, רובד שקיים "מתחת לפני השטח" רובד מעבר למה שגלוי על פני השטח.
עמדה של פליאה היא עמדה של שאלה, תהייה. על כך השל הרחיב בספריו השונים וכיוון שאני מבקש לקצר כאן, לא אוסיף על כך.
המעיין בפרשת השבוע - פרשת ויקהל , שואל את עצמו "על ההתחלה" שאלה : לשם מה חוזרת התורה על אותם דברים שנאמרו כבר בפרשת תרומה ?
שלש הפסקאות דלעיל הם בבחינת פרגמנטים. אין הם שיר ולא קרוב לשיר. בדברים להלן ישראל אלירז מדבר על הקשר בין "שברי שברים" לבין שיר - ואני מבקש להתמקד ב"שברי השברים" עצמם, ולא "בניגון" שלהם
"לפי טעמי" אומר אלירז"...השיר הוא אוסף של פרגמנטים. השיר אינו יכול להיות שלם, בבחינת יחידה שלמה עם התחלה, אמצע וסוף. השירה בכללה, מבחינת הצורה, היא אוסף פרגמנטים של יש ושל העדר, והקורא צריך להשלים את החלקים החסרים. בזה איני אומר" מוסיף אלירז, "שהשירה היא אוסף מקרי. הפרגמנטציה היא טבע השיר שאני נמשך אליו. השיר במהותו הוא הערוֹת, הוא מבקש מהאחר לקחת קצה ולהתפתח איתו. הייתי אומר שאנחנו המשוררים בעצם מעירים הערות על תולדות טבע האדם ועל תולדות העולם, ואין בכל החתיכות הללו משום חידוש, כי הן נמצאות כל הזמן נגד עינינו, טבע האדם ודרך העולם הם פרגמנטריים מעצם טבעם".*^
בהשל היה גם, צד של משורר.
שבת שלום
ג'ף
* the word
^ the moment
*^חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 165
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה