אלו דברים לראש השנה תש"פ

הפרק הראשון בקובץ שירים מכל העולם שערך צ'סלוב מילוש נקרא "התגלות"  Epiphany.* מילוש מסביר בדברי הקדמה שלו שם שמדובר בתופעה יום יומית לכאורה שמכילה בתוכה מימד נשגב.
נזכרתי בכך כשקראתי את הדברים הבאים של אפלפלד בפרק 50 לספרו "האיש שלא פסק לישון":

המספר, גבר צעיר, עולה חדש שנפצע באחד הקרבות הראשונים במלחמת השחרור, נמצא בבית הבראה יחד עם אחרים שמכונים "מבריאים". לצד ההתמודדות עם הפציעה מנסה המספר לרכוש לו מיומנויות של סופר בשפה העברית, שאינה שפת אימו; ואחת הדרכים שלו לכך היא באמצעות העתקת קטעים שלמים מהתנ"ך ויצירות אחרות בעברית

"היתה לי שיחה ארוכה עם אחד המבריאים שהדהים אותי בהבחנותיו. כשגיליתי לו שאני מעתיק מספר שמואל ומהסיפור 'בדמי ימיה', התבונן בעיני, בלא שמץ של התנשאות, ואמר, שזו הדרך הנכונה לקנות את האותיות העבריות. 'מי הורה לך לעשות כן.'
'אני עצמי.'
'השפה העברית יש לה סודות רבים ועלינו להתקרב אליה בענווה, כמו אל כתבי קודש. אתה מרגיש את הסודות,' תמה בלחש.
לא ידעתי מה לומר ואמרתי, ' אני מרגיש כי ההעתקה מקרבת אותי אל האותיות.'
'אתה עושה זאת בדרך הנכונה,' חזר וחיזק את ידַי. האיש לא דיבר כדרך שמדברים כאן ושאלתי בזהירות, 'מאין אדוני.'
' מכפר קטן בקרפטים,' גילה לי, 'למדתי עברית מהתפילה, שלוש פעמים ביום התפללתי. פעם ידעתי את הסידור בעל פה. שנים של עבודה בפרדסים השכיחו מלבי לא מעט תפילות, ועכשיו הן לאט לאט חוזרות אלי. לימודי ילדות אינם נמחים בנקל.'
'אצלנו בבית לא התפללו.'
'גם אני לא ידעתי להעריך את התפילה. האמנתי כי עבודת האדמה תרפא את כל מכאובי הגוף והנפש ושרתי כמו כולם, באנו ארצה לבנות ולהיבנות, ושמחתי לכנות את כלי העבודה במילים עבריות כאילו היו כלי קודש: טורייה, מכוש, מעדר, את חפירה, מגרפה. האנשים, לדאבוני, אינם זהירים בלשונם, עקרו מילים מן הספרים העתיקים והטילו אותן בשדה פתוח וברחוב רועש. מילים שהיו גנוזות בספרים מורגלות לאוויר אחר. אסור לתלוש אותן ביד רמה.'
'עד כמה מותר להשתמש בהן,' נגררתי אחר קולו.
'רצוי בזהירות רבה,' דיבר אלי בלחש.
לא ירדתי לסוף דעתו, אבל חשתי שדבריו נוגעים במה שאני רק ניחשתי, ולא ידעתי לתת לו מבע.
'מה ברצונך לכתוב,' שאל אחר שתיקה.
'על חיי הורי ועל חיי,' נפלט משפט זה מפי, שלא חשבתי עליו.
'אבל אתה אדם צעיר, אצל אדם צעיר אין מוקדם או מאוחר.'
'את ימי הילדות שלי הנחתי בשיפולי הקרפטים והם מצפים שאשוב אליהם.'"^

את המשך הדברים שעוסקים עוד בעקיפין בחזרה בתשובה ובמישרין ב"מחילה", נביא ב"אלו דברים" שלקראת שבת שובה.

כתיבה וחתימה טובה
    שנה טובה
         ג'ף

* A Book of Luminous Things, An International Anthology of Poetry, Ed. C Milosz, Houghton Mifflin Harcourt Publishing Co. p. 4
^ אהרון אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 158-157

אלו דברים לשבת פרשת ניצבים תשע"ט

כאבי ראש לא היו זרים להשל.
It's the humanity of man that gives us a headache  אמר באחת השיחות. "זוהי אנושיותו של האדם ש'גורמת לנו כאב ראש, ולא החייתיות ( the animality ) שבו".

לקראת תום השנה היוצאת ובואה של השנה הנכנסת - ברצוני להביא להלן כמה כללים שראיתי לאחרונה אצל "אפלפלד". כשקראתי לראשונה את הדברים הצטיירו הם בעיני ככללי כתיבה. כעת כשניגשתי לדלות אותם מתוך הספר, ראיתי שהם רחבים יותר מכללי כתיבה, וכן ראיתי שלא נכון "לשלוף" את הפסקה הכוללת אותם ולהניחה לבדה בלי הקשר לפסקאות השכנות שם. הנה הדברים, מתוך הספר "האיש שלא פסק לישון":

"'דוקטור ויינגרטן,' אמרתי וחיבקתי את זרועו. לא העלמתי ממנו כי לעת עתה קשה לי לדבר על העבר שלי, אבל מאוד הייתי רוצה לשמוע מה שברצונו  לספר לי.
פניו של דוקטור ויינגרטן שבו אליו, ומיד גילה לי כי היה שנה וחצי עם אבא שלי במחנה עבודה. 'בזכותו של אבא שלך החזיקו אנשים רבים מעמד ולא נפלו ברוחם.' 'כיצד?' 'אבא שלךהיה מספר לילה לילה סיפור משל קלייסט או משל קפקא, או שלו עצמו. היה לו קול שקט, לא רך, ואנשים הלכו אחריו אל המקום שהוליך אותם. לפעמים היה חוזר ומספר אותו סיפור לילה אחר לילה. אמרו שקולו אינו מן העולם הזה, אמרו שנשלח לחבוש את פצעיהם של האנשים אחרי יום עמל מייאש, אמרו שגם סיפוריו הם משלים שעוד עתידים להתפענח. הוא עצמו היה כאחד האסירים, מושפל ומדוכא, ולא שונה מהם במאומה. אבל בלילה, בחשכה, כשפתח את פיו, היה קולו לוכד את האנשים. לפעמים שעה לפעמים שעתיים.'
שמעתי וקומתו של אבא הלכה וגבתה בעיני, ושוב לא נראה כמו שידעתי אותו. דוקטור ויינגרטן לא הרפה והמשיך לדבר אלי: 'בשנים השלוות נדמה היה לאבא שלך שלכתיבתו אין תכלית, וראה פלא, במקום שהעולם הפך שאול היה קולו כקול ממרומים.'
אותו לילה לא ישנתי, ראיתי את אבא מספר לאט כסופר את המילים, וחבריו לסבל מקשיבים לו ושותים כל הגה שיוצא מפיו, ובכל זאת תמהתי שאבא שלי, בעל הקומה הממוצעת, שמעולם לא הרים את קולו, מדבר לילה לילה אל עשרות אנשים כואבים ומיוסרים והכול מקשיבים לו.
דווקא עכשיו, במהומה החדשה בעתלית, שמעתי בצלילות את דיבורו של אבא, דיבור שקט ומלא ניואנסים.  אבא לא אהב את הדיבור האידיאולוגי, לא את המרקסיסטי ולא את הציוני, שלא לומר האורתודוקסי, הם צרמו לאוזניו בקביעותיהם החד משמעיות. את הסיסמאות שלהם היה מחקה לעתים, כדי להבליט את המגוחך שבהן.
כמה כללים נקוטים היו בידי אבא: אין אדם מבליט את האני שלו, לא בעל פה ולא בכתב. הבעת עמדה או תחושה לפני הצגת העובדות - פסולה. הקפדה על הפרטים היא מהידורי הדיבור. בקיצור, הדקויות. אך מעולם לא ברצינות גמורה. תמיד יש לשמור פינה לאירוניה. האירוניה היא שמבדילה בין אדם חושב ובין אדם פולט מילים.
הכללים האלה שליוו את ילדותי בוקר, צהריים וערב, אבדו לי במלחמה. לאמיתו של דבר, כבר אבדו בגטו. במלחמה נצרכו האנשים לשפה אחרת: ההמהום, הרטינה, הצעקה והקללה - השפה של הדוחק."

אהרון אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 38-36

שבת שלום
     ג'ף

על קו 58 לשבת פרשת כי תבוא תשע"ט*

באחד מספריו אומר אהרון אפלפלד שהדרך לגאולה עוברת במוסיקה ובקריאת התנ"ך ( "והזעם עוד לא נדם").
יום יום אני נוסע על הקו.
לאחרונה אני שומע את השירים של קרידנס קלירווטר ריואויל credence clear water revival.
כשהמסויקה הזאת "צצה" בנפשי לפני כחודשיים, הבנתי או נזכרתי שאלה שירים שהיו פופולריים בסוף שנות הששים - תחילת שנות השבעים  - בסוף תקופת שהותי בארה"ב ותחילת הדרך בארץ. כתות ז- ח - ט - סדר גודל.
בשירי הלהקה הזאת, יש, בין היתר, מוטיב של "שירי דרך" "שירי מסע".
זוהי אחת מנקודות הקישור לקו 58, אך לאמיתו של דבר, כפי שאמר רון מרגולין בענין אחר לגמרי - הענין יושב על מקום עמוק יותר.
שיימוס היני אומר ש"עלינו לצמוח לתוך הדברים שאנו אוגרים". באנגלית זה כמובן נשמע הרבה יותר טוב - to grow up to that which we store up.
לא תמיד אדם פועל באופן המושכל ביותר, על פי מיטב האנטרסים שלו.
יש מי שיאמר שזו תופעה נפוצה. איני יודע. לדעתי זה ענין של "לפעמים כן ולפעמים לא" הכל על פי תקופות הזמן ונסיבות העתים.
מה שנכון לגבי אדם פרטי, נכון ביתר שאת לגבי חברה ופוליטיקאים. ברברה טוכמן ההסטוריונית, כתבה על זה ספר שלם "מצעד האיוולת".
אולי בסוד הזה טמון פשר ריבוי הקללות בתורה - מסכת אחת מהן - מופיעה בפרשת השבוע. היה זה הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ שאמר  - שאיננו יודעים למה אבל כנראה האדם, מזוית הראיה של הקב"ה,  צריך להן.
החיים נגועים בכישלונות לצד ניצחונות. הדבר נכון, כפי שלימדונו השל, ובעצם התורה - גם לגבי קודשא בריכו. לדברי השל:  "הביטו מה קרה למשפחה הראשונה בשחר הסטוריה...שני בנים...שני אחים...הם בטח למדו בבתי ספר מן המשובחים...- אח אחד קם ורצח את השני..הקב"ה התאכזב אך החליט שלא להשמיד את האנושות ולהמשיך הלאה בניסוי הזה..."
"אם אתה קולט נכון" אומר אפלפלד, "אתה קולט את הכל".

שבת שלום
     ג'ף

*כותרת הדברים שלהלן הוסבה מ"אלו דברים" ל"על קו 58".
הרקע לכך הוא  בשיחה שקיימתי עם חבר סביב תוצאות הבחירות...מעבר לכך מדובר בהחלטה או רצון שנטועים בכך ש"זה נשמע לי נכון" הפעם.

לעצמו

שירים יפים ללא סדר

אלו דברים לשבת פרשת כי תצא תשע"ט

מתוך דברים של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע בספר "חיי עולם":

"לפעמים כשאדם מסתכל בעולם , תגובתו הפשוטה היא, 'למה הכל הולך בדרך עקלתון ? למה הבריאה לא יותר פשוטה'? ובמילים אחרות: אם הייתי רוצה מכונה המיועדת למלא פונקציה מסוימת - אפשר היה לעשות אותה יותר יעילה; ואילו העולם - הכל הולך בו עקום, לא ברור מה מטרותיו ואילו פונקציות הוא ממלא.

  צירוף הפרשיות בתורה מלמד אותנו, שהניסיון לתת לדברים הסבר כאילו כל הרעיון מונח בכיסי, הוא פשוט בלתי אפשרי; כאשר אדם בונה מבנה, הוא עושה זאת באופן שלפי הבנתו יהיה יעיל להשגת מטרות מסוימות. ואילו כשהקב"ה עושה דבר מסוים, הוא לא מתחשב בדעתנו לגבי פרט זה או אחר; הוא בונה תבנית אחרת, הבנויה לפי התכניות שלו. וכשאני כבן אדם עוסק בתבנית כזו - לעולם לא אוכל להבין אותה לאשורה, לא משנה אילו ניסיונות מכל המינים אעשה, וכמה אנסה ללמוד איך היא פועלת. אני יכול לחיות בתוך העולם - אך יש גבול לאפשרותי לשנות אותו. וגם התורה היא מעשה א־לוהים, ואני בסך הכל עומד מולו, ומסתכל. הרי גם את התבונה, בסופו של דבר , איני מקבל אלא מהקב"ה.

  שאלו פעם את הרבי מקוצק איך הוא מבין את הקב"ה במעשיו האכזריים, והוא ענה במשפט אחד: 'א־לוהים כזה, שכל טיפה סרוחה יכולה להבין אותו אני לא אעבוד אותו' ! וזו התמצית. אם אני מבין את הקב"ה היטב ויכול כבר לעשות לו שכלולים, אז כבר לא שווה לעבוד אותו - זה חלק מעניינו של 'מעשה א־לוהינו'."*

יהודה עמיחי כותב:

"עקבות רגלי ציפורים בחול אשר על שפת הים,

 כמו כתב־יד שמישהו רשם, לזכור

 דברים, שמות, מספרים וּמקומות.

 עקבות ציפורים בחול בלילה

 נשארות גם ביום, אבל לא ראיתי

 את הציפור שהטביעה אותן. כך האלוהים."^

ממשיך הרב עדין שם :

"הניסיון שלנו להבין הכל וליצור תמונה אחידה ושלמה, הוא ניסיון לקחת את הקב"ה, או לפחות לקחת את התורה, ולעשות אותה בתבנית של גן ילדים, וזה בדיוק מה שהתורה לא נותנת לנו לעשות. העובדה שיש פרשות  הבנויות מכל המרכיבים, בסך הכל אומרת  דבר אחד: לכל אחד מצירופים אלו אמנם יש מובן בפשט, בדרש, ברמז ובסוד, וצריך ללמוד מהם את כל הדברים הללו, אולם אחרי הכל ולפני הכל - מה שאנחנו יכולים להבין הוא, שהתורה היא גשר שקצהו האחד נמצא פה וקצהו השני בשמים, ועליו הקב"ה רוצה שנלך; אותו קצה שבצד שלנו ניתן להליכה, וצריך גם לזכור שקצהו האחר אכן מגיע לשמי מרומים."*

מתוך השיר "תיירים" ליהודה עמיחי:

"פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים
הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך
ושמשתי להם נקודת ציון. 'אתם רואים את האיש הזה עם
הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.
קצת ימינה מראשו'. אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: 
הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת
מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה
ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו."^*

שבת שלום
     ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ'428 ובהמשך גם  בעמ' 429

^ יהודה עמיחי, קטע מס' 6 בשיר "אלים מתחלפים , התפילות נשארות לעד" בקובץ "פתוח סגור פתוח", הוצאת שוקן, עמ' 8

^*מתוך: "תיירים" מאת יהודה עמיחי, בספרו "שלוה גדולה: שאלות ותשובות", הוצאת שוקן, 1980. © כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן.

אנקדוטה: את ספר השירה הזה של עמיחי אין לי בבית. כשחיפשתי ברשת את נוסח השיר מצאתי כמה דפים של מורים לספרות שמציעים תשובות לשאלות שנשאלו בבגרות לשיר הזה . ונזכרתי בדברים שסיפר נעם סמל או חיים באר בשיחה ביניהם על שירת עמיחי - לפיהם יום אחד עזר יהודה עמיחי לאחד מילדיו להשיב  על שאלה בספרות בקשר  לאחד משיריו. הפרשנות של עמיחי לשיר שלו על עצמו באמצעות ילדו לא זכה לציון גבוה במיוחד מידי המורה לספרות. הלקח אליבא דעמיחי - כתוב במבחן את מה ששמעת מפי המורה....

אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשע"ט

המתח היסודי הקיים בחברה הישראלית היהודית הוא זה שבין האידיאל "להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש" מצד אחד לבין האידיאל של "להיות עם ככל הגוים".
אידיאל התורה, והיהדות לדורותיה מצד אחד; "אידיאל" הציונות בלבושה האשכנזי-חילוני מן העבר השני.

ללא כל קשר לדברים הנ"ל שבפתיח:

שֹֽׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וגו'

להלן דבר תורה של סיון רהב מאיר לפרשת השבוע כפי שפורסם בוואסאפ היומי שלה ובפייסבוק:

"האם אנחנו אמורים רק לזרום, או גם לצמוח? לעשות רק מה שמתחשק, או לשים לעצמנו גבולות? פרשת השבוע נפתחת בדרישה הבאה: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". פרשנינו מסבירים כי הכוונה אינה רק למינוי שופטים ושוטרים, אלא גם לפיקוח עצמי של האדם. על האדם לשים שופטים ושוטרים בכל 'שערי' גופו – פה, עיניים ואוזניים. כלומר, לשים לב היטב למה שהוא אומר, שומע ורואה. לא לתת לכל מה שקורה בחוץ להיכנס לתוך התודעה שלו דרך העיניים והאוזניים, ולא לתת לכל מילה אפשרית לצאת מפיו. זוהי דרישה לריסון, לעמל, להשקעה.

הרב אברהם וינברג, מייסד חסידות סלונים, אמר על כך לתלמידיו משפט נוקב: 'יום שבו אדם לא עשה דבר כנגד רצונו – אינו נחשב כיום בחיים'".

האם יש קשר בין אלו דברים השבוע לבין אלו דברים משבוע שעבר ? בין הדברים שכאן לבין קטעי השיר של ציסלוב מילוש שהובאו כאן בשבוע שעבר על קץ העולם ?
מהו בקשר בין מה שקורה לנו במהלך השבוע לבין השבת; בין ימי החול לבין כל שבת ושבתו ? מהו הקשר בין הבררה שמאפיין את תוכן הדברים שמופיעים ככלל בתקשורת בכל השנה, ובתקופת בחירות בפרט, לבין המחשבות שלנו, הרגשות שלנו, העולם הפנימי שלנו ?
לחלק מהשאלות הנ"ל ישנן תשובות חד משמעיות וברורות. לחלק אחר, התשובות, כפי שאומר בוב דילן "נישאות ברוח"
שבת שלום
    ג'ף

אל השתיקה

"אל השתיקה מצרף רבי נחמן מאפיין נוסף: ההמתנה. הספירה הגבוהה, ספירת הכתר, מתוארת כאן כהמתנה, המוסברת כאן כתנאי לקיום עצמאי של האדם. מצב זה הוא האמצעי הנדרש לתשובה, כניסוחו של רבי נחמן: 'וְהַכָּ"ף הוּא כֶּתֶר, בְּחִינַת אֶהֱיֶה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה...וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה'. במצב של 'כבוד מלכים' הווייתו של האדם היא הוויה שאינה שרויה בעצמה אלא עסוקה בתגובה לסביבתה, לכן היא אינה קיימת. לעומת זאת, באמצעות ההמתנה זוכה האדם להוויה עצמית ממשית. המתנה זו היא הפסקת הרדיפה של האדם אחר העולם החיצוני לו, רדיפה שהיא בסופו של דבר ביטוי לחוסר קיום. לכן,  מצב השתיקה שתיארנו אל מול הפגיעה של הזולת איננו מבטא שפלות וגם לא גאווה, אלא תודעה של סבלנות, של חיים במישור גבוה יותר. רצון האדם בשליטה על חייו הוא עצמו ביטוי לחוסר אמונה; לעומת זאת, היכולת לאפשר למציאות להתרחש , לא להאיץ בה, היא עצמה לוז האמונה; הכושר להמתין, להאריך רוח, לתת לדברים לעשות את שלהם - מזוהה בתורה זו ובמקומות נוספים ( ראו תורה ז, כד,ז) כשייכת לספירת הכתר, או בשמה האחר 'אריך אנפים', קרי אריכות אפיים, הסתכלות מפרספקטיבה רחבה של נצח, בנשימה ארוכה המביאה לשלווה ולהרמוניה. זו , כאמור, איננה פרשנות אלא הוויה ראשונית של הקיום. ללא שלווה זו, מסתבכים ברדיפה, בדאגה ובדיבור שלילי."*

*הרב שג"ר, שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א) הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר בעמ' 51